אתם שם בטלוויזיה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/05/2012 בקטגוריה ‏כתבות

http://i1213.photobucket.com/albums/cc466/yyaddo/1d7327b8.jpgאיזו הפתעה לא נעימה הייתה להיתקל בקולו של רוגל אלפר מקריין את "אתם שם בבית", הסדרה של ערוץ 8 על תולדות הפריים טיים הישראלי, שהפרק האחרון שלה שודר אתמול. עוד לפני שהתנתקתי מחם הפסקתי לצפות ב"ינשופים" שהנחה אלפר, בעיקר בגללו. ההתחכמויות שלו והאופן המשוחק שבו סיפק את הטקסט היה מעצבן והסיח את הדעת. בקרדיטים שבפתיחת הפרק הראשון הסתבר לי שהוא לא רק מקריין אלא גם אחד מיוצרי הסדרה, וזה ניכר. הסיבה השנייה שהפסקתי לצפות ב"ינשופים" שבהנחייתו הייתה ההומוגניות הבלתי נסבלת של הפאנל, הידיעה מראש של מה מהאייטמים לשבט ומה לחסד, גם אם בשוליים ישנם כמה חילוקי דעות מינוריים. זה הפך להיות משעמם.

זו הייתה הבעיה גם עם "אתם שם בבית". היא הרבה פחות מעניינת מכפי שהייתה יכולה להיות, כי ידעתי מראש מה אני הולך לקבל. המטרה סומנה עוד לפני שנורו החצים, מה שניכר עד כאב. הייתה תחושה שהסדרה כולה באה לשכנע את המשוכנעים, בלי לחדש כמעט דבר. כלומר, יש יסוד סביר להניח שרוב הצופים בערוץ 8 מעורים ונבונים דיים לדעת שמה שרואים בריאליטי לא באמת משקף את המציאות.

הפרקים כולם סיפקו תמצית מדויקת של הנושא שבו עסקו – חדשות, בידור, ריאליטי, דרמה וסאטירה – אבל רוב הזמן בזה הסתפקו: תמצות מדויק. לא שזוהי מלאכה שלא הייתה צריכה להיעשות, רק שציפיתי ליותר. היו פה ושם תובנות נחמדות, אבל הן בעיקר ניסחו שוב דברים שכבר שמענו מספיק פעמים בעבר, אם זה מקומן הבלתי יאמן של החדשות בקרב הציבור וה"בידוריזציה" שלהן (אבחנה מרתקת לפני עשור אולי) ואם זה ההתחמקות מלעשות סאטירה. אולי זו הטעות שלי שציפיתי ליותר, בתור אחד שמתעניין בטלוויזיה קצת יותר מהממוצע וכבר נחשף לרוב הטענות והטיעונים שהועלו בסדרה.

http://i1213.photobucket.com/albums/cc466/yyaddo/1efc2918.jpgהבדל מהותי נוסף ביני לבין צופה ישראלי ממוצע הוא שאני לא צרכן גדול של טלוויזיה ישראלית. הפרקים הראשונים עסקו האחד בחדשות והשני בבידור ישראלי בהובלתו של דודו טופז, שתי סוגות בלתי נסבלות מבחינתי. הפרק השלישי, שעסק בריאליטי, הצליח למרות הכל לעשות סיכום מעורר מחשבה של האירועים והקבלה לתרבות הישראלית ההולכת ומתדרדרת, אבל כיאה למוטיב המטרה שסומנה מראש, נשמטו תוכניות ריאליטי שלא שירתו את התזה, בעיקר "סוף הדרך" ו"המירוץ למיליון" (מצד שני, העונה השנייה של "המירוץ למיליון" יישרה קו עם ליבוי הדם החם, שינתה את הפורמט ותקעה מדי מסלול סיבוב פרסה, אלמנט שאילץ את המתמודדים להסתכסך זה עם זה באופן אישי). הפרק האחרון קשר איכשהו בין דרמה לסאטירה והתעקש לחפש משמעויות פוליטיות, סאטיריות או חברתיות ביצירות מקוריות, טענה שאף פעם לא הבנתי אותה, כאילו יש הכרח כזה ביצירת דרמה או תוכנית הומור.

נדיר שסדרה תיעודית כזו העוסקת בתחום שאני אוהב או מתעניין בו, כושלת כל כך מלספק אותי. הנחמות העיקריות והמעטות הגיעו בדמות רגעים היסטוריים שנחמד היה לראות, בעיקר מארכיון הערוץ הראשון – כמו למשל הניתוק המטורף של הטלוויזיה מהעם בימי הערוץ הבודד (אלמנט ש"לה מרמור" של אורי זוהר העביר נפלא כבר בזמן אמת), או דניאל פאר בשחור-לבן מתמודד עם חוסר יכולתו למצוא את האייטם הבא שעליו להקריא, ובכלל התקלות הרבות של הערוץ, רגעים שממחישים כי דבר לא השתנה. עוד אהבתי את ההצבעה על המוזיקה שתמיד הייתה נוכחת ואהובה על המסך הישראלי, אלמנט שהופגן באופן מבריק באמצעות הצגת אותו שיר שמושר שוב ושוב לאורך השנים בתוכניות השונות, מתוכנית זמר בשחור לבן ועד הפקה ענקית ב"כוכב נולד".

אבל בסופו של דבר הרגעים האלה קטנים מכדי לשנות את תחושתי הסופית – הסדרה הזו היא פספוס עצום.

סדרות תיעודיות ישראליות שאהבתי הרבה יותר:
האלבומים
הקיבוץ
העיתונאים
פשה
צו האופנה

© עידו ישעיהו