מד מן 5.05: סיגנל 30

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 22/04/2012 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 5 פרק 5

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_JA_505_0929_0841.jpg

פורסם לראשונה בעכבר העיר

האיש בעל התזמורת הזעירה

"היו פראזות בסימפוניה התשיעית של בטהובן שעדיין גרמו לקוֹ לבכות. הוא כל הזמן חשב שזה נובע מהנסיבות של היצירה עצמה. הוא דמיין את בטהובן, חירש וחולה נפש, לבו שבור, משרבט בפראות בעוד המוות עומד על מפתן הדלת, קוצץ ציפורניו. עדיין, קו חשב שייתכן כי החיים בכפר הם שגרמו לו לבכות. הם הרגו אותו עם הדממה שלהם, והבדידות. הפכו את כל מה שרגיל ליפה מכדי לשאת".

מרשים לראות את האופן המדויק שבו קלט קני את פיט, האיש בעל התזמורת הזעירה. תמצות קולע ויפהפה של מה שהפרק הציג לנו, עד לצליל טפטוף המים שמהדהד בראשו של פיט, מפר שוב ושוב את שלוותו. מבחינת קן, כאחד שרצה לחבוט אף הוא בפיט, הסיפור הוא נקמה מובהקת בו על שהלשין עליו (לכאורה, האמת היא שאין לנו מושג מי עשה את זה), מאחר שאם פיט אי פעם ייתקל בסיפור הזה הוא מיד יזהה את עצמו: הרעיון על תזמורת זעירה נבע מההערה שלו, הוא השמיע את הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שם הדמות "קוֹ" (Coe) הוא שם המשפחה שעליה קרוי הפרבר שבו פיט גר עם משפחתו, קוז קוב. אפילו שם העט שבחר קן, דייב אלגונקווין, נובע מהערה של פיט על השבט האינדיאני אלגונקווין, כשהתלוצץ ואמר ש"קוז קוב" משמעו בשפתם 'תיק מסמכים'. האמת היא שמשמעו הוא דווקא 'סלע קשה', כמה יאה.

הסיפור הזה נכתב על ידי קן עם פיט במחשבותיו, אבל גם הסיפור שחלק בעת הארוחה בבית פיט התיישב יפה עם חיי הפרברים הבלתי נסבלים של האחרון: רובוט שפועל מכנית ועושה מה שאומרים לו, עד שהוא מנצל את הפונקציונליות היחידה שלו כדי להסיר בריח בגשר המחבר בין שני עולמות (העיר והכפר?), והורג את אלפי האנשים שנוסעים עליו מדי יום. פיט סובל סבל רב בנסיעות שלו מדי בוקר ברכבת לעבודה, עורג לעיר, למאפים שלה, להמולה. הוא מתקשה להתמודד עם דעיכתה של רעייתו (לכאורה, כי היא עדיין מהממת) לכדי גרסה דהויה ולבושת חלוק של עצמה. הוא לא לוקח קרדיט על התינוקת המדהימה שלו, הוא מנותק. לאט ובשיטתיות שורף לעצמו את הגשרים.

 

הגבר החדש

http://media.amctv.com/photo-gallery/mad-men-season-1//30.jpgהפרק השלישי של הסדרה הציג לנו את דון במהלך סוף שבוע שבו סאלי חגגה יום הולדת. כל החברים מהשכונה התאגדו, ילדים עם הוריהם. "יש לנו הכל, אה?", טפח אחד החברים על שכמו של דון והביט בהמולת המשפחות. "כן, זהו זה", הוא השיב בקול רם מדי וחייך. מאוחר יותר במהלך המסיבה הוא נסע לקנות עוגה ולא חזר אלא בשעות הערב המאוחרות, כשכולם כבר הלכו. כל אותה העת הוא ישב במכוניתו מול מסילת הברזל, נרדם מול הרכבות החולפות שיכלו לשאת אותו משם.

באופן מעניין, גם אז ניתן אזכור מכובד ליצירה קלאסית: הפרק ההוא נקרא "נישואי פיגארו", על שם יצירתו של מוצרט. הפעם הייתה זו ההתייחסות לסימפוניה התשיעית של בטהובן, שהגיעה לשיאה האירוני כשהפרק נחתם עם החלק האחרון ביצירה, הנקרא גם "הלל לשמחה". שמחה לא הייתה הדבר הבולט בשום שלב בפרק.

מאז ראשית ימיה נעה "מד מן" על הציר שבין ה"אין לי כלום" ל"יש לי הכל" – אלה שני ביטויים שחוזרים שוב ושוב בווריאציות שונות לאורך הסדרה. פעם מזמן אמר רוג'ר לדון, "הסוג שלך, עם מחשבותיכם העגומות ודאגותיכם, כולכם עסוקים בליקוק של איזה פצע מדומה". כבר מהפרק הראשון בעונה ניתן להבחין בנקל בקווים המקבילים בין פיט של היום לדון של פעם, והפרק הנוכחי עיגן זאת עוד יותר. כאחד שישותו הייתה חצויה בין הכלום להכל, דון מתקשה להשיב לטענותיו של פיט במונית כשהלה מרגיש אשם על שבגד באשתו. מי הוא שיסתכל על פיט בעין ביקורתית? דון לא טרח לומר דבר, אבל פיט לא יכול לשאת זאת. "לא חשבתי שאתה אומלל", מטיח בו דון לבסוף. "יש לי הכל", אמר פיט בסרקזם, נגוע באותה דיכוטומיה של מי שכאילו הגשים את החלום האמריקני ובפועל שונא כל רגע. מאוחר יותר הוא אומר בפירוש ובדמעות: "אין לי כלום, דון".

לעומתו דון נראה כיום שלם מאי פעם. רגוע, נינוח, נמנע מעימותים ככל יכולתו. נאמן להרג היצר שלו בפרק הקודם, אפילו במכון הליווי הוא אינו משתתף בחגיגה. בזמן שפיט הולך עם זונה שנראית קצת כמו התיכוניסטית שהוא מנסה לכבוש (ורוג'ר הולך עם מישהי שממש מזכירה את ג'ואן), דון יושב על הבר וממתין לחבריו. פיט, שהעריץ את דון מאז ומתמיד, שפעם הבטיח לו שיילך אחריו בקרב, נכנס לבסוף לנעליו. כבר ראינו אותו בעבר בוגד בטרודי, אבל בזמן שדון עבר לפאזה שונה בתכלית, פיט שוקע יותר ויותר בתבנית שדון הותיר מאחור, ועושה זאת בהצלחה פחותה בהרבה.

 

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_RJ_505_0930_1886.jpg פצע מדומה

שם הפרק הוא "סיגנל 30", שמו של סרט בטיחות בדרכים מפורסם וגראפי שפיט צופה בו במהלך שיעורי התיאוריה שלו. במקור מדובר בקוד של שירותי החירום לתאונת דרכים עם נפגעים בנפש, ובהשאלה זהו אולי גם האות לכך שאתה בן שלושים ומשהו, נאבק בכל מאודך בהתברגנות שמשתלטת על חייך. מנסה לשלוח זרועות אל העבר באמצעות שליחת זרועות דמיונית אל תלמידה בתיכון שבו אתה לומד שיעורי תיאוריה, אבל נכשל בשתי החזיתות. חייו של פיט הם תאונת דרכים, רומז שם הפרק, ויש נפגעים.

טפטוף המים בביתו של פיט, שאליו הוא נדרש בעצמו בהיעדר אב-בית כמו בבניין בעיר, נמשך אפילו כשהוא פוסק. מרעיש במוחו של פיט כעינוי סיני, כיתושו של טיטוס, כמו גידול במוח שמשנה את אישיותו. בהתאם להשוואה בין פיט לדון, קשה להימנע מהשם שנזרק אל חלל האוויר במהלך ארוחת הערב בבית משפחת קמפבל. "וויטמן", תיקן דון את השם שהוא חולק עם הצלף, חייל המארינס לשעבר שרצח את אמו ואת אשתו תוך הצהרת אהבה, ואז עלה אל בניין התצפית אל הקומה ה-28 והחל לטווח בעוברים והשבים. בנתיחה שלאחר מותו התברר שהיה לו גידול במוח.

פיט אינו אלים, אבל הוא מחבל היכן שהוא יכול לחבל, והתנהגותו הדוחה גורמת לאנשים להיות אלימים כלפיו. לפני שני פרקים רוג'ר הציע לו לפתור את המחלוקת ביניהם באמצעות חילופי מהלומות, והפעם ליין – איש שבעבר הצהיר על חיבתו כלפי פיט – עשה בדיוק את אותו הדבר, אלא שהתעקש לבצע זאת בפועל. בעל כורחו פיט נגרר לכך והפסיד עד מהרה, מושפל על הרצפה.

במכון הליווי, תמורת תשלום, פיט הוא מלך, אבל במובנים רבים זה היה מצבו של פיט רוב חייו הבוגרים. עבד כי ימלוך, צעיר שהצליח להתקדם בחייו בשל אילן היוחסין שלו, בן זקונים דחוי שאחיו היה הבן המועדף, אינפנטיל כרוני שעיקר מהותו הייתה להוכיח שהוא בוגר. "עדיין יש לך את הרובה הזה?", טרודי תמהה. זהו אותו רובה שקנה לפני שש שנים כאשר שלחה אותו להחליף מתנת חתונה שקיבלו פעמיים. אותו רובה שבהה בו בהערצה כשפינטז כיצד הוא מביא ציד אל הבקתה, שם הייתה אישה מחכה לו, הוא היה מגיש לה את הנתח מהחיה שחתך, ניקז וניקה, היא הייתה מניחה את זה במחבת ברזל יצוק, מגישה לו והוא היה אוכל בעוד היא צופה.

הכמיהה של פיט לדמות הצייד, הגבר, המלך, לא משתנה בין אם הוא בעיר ובין אם הוא בשוליה. טיפוח מתמיד של פצע מדומה. כל זמן שפיט יסתכל על דון בהערצה, כפי שהיה מאז ומתמיד, התסכול שלו יישאר על כנו. ניתן רק לקוות שהוא ילמד מדון גם כמה דברים טובים, כאלה שהם מעבר לתיקון הברז במטבח.

 

אנגלי בניו יורק

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_RJ_505_0930_1045.jpgהשיטה שרוג'ר לימד את ליין כדי לחלוב מידע באופן ידידותי מלקוחות אמנם לא עבדה עם חברו של ליין, אבל התבררה כיעילה מאד על פיט. כמה משקאות ופמפומי אגו במכון ליווי הוציאו ממנו שצף של וידויים מתוסכלים בלי שדון אמר דבר. ליין עצמו נחל ניצחון אחרי רצף של אכזבות, שהחל כבר לפני שני פרקים עם החזרת הארנק לאיש שלא רצה לפגוש, והמשיך גם הפעם עם הלקוח שלא הצליח לכבוש.

תחושת המהגר שלו דומה לתחושותיו של פיט כעירוני שחי בכפר, אבל מן הסתם ביתר שאת. משני צדי האטלנטי ליין לא בדיוק מוצא את מקומו, לא חובב כדורגל, לא מתחבר אל החברים המהגרים, בן לאב מכה. כמו פיט גם הוא מצוי בניסיון מתמיד להוכיח את עצמו, אם כי לא באותה בוטות כמותו, ובטח שלא באותה ערלות לב. אי לכך ההזמנה התקיפה של ליין להתנצחות עם פיט הביאה למעין הכרעה בין שתי דמויות ראי, והניצחון של הבריטי – אולי חדור רוח אחרי ניצחונה הגדול של בריטניה במונדיאל – היה רגע קטן של גאולה עבורו. את ליין כבר ראינו על הרצפה אחרי שאביו היכה בו עם מקלו. הפעם הוא זה שנשאר עומד.

 

כמה קטנות

נהדר לראות כיצד עם הזמן הופכים ליין וג'ואן זה לאיש סודו של זה, מסוגלים לשפוך את לבם. כאשר הוא רכן לנשק לה, רגע של הזדעקות עבורנו הצופים, הפאסון שלה היה נפלא. לשניות ארוכות היה נדמה שהיא קמה כדי לצאת, אבל לבסוף – כנראה מורגלת בדברים מעין אלה – היא רק פתחה את הדלת וחזרה למושבה בקלאסה רבתי.

הניסיונות של דון ומייגן להיזכר בשם רעייתו של קן היו משעשעים ביותר. "סינתיה!".

לקן ופגי יש הסכם שבמסגרתו אם אחד מהם עוזב לסוכנות אחרת, הוא לוקח את האחר איתו. מעניין.

ג'ון סלאטרי (רוג'ר סטרלינג) ביים בפעם השלישית ועשה עבודה מעולה. חלק מהמעברים בין הסצינות היו תענוג לשמו, ואהבתו המוצהרת של סלאטרי להעמדת דמויות זו מול זו, באה ודאי לכדי סיפוק אמיתי עם סצינת קרב האגרופים של ליין ופיט.

תגיות:
  • תתש

    ***ספוילר מד מן 5.05***
    הנוקאאוט שליין נתן לפיט עשה לי את היום. ארבע ומשהו עונות חיכתי ליום בו או דון או רוג'ר או המזכירה שלו יורידו לו איזה אחת או כמה שהוא לא ישכח, אבל דווקא הבחירה בליין כזה שילמד אותו לקח עשתה את הסצנה פי 10 יותר טובה ממה שהיא הייתה עם מישהו אחר. הדבר היחידי שהיה חסר בסצנה היה מקל הליכה (;

    עד כמה שאני מתעב את פיט האנ.. המשתמש בלחץ פיזי מתון, לא יכולתי שלא לרחם עליו אחרי שהוא פלט את המחשבה המאוד מייקל סקוטית שלו לגבי זה שכולם במשרד אמורים להיות חברים.

    • ספוילר לפרק: חשבתי עליך ברגע הנפילה.

      • תתש

        ?

        ולמה לסמן ספוילר? אף אחד שלא צפה בפרק יכנס לפוסט הזה.

        • כי המילים הראשונות מופיעות בחוץ, בחיווי על התגובות.

          • תתש

            אה.

            לא הבנתי את ה-"חשבתי עליך ברגע הנפילה"?

            • לאור שנאתך היוקדת, חשבתי שתצהל ברגע הזה. למעשה, מאחר שהפרק הזה עסק כמעט כולו בפיט, הבנתי לא פעם למה אתה שונא אותו כל כך.

              • תתש

                זה היה יותר שאגה מצהלה.

  • Yoni Anton

    מימוש, ויתור וניפוץ פנטזיות (ספוילר).

    פיט מרגיש שאין לו כלום ואפילו הפנטזיות התנפצו לו בפנים: הוא לא זכר אלפא אלא שק איגרוף, הרומן המבטיח התפוגג כשהופיע החתיך האמיתי. רק תמורת כסף הוא מקבל פנטזיה של מלך.
    הוא לא יודע להעריך את מה שיש לו ולשמור עליו בניגוד לדון.

    דון נמצא נמצא בויתור כדי לשמור על הקיים.

    קן נאלץ לבטל על כתיבת פנטזיות אבל הוא לא מוותר על החלום להיות סופר. הויתור על הפנטזיה דווקא מקרב אותו למימוש החלום.

    ליין שפינטז על רומן אסור עושה צעד ראשון למימוש מאוויו.

  • מתן

    פרק נהדר, איך פרק שכולל את הזכייה של אנגליה במונדיאל, ועוד מול גרמניה לא יכול להיות נהדר?
    חוץ מזה הסוף של הפרק, שנגמר באודה לשמחהשהיא לפי ויקפדיה הפרק האחרון בסימפוניה התשיעית מאת בטהובן הא גדול, העבוד הלא מאוד קלאסי ליצירה עם רעשי הרקע של טלוויזיה, ובכלל המשמעות של אודה, שיר הלל, גורמת להפיכת פיט לאדם שאין לו כלום כפי שהוא מתוודה בפני דון להרבה יותר טרגית.
    זה גם נראה כאילו פיט רואה עצמו כמין דון חדש, מוצלח, מוכשר, נער זהב, אבל הוא כל כך לא וכל רגע בפרק הזה רק ממחיש את זה, אם זאת אי היכולת של פיט לתקן את הדליפה בברז, האמירה אני אביא את תיבת הכלים כשדון הסופרמן כבר מטפל בבעיה, אי היכולת של פיט להשכיב את תלמידת התיכון, או אפילו לקבוע איתה דייט אמיתי, ובעיקר העובדה שהוא רוצה שיתייחסו אליו כמלך, דון מעולם לא רצה שיתייחסו אליו כמלך כי הוא ידע שהוא אחד כזה, ופיט שהוא ליצן חצר מוצלח חושב שהוא מלך למרות שהוא ממש לא.
    וכנראה גם מזה נובעת ההערצה של פיט לדון, זה מאוד חשוב לנו שהגעת, הוא אומר לו, מתוודה אליו במעלית שהוא אדם שאין לו כלום ובמונית רוצה שהוא יתגאה בו, וזאת אולי הבעיה שלו, אי אפשר להיות דון, דון יש רק אחד, דון לא רצה להיות רוג'ר, הוא הפך להיות חבר של רוג'ר אבל פיט, כמה פיט רוצה להיות דון, כבר מהפרק הראשון שהוא מציע את הפרסומת ללאקי סטרייק הוא רצה להיות דון שהוא לא יותר מסתם פיט קמפבל.
    והנוק אאוט של ליין היה ללא ספק רגע גדול, מהעונה הראשונה רציתי שמישהו יתן לו אגרוף!

    • אני לא חושב שזו הנעימה כפי שהושמעה בטלוויזיה, אלא מערכת שמע כמו זו ששפיט התרברב בה בביתו. או לפחות פטיפון כלשהו.

  • שתי נקודות בעניינו של דוןג'ון האם:

    1. במהלך ארוחת הערב אצל פיט וטרודי דובר על צלף שטבח בסטודנטים באוניברסיטת טקסס (1 באוגוסט, 1966; פיט גם דיבר על כך עם הנערה משיעורי הנהיגה). מישהו כינה אותו "וויטמור" ומייגן מיהרה לתקן לשמו האמיתי, וויטמן (שם פרטי צ'ארלס), ונדמה לי שהייתה שם איזו החלפת מבטים קצרצרה ולא נעימה עם דון.*

    2. מישהו עוד זוכר שבזמנו הועלתה האפשרות שהאם ילוהק לתפקיד סופרמן החדש, לפני שהתפקיד הלך בסופו של דבר אל הנרי קאוויל? לא מן הנמנע שווינר ושות' חיפשו הזדמנות כדי לזרוק התייחסות לעניין.

    בחזרה לשיעורי הנהיגה, אז האם רק אני חשבתי שסצינת הסיום נראתה כאילו נלקחה מאיזה דרייב-אין טיפוסי? שני טינאייג'רים מתמזמזים ומתעלמים מנוכחות אחרים בסביבתם, צופים בסרט אימה טראשיסנאף (הרי הכתוביות בהתחלה טענו שמדובר בצילומים אוטנטיים). ד"א, הייתה לי תחושה רעה בתחילת הפרק שהסרטון בו צפה פיט יהווה רמז מטרים לגורלו בסוף הפרק ברגע שיתחיל לנהוג. שמחתי לראות שלא כך הדבר, אע"פ שסבלו היה רב לאחר ההשפלה שעבר והוידוי שאין לו כלום.

    (עוד הוכחה שאין לו כלום: ג'ואן ממהרת לנחם את ליין, אולי האדם הקרוב אליה ביותר כיום במשרד. גם אחרי רגע הנשיקה המביך, היא רק פותחת את הדלת כדי שלא יהיו במצב אינטימי מדי, אבל נותרים ידידים. ואת פיט, אף אחד לא מנחם. רק דון מזמין אותו לתוך המעלית, בטח מתוך רחמים, והצטער על כך רגעים ספורים מאוחר יותר כשזכה לשמוע גילוי לב נדיר ופתוח מדי של פיט.)

    חבל שלקח לסדרה זמן רב עד שטיפלה בדמותו של קן, אולם בסופו של דבר התמורה הלמה את ההמתנה. יותר קן, הרבה פחות הארי, זה מה שאנחנו צריכים (ולכן טוב מאוד שהארי לא הופיע הפרק). לא אתפלא אם בעתיד יצוץ מרצ'נדייז בדמות ספריהם של בן הארגרוב ודייב אלקונין.

    * אם כבר מייגן, רגע ה"סינתיה!!" היה מצחיק. לא מאמין שהיא הצליחה להתחמק מהמבוכה.

    • אה, וכמובן שכחתי להוסיף שעם צ'ארלס וויטמן השבוע ורוצח האחיות בשבוע שעבר, נעשים יותר מדי קישורים בין דון לבין רוצחים פסיכופטים (מה קרה שם בקיץ 66', שפתאום כל המטורפים וצמאי הדם התעוררו?) מה מנסים להגיד לנו?

      (חשבתי שאולי בהמשך העונה יופיעו גם מקרי הרצחטבח של צ'ארלס מנסון וכנופייתו, אבל בדקתי ובאותה שנה מנסון היה כלוא והוא חזר לפעול בחוץ רק בסוף העשור.)

    • אלמונית

      תיקון קטן והערה –

      היה זה דון שתיקן ל-וויטמן. הייתי כמעט בטוחה אבל בדקתי ממש עכשיו ליתר ביטחון, וברגע זה, מייגן מעיפה עליו מבט קצרצר אך משמעותי.

      לגבי סינתיה, כל הפרק ניסיתי לשבור את הראש מאיפה השחקנית מוכרת לי. ואז נפל האסימון, והלכתי לIMDB, להיות בטוחה שאני צודקת. זוכרים בשנות ה-90 את הסדרה "עולמה הסודי של אלכס"? על הילדה שנפגעה מאיזה משאית של כימיקאלים וזה נתן לה כוחות על, כמו להזיז דברים ע"י המחשבה ולהפוך לנוזל? זו הייתה סדרה כזאת חמודה, אז זאת הייתה היא. בחיי, כמה ששיער יכול לשנות את הבן אדם. היא גם הייתה בסרט הנעורים "10 דברים שאני שונאת אצלך", שבאופן מפתיע, היה נקודת הפתיחה לשחקנים שמאוד התפתחו אחר כך (הית' לדג'ר, ג'ורדון גורדון לייט וג'וליה סטילס.)

      • גם אני בדקתי לגביה לאחרונה. את "אלכס" לא ראיתי, אבל היה רגע אאוריקה לגלות שזו ההיא מ"עשרה דברים".

      • טעות שלי; הקישור בין דון לצלף נותר בעינו.

        • אני חושב שהפעם ההקבלה הייתה בין הצלף לפיט, לא לדון. דון דווקא היה די פאסיבי. מאחר שפיט הולך ונעשה גרסה דהויה של דון, ההשוואה בינו לבין וויטמן (ולרובוט בסיפור הראשון של קן) מתבקשת.

          • ברור. גם הועלה הרעיון שפיט יביא את הרובה השמור במשרדו הביתה, ומיד הוא נחרד מהמחשבה שאי פעם יגיע למצבו של צ'ארלס וויטמן ויטבח במשפחתו ואחרים (פלוס התירוצים: הוא לא יוצא מארינס, זה לא רובה צלפים וכד').

            הקישור היחיד שעשיתי לדון היה בשם המשפחה המשותף, וצירוף המקרים, יחד עם אירועי הפרק הקודם, הוא מוזר למדי לטעמי.

            • כדאי לציין שוויטמן רצח את אמו ואשתו בדקירות, לא בנשק חם.

      • תתש

        ידעתי שהיא מוכרת לי מאיפשהו. השיער הקצר ממש לא מחמיא לה.

        גם דייויד קלמהולץ התחיל ב-"10 דברים".

        • maayan1

          באמת לא מחמיא.
          מצאתי את תמונתו של הדייוויד הזה בימד"ב, כי השם לא היה לי מוכר, ולמרות שהפרצוף מוכר, אני לא מצליחה לקשר אותו לכלום

          • רייצ'ל

            אני חושבת שהוא מוכר לי לראשונה מ"10 דברים", אבל מאז 2005 הוא "ההוא מסרניטי".
            וגם – או. מיי. גוד. אלכס.
            (לריסה אולייניק הופיעה גם ב"מפגשים מהסוג האישי" כבת זוגו של ג'וזף גורדון לוויט)

      • לגבי אלכס –
        Mind. Blown.

      • Yaara

        עולמה הסודי של אלכס. וואלה. My god.

  • maayan1

    למי יש רעיון מה משמעות שם הפרק?

    • Signal 30 זה שם הסרט שמוקרן בפני פיט וחבריו לכיתת הנהיגה.
      http://www.imdb.com/title/tt0260369/

      • maayan1

        תודה 🙂

      • Mortana2006

        אז למה הוט תרגם ל"תמרורי אזהרה"? בגלל שזו כיתה ללימודי נהיגה?

        • ocean

          כי זה הכי קרוב לרב-משמעות המקורית שפורטה כאן.

  • ocean

    יום אחד אלמד לרפרש *לפני* שאני כותבת תגובה כאורך הגלות.

    בקיצור:

    • שם הפרק ע"ש הסרט בעל אותו שם בו צפה פיט במהלך לימודי הנהיגה המונעת. הפירוש המקורי הוא הקוד לקריאה של ניידות בעת אירוע טראומה עם הרוגים. ההשאלה מכך לאירועי הפרק די מתבקשת.
    • בימוי נפלא של סלאטרי.
    • אני אוהבת את קשר הידידות העמוקה שנבנה בין ג'ואן לליין.
    • היו כל כך הרבה הקבלות לדון בפרק, כולל סצינות מהעבר. תענוג.
    • סינתיה!
    • רוג'ר ממשיך לשבור לי את הלב עם ההכרה המאוחרת למה שהיה לו.
    • פגי עצבנה אותי עם רגשי הנחיתות שלה.
    • צ'ארלס ויטמן – לא מקרי ששתלו שם את התיקון בפיו של דון. גם השימוש בצלף עצמו הקביל למעשים של פיט שירה לכל הכיוונים ובסוף נפגע בעצמו.

    • ocean

      עוד משהו: לא זוכרת מי מכם התלונן על כישורי המשחק של וינסנט קרתייזר, אבל הפרק הזה הוכיח את מה שטענתי מן ההתחלה: הוא שחקן מעולה. הוא בנה את התיעוב כלפי הדמות טיפין טיפין, אבל בסוף בסצינת המעלית הצליח לגרום לי לרחם על פיט.

      • maayan1

        מסכימה, באמת שחקן מעולה. נראה לי שבגלל שהדמות כ"כ מעצבנת, אנשים שונאים את השחקן. אבל צריך להבדיל בנהם (גם לי זה קשה).
        ועוד הערה קטנה, בסצנת הסיום, כשרואים אותו יושב בכיתה, חוזה בזוג המפלרטט וברקע הסיפור של קן, שניות לפני שנגמר הפרק והקריינות של קן נגמרת שומעים את טפטוף הברז שכמובן עובר כמטאפורה לאורך כל הפרק לאישויים הגבריים של פיט.

        • ocean

          אני תפסתי את הטיפות בתור א) משהו שמטריף את מנוחתו, ממש כמו המחשבות שיש לו בראש, ב) כמו תקתוק של שעון או רפרנס כלשהו לזמן שחומק ממנו (משהו שחוזר על עצמו בעונה הזו), כמו שהתיכוניסטית אמרה לו: "דברים נראים כה אקראיים ופתאומיים, כאילו שהזמן מאיץ".

      • Yaara

        לא הייתי אומרת שריחמתי עליו, בכלל, אבל הוא כן נראה לרגע יותר אנושי ולא סתם קריקטורה שאפתנית ומדושנת מעונג. העצב שלו נובע ממקום מאוד ילדותי ומתנשא. לפעמים נראה שהוא אף פעם לא יהיה מרוצה ממה שיש לו. שאלתי את עצמי – מה באמת פיט רוצה כרגע? מה יעשה אותו שמח? נראה שהתשובה היא אותה תשובה מאז העונה הראשונה – ההערכה והכבוד משותפיו למשרד, בעיקר מצידו של דון. עם זאת, פשוט אין לו את הכישורים החברתיים והמודעות העצמית להבין שהוא עושה את כל הדברים הלא-נכונים כדי להגיע למטרה הזו. וכמו שכבר ציינו פה בשרשור, בניגוד לשיחה בין ליין וג'ואן, לאף אחד לא אכפת ממנו מספיק בשביל לספק לו פידבק על המעשים שלו. הישועה בטוח לא תבוא מדון, האדם היחיד במשרד שעוד אולי קצת אכפת לו ממנו. גם במכונית, גם במשרד אחרי הקרב, גם במעלית בסוף הפרק – דון פשוט אומר לו "תשכח מזה ותעבור הלאה". רק כדי לצאת מידי חובה.
        מה שקרה בפרק הזה הוא פיט פשוט חטף את הכאפה לפנים (מילולית ותרתי משמע) שכבר לא מאפשרת לו להמשיך עם האשליה שבה הוא מחזיק מתחילת הסדרה.
        סוף סוף נוצר בה איזה סדק ודרכו רואים את פיט, אדם אגוצנטרי וילדותי, שפתאום קולט שיש סיכוי ממשי שהחיים שלו לא ילכו לכיוון שהוא קיווה לו, שפשוט מאוחר מדי בשבילו.
        אותי מעניין אם מכאן הוא ימשיך ליפול, או שאולי האירועים האלה ינערו אותו לכיוון של שינוי.

      • miss bojarsky

        בדיוק. אני טוענת שהוא שחקן מעולה עוד מימיו באנג'ל ומאז מתווכחים איתי.
        גם אני, כחובבת של פיט, רציתי להכניס לו כמה כאפות טובות במהלך הפרק הזה והסכמתי עם ליין, שהוא אכן הפך למפלצת. והרעתי לליין כשהוא הפיל אותו וחשבתי שזה לגמרי הגיע לו. אבל אז הגיע סוף הפרק ורחמי נכמרו עליו וליבי נחמץ בקירבי. הוא ילד אבוד שרץ ורץ ורץ לעבר מטרה, שהוא לעולם לא יגיע אליה. חייו הם הליכון שלפניו מוצגת תמונת האושר.

        • maayan1

          אם הזכרת את אנג'ל אני חייבת לכתוב את זה איפשהו. אני השלמתי את אנג'ל ובאפי רק בשנה האחרונה. אני זוכרת שצץ הילדון הזה על המסך והוא היה נראה לי כ"כ מוכר. [ויש לי שריטה כזאת, כשאני רואה שחקן מוכר על המסך, שאני פשוט לא מצליחה לשים את האצבע על מאיפה אני זוכרת אותו (למשל דוגמת סינת'יה מלמעלה) אני חייבת לעשות את כל המאמצים להיזכר לבד מאיפה הוא מוכר לי לפני שאני נכנעת סופית נכנסת לימד"ב ובודקת (המצאתי תיאוריה שהניסיון הזה שלי עוזר ליכולת הקוגניטיביות שלי או לזיכרון הצילומי שלי או וואטעבר. זה סתם המצאה שלי אבל תנו לי להאמין בזה)]. אז אני עוצמת עיניים חזק ומנסה רק לחשוב על הפרצוף עד שעולה לי לתודעה מאיפה הוא מוכר לי. במקרה של הילדון הזה באנג'ל זה היה סופר קשה, אבל פתאום נפל לי האסימון. רציתי לצרוח באותו רגע, פאקינג פיט?! פשוט לא יכולתי להאמין. שני תפקידים כ"כ שונים. רק מראה לי שהוא שחקן גדול.
          וכ"כ מפתה לשנוא אותו כי הפרצוף שלו מעורר בי חלחלה. הוא משחק דמות פתטית, מתנשאת, אגואיסטית, מעצבנת. קשה לאהוב את השחקן שמשחק אותו, אבל צריך כישרון כ"כ גדול כדי לעשות את זה, לשחק דמות שמתאבים. וצריך כשרון עוד הרבה יותר גדול לעשות את מה שהוא עשה לי בסצנת המעלית. באותה שנייה קטנה, עם עיניים בורקות לפני שהדמעה יורדת, בקול החלוש "אין לי כלום דון", פתאום כל האיבה שלי כלפיו נעלמה לגמרי ורק רציתי שמישהו יחבק אותו שם.
          אני חושבת שלפעמים שחקן גדול נמדד ברגעים קטנים (שהם בעצם ענקיים), וזה היה רגע קטן-ענק שכזה שמוכיח עד כמה שהוא גדול, שהכותבים גדולים, שהבימוי גדול. פשוט רגע אומנותי מושלם.

          • miss bojarsky

            לא יכולתי להסכים יותר 🙂

    • Yaara

      מסכימה עם המוווון נקודות.
      אכן עצוב לראות את רוג'ר ממשיך להשתכשך ברחמים העצמיים שלו. נראה לי שג'ואן היא היחידה שאולי יכולה לנער אותו מזה, אם בכלל.
      פגי באמת הפתיעה אותי עם כל החוסר-ביטחון שהיא הפגינה הפרק.
      הרבה הקבלות לדון? סצינות מהעבר? הא? היי גברת "לא-מזמן-עשיתי-מרתון-של-כל-הסדרה", אולי תחלקי קצת מהתובנות שלך?
      (:

      • ocean

        * סצינת בית הבושת: כבר היתה לנו סצינה דומה בעבר של מועדון הילולים, רק שאז אלה היו דון, רוג'ר ופרדי ראמסון בסיבוב פרידה אחרון (פיט הלשין על שכרותו). בעבר דון השיא עצה לרוג'ר ואז הכה על חטא שוב ושוב כשהבין שהוא יעץ לו בעקיפין להתגרש וללכת על הילדונת הצעירה. הפעם הוא דואג לסתום את הפה, ומדבר רק כשפיט מתעמת ממנו. המסקנה היא בדיוק הפוכה: אל תזרוק את מה שיש לך.

        * הסיפור של קני: בעונה הראשונה הוא חולק עם פגי את הפרסום הראשון של סיפור כלשהו שלו בעיתונות, ואף מראה זאת לדון שמשבח אותו ומתעניין בכנות. פיט מביע גיחוך מרומז בפניו וקנאה מרירה בחדרי חדרים. כמו כן אז קני חתם בשמו האמיתי. היום הוא מתבייש. מה שלא השתנה זה שגם היום, הראשונה במשרד לחלוק איתה את הפרסומים שלו היא פגי, דון עדיין מתעניין בסיפורים ופיט עדיין מזלזל ומקנא בהם. עוד משהו: בשעתו רוג'ר תמך בתחביב הזה של קן ואף שיבח את הסיפור שלו. כעת הוא מתנגד לו.

        * דיאלוג בין פיטר לאביו, 1.04:
        -למה כל כך קשה לכם לתת לי משהו?
        – נתנו לך את הכל. נתנו לך את שמך.

        מה שליין עשה בפרק שלנו, פיט ניסה לעשות בפרק ההוא: להיות רעיונאי. זה כמעט עלה לו בפיטורין, אבל השם שלו הציל אותו. אגב, זה בדיוק אותו פרק שיאדו הזכיר למעלה, זה עם ליקוק הפצע המדומה.

        * הקריינות הזו של דון – שיר של או'הרה שכאילו נכתב אליו, בעיניי לפחות מיד הזכיר לי את הסיפורים של קני:

        http://youtu.be/dPPhd4elT5o

        ויש עוד המון.

        • ocean

          *עליו

        • Yaara

          מעניין מאוד. תודה על התזכורת!
          נראה לי שלקראת העונה ה-6 גם אני אעשה מרתון סדרה. אני מרגישה שאני מפסידה הרבה שאני לא זוכרת מה קרה בעונות הראשונות.

          • maayan1

            זה מדהים אותי לקרוא פה תובנות על אירועי עבר שאין לי פשוט שום זיכרון מהם. זה מעציב אותי (וראיתי את כל הפרקים הקודמים). אני יודעת שאני צריכה לעשות מרתון חוזר, אבל זה פשוט לא יקרה, יש לי יותר מדי דברים אחרים לראות. באסה. איך דברים נשכחים כ"כ מהר?

            • Yaara

              הי, הסדרה התחילה לפני 5 שנים. זה תירוץ מצוין ללא לזכור את רובה!
              (:

  • תתש

    איך אף אחד לא שם לב לשאוט-אאוט ללוסט?

    • Fake Plastic Email

      האמת שמבחינתי היתה שם מחווה לפרינג', אבל אם אני אפרט זה יהיה ספוילר למי שלא צפה בפרק האחרון ששודר שם.

    • maayan1

      מה זה שאוט אאוט? ואיך היא התבטאה?

      • שאוט-אאוט הוא מעין מחווה קטנה. גם אני תוהה במה מדובר.

        • maayan1

          אוקי, אז מה המחווה?

        • תתש

          באמת יאדו, כבר שכחת מי היה צ'ארלס ווידמור בלוסט?

          • נכון! איזה קטע.

          • Saturn

            מה פספסתי? אני לא זוכר שהשחקן הופיע בפרק. או שלנציג 'יגואר' קראו בשם הזה?

            • בארוחה אצל פיט וטרודי הם דיברו על הצלף באוניברסיטת טקסס. סינתיה קראה לו "צ'ארלס וויטמור" (כאמור, לא "ווידמור") ואילו דון תיקן אותה ששמו למעשה היה "וויטמן".

          • בצפייה ראשונה הייתי בטוח שסינתיה אמרה "וויטמור", ובבדיקה נוספת זה אכן כך.

  • Saturn

    פרק טוב שחשף את דמותו של פיט. הוא עדיין יכול להיות בן-אדם מציק במיוחד בהתייחסות שלו לאנשים. למרות שהפרק בא להניח את הקלפים על השולחן הפריע לי קצת חוסר הניואנסים במיוחד בסצנת השרברבות. דון מראה שהוא גבר בגברים כשהוא מתקן את הברז במטבח של פיט, עם גופיה בלבד, בזמן שפיט עדיין מחפש אחר המפתח המתאים.
    כך גם עם המשפט ש'קנה' אותו עם נערת הליווי.

    כנראה שליין וג'ואן יתקרבו יותר בעתיד. היא אומנם פתחה את הדלת לאחר הנשיקה של ליין כדי למנוע ממנו לעשות משהו דומה נוסף אבל זה נראה יותר כמו השהייה מאשר אי-רצון של ג'ואן. ליין מייד אומר שהוא ממשיך להשפיל את עצמו ביום הזה וג'ואן עונה 'אתה לא צריך להתנצל, זה הגיע לפיט'. כלומר, היא מתכוונת שהוא לא צריך להתנצל על הנשיקה.

    • Yaara

      אני מאוד מקווה שהשניים ישארו ביחסי ידידות בלבד. שפת הגוף של ג'ואן די זעקה "אממממ…. לא נראה לי, חבוב" לפי מה שאני ראיתי. זה שהיא הסיטה את ההתנצלות לפיט נתפש בעיני יותר כרצון להשאיר את התקרית מאחור ולעבור ונושא חדש.

  • הפרק הזה גרם לי לתחושות מעורבות. היו לא מעט דברים שנראו לי Out of Character, או לפחות Out of Order. רוג'ר נראה כמי שכבר הודה בתבוסתו לפיט, וגם הבלון של פיט שהתפוצץ הפרק נראה מנופח בהרבה משהיה לפני כן. הסינרגיה בין השותפים שאינם ליין בעבודה מולו נראתה כאילו שנועדה להציג אותו כ"אחר" ולאו דווקא ככזו שהתגבשה במשך זמן רב. באותה מידה, גם הנחישות של דון לגבי המונוגמיה שלו נדמית כפנייה חדה מהפרק הקודם שנעשתה כדי לחדד את המצב העגום של פיט. את העסקה בין פגי לקני אני לא זוכר (למרות שאני בטח סנילי). בשבילי הפגישה בדיינר העלתה דווקא זיכרון חזק של הארוחה שם שבה הוא הטריד אותה.

    כל השיחה של פיט עם הבחורה שבה היא מודאגת מאירועי השעה ומהתאונות הזכירה מאוד את פצצת האטום של בטי, אבל יותר משזה נראה כרפרנס זה נראה לי כתבנית חוזרת שמציגה נשים באופן שלילי. בכלל, זה היה פרק מנקודת מבט גברית מאוד – הנשים שימשו כמכשירי עלילה והוצגו כדי מניפולטיביות (הנשים של ליין, דון, ופיט גוררות אותן למפגשים חברתיים) – וזאת אפילו שבפרק הזה ניתן זמן מסך לשלוש דמויות נשיות שבדרך כלל לא ניתן להן זמן רב.
    כך אני גם תופס את ההתנהגות של ג'ואן, בניגוד לדעה הרווחת כאן. ג'ואן אומרת לליין שהוא שונה מהיתר – והוא מיד מוכיח את ההפך הגמור (ואנחנו כבר יודעים זאת מהפרקים האחרונים ומהעונה הקודמת, ולא מן הנמנע שגם ג'ואן יודעת זאת). האמירה של ליין, לעומת זאת, היא מדוייקת – ג'ואן אכן יכולה לעשות את מה שהוא עושה, ולא מן הנמנע שזו מטרתה. גם כשמוציאים אותה מהחדר, ג'ואן עדיין נמצאת בסוד העניינים כאשר היא מצותתת למה שמתרחש בחדר.

    אבל היו גם המון דברים טובים בפרק הזה. המסכות שהגברים עוטים במפגשים החברתיים, והצורה שבה הם מגיבים כאשר הם נחשפים (קני) או נדרשים לצאת מאזור הנוחות שלהם (ליין בפגישה עם הלקוח, ופיט שנלחם בליין ומתחרט על כך כאשר הוא מפסיד). מייגן שאומרת שדון ופגי היו ההשראה שלה לעבודה, כאשר פגי הייתה למעשה ההשראה של דון למייגן. הברז, כמובן, והאמירה של פיט שהוא לא לוקח קרדיט על בתו. המבט מלא האמפתיה של דון עליה – טוב, אני לא זוכר מתי לדון היה מבט מלא אמפתיה, ולא פלא שאחר כך הוא רוצה לעשות ילד עם מייגן. רוג'ר שמוציא את התסכול שלו על קני – נפלא.

    והקרב. ואו. כשמדברים על שערוריות מין מוציאים את ג'ואן מהחדר, אבל זה כבר השלב שבו סוגרים את הוילון. רוברט מעיר שזה ימיביניימי – וזה מה שהחדר הזה מייצג: ניתוק מהתרבות שבחוץ והתחברות ליצר שבו המנצח נקבע לא בזירת הפרסום – הזירה שפיט כבש כביכול – אלא באלימות. אכן, גברים מטורפים.

    • תזכיר לי בבקשה, כי כנראה שכחתי.
      מה היא אותה ארוחה בדיינר בה קני הטריד את פגי?

    • ocean

      אני לא מסכימה לגבי ליין-ג'ואן. למרות שידו היתה על העליונה, הוא עדיין הרגיש נחות עקב מה שפיט וכנראה גם אחרים חשים כלפיו באמת: קרפדה בריטית שאין בה צורך ולא ברור מה מעשיה בחברה. כל העניין של אובדן החשבון נגע בו בעצב חשוף – הרי אפילו לידידו הבריטי הוא נאלץ להדגיש ששמו כתוב על הדלת (לאחר שהסביר שהוא המנהל הפיננסי של הסוכנות) רק כדי שזה יסכים להיפגש איתו לארוחה עסקית.

      ג'ואן הגיעה בדיוק בזמן כשהוא מלקק את פצעיו, תרתי משמע, ואמרה לו את כל מה שהוא כל כך היה צריך לשמוע ממש כשם שהוא עשה עבורה כשהיא בכתה באותו מקום ובערך מאותה הסיבה. זה היה רגע אינטימי של ידידים שמרימים אחד את השני, והנשיקה הגיעה ממקום פגיע ולא מתוך מניעים מיניים. מה שיותר מעניין הוא שג'ואן הבינה את זה, ולא נרתעה לאחור, הדפה או הפסיקה את הנשיקה, אלא שיתפה פעולה בתכליתיות ואז קמה לפתוח את הדלת כדי להחזיר את ליין אל הקרקע. היא גם לא חשבה שיש לו על מה להתנצל, ולפי ההתנהלות שלה במקרים קודמים (ע"ע החלפת משלוח הפרחים בעונה 4) אילו כן חשבה כך, לא היתה לה שום בעיה להבהיר זאת בקולניות.

      • מה שאני מנסה לומר הוא שייתכן שג'ואן תנצל את ליין על מנת לקדם את האינטרסים שלה. ג'ואן התחילה את הסדרה כמנהיגת הטריטוריה שלה והסתפקה בכך. בנקודה מסויימת היא קודמה אבל נתקלה במחסום (נדמה לי שבנקודה מסויימת ליין בישר לה ששכרה לא יועלה?)
        בפרקים האחרונים היא החליטה לוותר על חיי המשפחה ולחזור למשרד, בין היתר כיוון ש"היא מתגעגעת למה שקורה במשרד". היא גם העירה על כך שמייגן התחתנה לתוך הקריירה שלה (ומייגן – שהייתה בעבר תחתיה – תופסת אותה כאיום). אני לא אומר שאני אוהב את הרעיון הזה, אבל הוא קונסיסטנטי עם הדמות.

      • miss bojarsky

        גם פה אני מסכימה איתך לחלוטין.

  • בפרק השני, כשג'ואן ופגי אוכלות צהריים עם הארי, קני, ומישהו שלא שרד לעונה הנוכחית. אחרי רמיזה של הגברים לגבי תשלום לפגי תמורת יחסי מין, הן עוזבות, ואז קני אוחז בתחת שלה, ומציע לה לבלות איתו את אחר הצהריים ב"גן החיות".

    • וואו, אני לא זוכר את זה בכלל

      • אם אני לא טועה זה היה אי שם בתחילת העונה הראשונה..
        ואת העסקה לא נראה לי שהראו לנו אבל כנראה היא נוצרה אחרי שיתוף הפעולה המוצלח בסוף העונה הקודמת, כשפגי סגרה עסקה ראשונה לחברה מאז שלאקי סטרייק עזבו ומכתבו של דון פורסם.

        אני חשבתי שהפרק ובכלל העונה הזאת כולה קצת Out of character, משהו פשוט לא מסתדר לי. אני נהנית מכל פרק, אני מבינה, אני צוחקת יותר מבעבר [רק אני או שכולם ממש שנונים?] אבל דברים לא מסתדרים לי.
        דון כ"כ השתנה בעקבות הנישואים למייגן והכל נראה כ"כ תקין שזה ממש מוזר.
        כל מה שקשור בפיט אני לגמרי מבינה ולחלוטין מסתדר לי אבל נניח ליין עם הרצון המוזר לבגוד באישתו אז כשפלירטט בטלפון- הגיוני, לנשק את ג'ואן גם הגיוני [התגובה שלה, אגב..הייתה מושלמת בעיני! לא נטשה אותו, אבל העמידה אותו במקומו – ידיד] אבל ההתנהגות בכללותה מוזרה.
        כנ"ל לגבי סצינת הקרב ההזויה במשרד
        לא יודעת להסביר את זה, אני צריכה עוד לגבש דעה אבל אחרי חמישה פרקים אני מרגישה שהעונה הזאת קצת מוזרה – יותר אפלה מעונות קודמות אך עם זאת מטובלת בהרבה יותר הומור ועדיין, דברים לא מסתדרים.

  • Mortana2006

    קן: אני עושה את זה רק בגלל שאשתי אוהבת את זה.
    רוג'ר: אשתי אוהבת פרווה], אתה לא רואה אותו מצמח זנב.

    זה לא היה קוּל בעיני שרוג'ר מתערב בתחביבים של קן. ממש לא.
    ונכון שהתינוקת של פיט ממש יפה? אז למה החיים שלו ריקים לעזאזל?
    ונכון שליין די נאה בלי המשקפיים?

    • כי פיט לא אוהב את אשתו, וכנראה גם לא את הבת שלהם.
      לגבי רוג'ר: אם רוג'ר שנאבק בפיט שיחד את הארי ואת פגי, אז רוג'ר שמובס על ידי פיט מוציא את התסכול שלו על קן. יש להניח שרוג'ר הולך לעשות דברים אפילו פחות קוליים בעתיד הנראה לעין.

      • ocean

        אני חושבת שזה לא תסכול, כמו ניסיון להוכיח לעצמו שהוא עדיין שווה משהו (סוג של תמה בפרק הזה) בתור מישהו בדימוס. יש שלושה אנשים שאחראים לתקציבים: רוג'ר המושפל והממודר, פיט האנאלי והריכוזי, וקן שהצהיר בעבר שעבודה זו עבודה בלבד. קן לפחות מראה לרוג'ר סוג של כבוד וקבלת מרות, מזכיר לו את מה שהוא היה פעם בסוכנות ורק עכשיו עכשיו לומד להעריך: "המקום הזה הוא כמו משפחה. האמן לי, אני זוכר".

  • ido

    רחמיי על פיט בפרק הזה. דווקא כשנדמה שהוא הצליח להשתלט על כס המלכות במשרד הוא נאלץ לעבור ארבעה סירוסים בזה אחר זה.

    אבל נתחיל דווקא בליין, שמתעקש כל הפרק לברוח מטבע ביתו הבריטי. סולד מכדורגל (כמו שצריך במקרה דנן, עם הניצחון המכור של אנגליה על גרמניה לבקשת הוד מעלתה) ובז לחבריה הבריטים של אשתו. העניין היחיד שיש לו בהם הוא אמריקני למכביר, קרי עסקים.

    התרפסותו בגינונים וחיזורים אחרי תקציב יגואר וחנופה לעמיתו הבריטי מתבשלים לאורך הפרק, כמו גם הכישלון להצליח בעצמו, ובהצלחה הכוונה היא לצאת ממשבצת הבריטי החביב שמטפל בספרים בעוד שותפיו האמריקאים שותים, מעשנים וגורמים לזה להראות כל כך קל.

    לבסוף, מתרצה הנ"ל ומכיר בהיותו מי שהוא… ומניף אגרופים אל מול פיט. הגאולה של ליין הינה רק על מי הוא ומה תפקידו, אלא גם על הדרך אותה מכיר, גם הדרך הויקטוריאנית לפתרון סכסוכים. לא פלא שרוג'ר מציין שהקרב נראה "ימי ביניימי".

    וזהו רק סירוס אחד של פיט.

    כל הפרק נראה כי פיט ממשיך במאמציו להנחיל את העובדה שהוא השליט. אמנם הוא הצליח לעשות זאת במשרד, אדרבא על חשבון רוג'ר, אולם בתור זה שיש לו "הכל" במשרד, אין לו "כלום" מחוצה לו. פיט, כך מסתבר, חי בעולם של אגדות, בו מלכים יושבים על כס ומנווטים את ממלכתם. עולם בו הטובים הם טובים והרעים הם רעים וכולם תומכים ומעריצים את המלך.

    לאורך הפרק אנחנו רואים את פיט מתמודד עם נושא ניכוס תפקיד גברי. רואים זאת בצורה מאוד מובהקת כאשר הוא קמל מול כשלונו לתקן את הברז בביתו, אז מגיע הסירוס השני בידי דון. פיט רצה להיות זה שמתקן את הברז, פיט רצה שיראו אותו כגבר שמולך על ממלכתו. כשטרודי מגיעה עם תמי, פיט לא מסתכל עליה, הוא מסתכל על דון וקן ונשותיהם, הוא רוצה לראות אותם מסתכלים עליו. זהו הסירוס השני.

    זירה גברית נוספת אותה הוא פונה לכבוש היא רשיון הנהיגה. כילד עירוני, פיט מעולם לא נדרש לנהוג בעצמו והתרגל שמסיעים אותו לכל מקום. כיוון שהפרברים דורשים מהגבר להיות בעל הגה, נאלץ פיט בעל כורחו למצוא את עצמו בחברת תיכוניסטים בשיעורי נהיגה. שם, כך הוא בטוח, יוכל לכבוש את ליבה.

    אבל פיט אינו יודע לכבוש, הוא יודע רק לרשת. לכן הוא אינו מצליח במקום בו תלמיד תיכון, המכונה "Handsome" (כמו נסיך החלומות) בא וכובש את התלמידה במקומו של פיט. בסוף הפרק, כשפיט צופה בנסיך שולח ידו למפשעתה של הנסיכה, ומבתק את חגורת הצניעות שלה, זהו הסירוס השלישי.

    כך קורה גם בבית הזונות בניו יורק, אז פיט ניצב בחדרה של שותפתו ל"עסקים" ובוהה בה דרך מראה, מבקש ממנה שתסתכל עליו בצורה מאוד מסויימות. בתחילה היא מציגה את עצמה בצורת תלמידת תיכון תמימה, הוא עונה לה "לא". כאשר היא מציגה את עצמה כמשרתת ופיט הוא המלך שלה, הוא מתרצה. ועובר את הסירוס הרביעי.

    פיט רוצה להיות מלך אנגליה ולא בכדי. גם שם המלוכה היא עניין סמלי ולא דבר שהמלך מרוויח בעצמו. זהו ההבדל בין מולך לכובש. מולך מקבל את התואר ונחלתו ממשפחתו ויושב על הכס בנוחות. לעומת כובש, שמצעיד צבאות ובונה את ממלכתו בידיו. דון כובש את הברז, ליין כובש את כבודו, Handsome כובש את ליבה של הבחורה. פיט מולך, בעיקר על עצמו.

    • ocean

      * לא הייתי קוראת לזה סירוס. סירוס זה משהו שלרוב מישהו אחר עושה לך. במקרה הזה, בדיוק כמו השורה ההיא בשיר של רדיוהד, פיט עושה את זה לעצמו וזה מה שכואב: הרי הוא כן איש מקצוע טוב, אבל הוא לא זוכה להערכה שמגיעה לו בגלל התנהגותו המבחילה כלפי עמיתיו לעבודה. ואח"כ הוא תמה על כך שהאנשים בסוכנות אמורים להיות החברים שלו.

      * אהבתי את ההקבלה למונרכיה הבריטית. תאכלס כשחושבים על זה, הוא האמריקאי הכי בריטי בסדרה, עם כל קפיצות התחת והגינונים.

      * בסצינת מכון הליווי האשה מנסה קודם את התפקיד של טרודי, אח"כ את התפקיד של תלמידת התיכון, ולבסוף את תפקיד הכנועה לצד המלך שהוא היה רוצה להיות. אבל הוא לא מלך, גם לא של עצמו. אם יש משהו שהפרק הזה התאמץ להציג זה שאין לפיט ממש שליטה על ההתנהגות שלו ממש כמו הצלף וויטמן או הרובוט מהסיפור של קני שלמעט אפשרות אחת, עושה תמיד את מה שהסביבה מכתיבה לו לעשות.

  • miss bojarsky

    הו, יאדו, התעלית אפילו על עצמך בסיכום המופלא והכובש הזה. איש מילים אמיתי אתה.

  • Yaara

    איזה ניתוח כיפי. סחתיין עליך, יאדו.

  • Yoni Anton

    ****האיש שיש לו הכל****

    בניגוד לפיט, דון הוא לכאורה האיש שיש לו הכל: נשואים מוצלחים, הוא בטופ מבחינה מקצועית ונערץ ע"י והנשים (והגברים).
    למה לכאורה? הנפילה הגדולה המובטחת לנו ע"י הפתיח כל שבוע ממשיכה לבשר רעות. בפרק הראשון של הסידרה הובהר שהדמות הנופלת היא של דון. האם נשואיו כל כך מושלמים? מייגן, בניגוד לפגי,לא הבינה מדוע הוא לא היה מאושר ממסיבת יום ההולדת שהכינה לו. אין לו שפה משותפת עם הוריה. השפה המשותפת שלו עם מייגן זה הסקס בלבד. עד מתי ימשיך המין להיות הדבק של הנשואים האלה? מתי דון יפסיק לוותר לה בהכל? עד מתי הוא יחזיק מעמד בהחלטתו להמנע מפתויים?
    נראה שהוא גם התחיל לאבד את יכולותיו המקצועיות. האם זה רק בגלל שהוא מפנה את האנרגיה שלו לנשואיו הטריים? הגיל גם התחיל לעשות את שלו. הוא מזדקן ואין לו שפה משותפת עם הדור החדש. גינזבורג הטירון הירוק נתן לו בערמומיות נוק אאוט מקצועי.
    חשיפת הסוד האפל של זהותו האמיתית גם מרחפת ברקע כאיום מתמיד על כל עולמו.
    אם פיט הוא פצצה מתקתקת אז דון מוקף מוקשים.

  • לרגע חשבתי – ואני מופתע שלא כך קרה – שרוג'ר יציע לקני לכתוב מחדש את הביוגרפיה הכושלת שלו. אולי נוא ניסה להרוג את החלום של קני מתוך קנאה על הצלחתו (גם אם אינו זוכה לתהילה בגלל השימוש בשם עט).

  • Mortana2006

    יאדו, שם העט של קן אינו הרגרוב?

    • בן הארגרוב היה שם העט שלו כשכתב סיפורי מד"ב ותחת השם הזה עמד לעשות עסקה עם מו"ל בעידוד ובסיוע רעייתו. דייב אלקונין היה הפסדונים עימו חתם את הקטע שכתב והקריא על רקע סצינת הסיום.

  • איזה יופי של סיכום. גם אני כמו יוני מודאגת מדון.
    אני לא באמת יודעת עד כמה הוא אוהב את מייגן ועדיין לא יודעת למה בחר בה חוץ מאשר שעל פניו היא נראית פחות ילדותית וגחמתית מבטי, והיא די מעמידה אותו במקום.
    מדאיג אותי שהוא לא יוצר יותר ובאמת כמו שיאדו אמר באחד הפוסטים הקודמים- לא עושה שום דבר במשרד.
    האם לא שמתם לב מה הוא צייר בישיבת השותפים?
    היה קלוז אפ על המחברת שלו והוא צייר לולאת חבל של תלוי!
    הכי באפי מציירת קבר פתוח במונטאג' של ההתחלה של המחזמר -. סימן ראשון לדיכאון קיומי
    אולי בגלל זה הוא רוצה ילד (מה שממש הפתיע אותי. הוא לא אבא מחובר במיוחד ולמה שהוא ירצה שמשהו יפריע לשגרת הסקס שלו עם מייגן?) אולי מבחינתו זאת דרך קלה ליצור משהו
    או
    שהוא פשוט משחק מין משחק עם עצמו.
    הוא אף פעם לא באמת נתן צ'אנס לחיי משפחה, אז עכשיו הוא מנסה לחיות אותם לפי הספר, ומקווה זה יעשה אותו מאושר. כמו שמסתמן- הוא אומלל לא פחות מפיט.

    • קטע, רציתי בעצמי לציין אתמול את עניין חבל התלייה, אפילו הכינותי צילום מסך, ולבסוף בעיות רשת השכיחו ממני את העניין. אכן נראה שמשהו מתרחש שם בקרבו.

    • אולי זו תסמונת נישואים מספר שתיים? דון יודע שהיה בעל גרוע ולא בדיוק אבא מושלם (אע"פ שהילדים מתים עליו, ולפחות סאלי כנראה מעדיפה אותו על פני בטי המתעללת), אז הפעם הוא מנסה לתקן את טעויות העבר, בין אם להיות בעל למופת ולא לבגוד, ובין אם מתעורר בו החשק לילד נוסף אחרי שראה תינוקת חמודה, אולי גם כאב הוא מתכוון להשתפר.

  • ocean

    "קמפבל, שנינו גברים אז אהיה ישיר איתך: עולם הפרסום הוא קטן מאד, וכשאתה עושה משהו כמו לפגוע בכבודה של בחורה מהמזכירות ביומה הראשון, אתה הופך אותו לקטן עוד יותר. תמשיך ככה, ואפילו אם תקבל את המשרה שלי לעולם לא תנהל את המקום הזה. אתה תמות במשרד הפינתי שלך, כמנהל בינוני עם מעט שיער שנשים עוזבות בלי רחמים. רוצה לדעת למה? כי אף אחד לא יאהב אותך." (דון דרייפר, פרק הפיילוט).

© עידו ישעיהו