מד מן 5.05: סיגנל 30

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 22/04/2012 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 5 פרק 5

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_JA_505_0929_0841.jpg

פורסם לראשונה בעכבר העיר

האיש בעל התזמורת הזעירה

"היו פראזות בסימפוניה התשיעית של בטהובן שעדיין גרמו לקוֹ לבכות. הוא כל הזמן חשב שזה נובע מהנסיבות של היצירה עצמה. הוא דמיין את בטהובן, חירש וחולה נפש, לבו שבור, משרבט בפראות בעוד המוות עומד על מפתן הדלת, קוצץ ציפורניו. עדיין, קו חשב שייתכן כי החיים בכפר הם שגרמו לו לבכות. הם הרגו אותו עם הדממה שלהם, והבדידות. הפכו את כל מה שרגיל ליפה מכדי לשאת".

מרשים לראות את האופן המדויק שבו קלט קני את פיט, האיש בעל התזמורת הזעירה. תמצות קולע ויפהפה של מה שהפרק הציג לנו, עד לצליל טפטוף המים שמהדהד בראשו של פיט, מפר שוב ושוב את שלוותו. מבחינת קן, כאחד שרצה לחבוט אף הוא בפיט, הסיפור הוא נקמה מובהקת בו על שהלשין עליו (לכאורה, האמת היא שאין לנו מושג מי עשה את זה), מאחר שאם פיט אי פעם ייתקל בסיפור הזה הוא מיד יזהה את עצמו: הרעיון על תזמורת זעירה נבע מההערה שלו, הוא השמיע את הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שם הדמות "קוֹ" (Coe) הוא שם המשפחה שעליה קרוי הפרבר שבו פיט גר עם משפחתו, קוז קוב. אפילו שם העט שבחר קן, דייב אלגונקווין, נובע מהערה של פיט על השבט האינדיאני אלגונקווין, כשהתלוצץ ואמר ש"קוז קוב" משמעו בשפתם 'תיק מסמכים'. האמת היא שמשמעו הוא דווקא 'סלע קשה', כמה יאה.

הסיפור הזה נכתב על ידי קן עם פיט במחשבותיו, אבל גם הסיפור שחלק בעת הארוחה בבית פיט התיישב יפה עם חיי הפרברים הבלתי נסבלים של האחרון: רובוט שפועל מכנית ועושה מה שאומרים לו, עד שהוא מנצל את הפונקציונליות היחידה שלו כדי להסיר בריח בגשר המחבר בין שני עולמות (העיר והכפר?), והורג את אלפי האנשים שנוסעים עליו מדי יום. פיט סובל סבל רב בנסיעות שלו מדי בוקר ברכבת לעבודה, עורג לעיר, למאפים שלה, להמולה. הוא מתקשה להתמודד עם דעיכתה של רעייתו (לכאורה, כי היא עדיין מהממת) לכדי גרסה דהויה ולבושת חלוק של עצמה. הוא לא לוקח קרדיט על התינוקת המדהימה שלו, הוא מנותק. לאט ובשיטתיות שורף לעצמו את הגשרים.

 

הגבר החדש

http://media.amctv.com/photo-gallery/mad-men-season-1//30.jpgהפרק השלישי של הסדרה הציג לנו את דון במהלך סוף שבוע שבו סאלי חגגה יום הולדת. כל החברים מהשכונה התאגדו, ילדים עם הוריהם. "יש לנו הכל, אה?", טפח אחד החברים על שכמו של דון והביט בהמולת המשפחות. "כן, זהו זה", הוא השיב בקול רם מדי וחייך. מאוחר יותר במהלך המסיבה הוא נסע לקנות עוגה ולא חזר אלא בשעות הערב המאוחרות, כשכולם כבר הלכו. כל אותה העת הוא ישב במכוניתו מול מסילת הברזל, נרדם מול הרכבות החולפות שיכלו לשאת אותו משם.

באופן מעניין, גם אז ניתן אזכור מכובד ליצירה קלאסית: הפרק ההוא נקרא "נישואי פיגארו", על שם יצירתו של מוצרט. הפעם הייתה זו ההתייחסות לסימפוניה התשיעית של בטהובן, שהגיעה לשיאה האירוני כשהפרק נחתם עם החלק האחרון ביצירה, הנקרא גם "הלל לשמחה". שמחה לא הייתה הדבר הבולט בשום שלב בפרק.

מאז ראשית ימיה נעה "מד מן" על הציר שבין ה"אין לי כלום" ל"יש לי הכל" – אלה שני ביטויים שחוזרים שוב ושוב בווריאציות שונות לאורך הסדרה. פעם מזמן אמר רוג'ר לדון, "הסוג שלך, עם מחשבותיכם העגומות ודאגותיכם, כולכם עסוקים בליקוק של איזה פצע מדומה". כבר מהפרק הראשון בעונה ניתן להבחין בנקל בקווים המקבילים בין פיט של היום לדון של פעם, והפרק הנוכחי עיגן זאת עוד יותר. כאחד שישותו הייתה חצויה בין הכלום להכל, דון מתקשה להשיב לטענותיו של פיט במונית כשהלה מרגיש אשם על שבגד באשתו. מי הוא שיסתכל על פיט בעין ביקורתית? דון לא טרח לומר דבר, אבל פיט לא יכול לשאת זאת. "לא חשבתי שאתה אומלל", מטיח בו דון לבסוף. "יש לי הכל", אמר פיט בסרקזם, נגוע באותה דיכוטומיה של מי שכאילו הגשים את החלום האמריקני ובפועל שונא כל רגע. מאוחר יותר הוא אומר בפירוש ובדמעות: "אין לי כלום, דון".

לעומתו דון נראה כיום שלם מאי פעם. רגוע, נינוח, נמנע מעימותים ככל יכולתו. נאמן להרג היצר שלו בפרק הקודם, אפילו במכון הליווי הוא אינו משתתף בחגיגה. בזמן שפיט הולך עם זונה שנראית קצת כמו התיכוניסטית שהוא מנסה לכבוש (ורוג'ר הולך עם מישהי שממש מזכירה את ג'ואן), דון יושב על הבר וממתין לחבריו. פיט, שהעריץ את דון מאז ומתמיד, שפעם הבטיח לו שיילך אחריו בקרב, נכנס לבסוף לנעליו. כבר ראינו אותו בעבר בוגד בטרודי, אבל בזמן שדון עבר לפאזה שונה בתכלית, פיט שוקע יותר ויותר בתבנית שדון הותיר מאחור, ועושה זאת בהצלחה פחותה בהרבה.

 

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_RJ_505_0930_1886.jpg פצע מדומה

שם הפרק הוא "סיגנל 30", שמו של סרט בטיחות בדרכים מפורסם וגראפי שפיט צופה בו במהלך שיעורי התיאוריה שלו. במקור מדובר בקוד של שירותי החירום לתאונת דרכים עם נפגעים בנפש, ובהשאלה זהו אולי גם האות לכך שאתה בן שלושים ומשהו, נאבק בכל מאודך בהתברגנות שמשתלטת על חייך. מנסה לשלוח זרועות אל העבר באמצעות שליחת זרועות דמיונית אל תלמידה בתיכון שבו אתה לומד שיעורי תיאוריה, אבל נכשל בשתי החזיתות. חייו של פיט הם תאונת דרכים, רומז שם הפרק, ויש נפגעים.

טפטוף המים בביתו של פיט, שאליו הוא נדרש בעצמו בהיעדר אב-בית כמו בבניין בעיר, נמשך אפילו כשהוא פוסק. מרעיש במוחו של פיט כעינוי סיני, כיתושו של טיטוס, כמו גידול במוח שמשנה את אישיותו. בהתאם להשוואה בין פיט לדון, קשה להימנע מהשם שנזרק אל חלל האוויר במהלך ארוחת הערב בבית משפחת קמפבל. "וויטמן", תיקן דון את השם שהוא חולק עם הצלף, חייל המארינס לשעבר שרצח את אמו ואת אשתו תוך הצהרת אהבה, ואז עלה אל בניין התצפית אל הקומה ה-28 והחל לטווח בעוברים והשבים. בנתיחה שלאחר מותו התברר שהיה לו גידול במוח.

פיט אינו אלים, אבל הוא מחבל היכן שהוא יכול לחבל, והתנהגותו הדוחה גורמת לאנשים להיות אלימים כלפיו. לפני שני פרקים רוג'ר הציע לו לפתור את המחלוקת ביניהם באמצעות חילופי מהלומות, והפעם ליין – איש שבעבר הצהיר על חיבתו כלפי פיט – עשה בדיוק את אותו הדבר, אלא שהתעקש לבצע זאת בפועל. בעל כורחו פיט נגרר לכך והפסיד עד מהרה, מושפל על הרצפה.

במכון הליווי, תמורת תשלום, פיט הוא מלך, אבל במובנים רבים זה היה מצבו של פיט רוב חייו הבוגרים. עבד כי ימלוך, צעיר שהצליח להתקדם בחייו בשל אילן היוחסין שלו, בן זקונים דחוי שאחיו היה הבן המועדף, אינפנטיל כרוני שעיקר מהותו הייתה להוכיח שהוא בוגר. "עדיין יש לך את הרובה הזה?", טרודי תמהה. זהו אותו רובה שקנה לפני שש שנים כאשר שלחה אותו להחליף מתנת חתונה שקיבלו פעמיים. אותו רובה שבהה בו בהערצה כשפינטז כיצד הוא מביא ציד אל הבקתה, שם הייתה אישה מחכה לו, הוא היה מגיש לה את הנתח מהחיה שחתך, ניקז וניקה, היא הייתה מניחה את זה במחבת ברזל יצוק, מגישה לו והוא היה אוכל בעוד היא צופה.

הכמיהה של פיט לדמות הצייד, הגבר, המלך, לא משתנה בין אם הוא בעיר ובין אם הוא בשוליה. טיפוח מתמיד של פצע מדומה. כל זמן שפיט יסתכל על דון בהערצה, כפי שהיה מאז ומתמיד, התסכול שלו יישאר על כנו. ניתן רק לקוות שהוא ילמד מדון גם כמה דברים טובים, כאלה שהם מעבר לתיקון הברז במטבח.

 

אנגלי בניו יורק

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_RJ_505_0930_1045.jpgהשיטה שרוג'ר לימד את ליין כדי לחלוב מידע באופן ידידותי מלקוחות אמנם לא עבדה עם חברו של ליין, אבל התבררה כיעילה מאד על פיט. כמה משקאות ופמפומי אגו במכון ליווי הוציאו ממנו שצף של וידויים מתוסכלים בלי שדון אמר דבר. ליין עצמו נחל ניצחון אחרי רצף של אכזבות, שהחל כבר לפני שני פרקים עם החזרת הארנק לאיש שלא רצה לפגוש, והמשיך גם הפעם עם הלקוח שלא הצליח לכבוש.

תחושת המהגר שלו דומה לתחושותיו של פיט כעירוני שחי בכפר, אבל מן הסתם ביתר שאת. משני צדי האטלנטי ליין לא בדיוק מוצא את מקומו, לא חובב כדורגל, לא מתחבר אל החברים המהגרים, בן לאב מכה. כמו פיט גם הוא מצוי בניסיון מתמיד להוכיח את עצמו, אם כי לא באותה בוטות כמותו, ובטח שלא באותה ערלות לב. אי לכך ההזמנה התקיפה של ליין להתנצחות עם פיט הביאה למעין הכרעה בין שתי דמויות ראי, והניצחון של הבריטי – אולי חדור רוח אחרי ניצחונה הגדול של בריטניה במונדיאל – היה רגע קטן של גאולה עבורו. את ליין כבר ראינו על הרצפה אחרי שאביו היכה בו עם מקלו. הפעם הוא זה שנשאר עומד.

 

כמה קטנות

נהדר לראות כיצד עם הזמן הופכים ליין וג'ואן זה לאיש סודו של זה, מסוגלים לשפוך את לבם. כאשר הוא רכן לנשק לה, רגע של הזדעקות עבורנו הצופים, הפאסון שלה היה נפלא. לשניות ארוכות היה נדמה שהיא קמה כדי לצאת, אבל לבסוף – כנראה מורגלת בדברים מעין אלה – היא רק פתחה את הדלת וחזרה למושבה בקלאסה רבתי.

הניסיונות של דון ומייגן להיזכר בשם רעייתו של קן היו משעשעים ביותר. "סינתיה!".

לקן ופגי יש הסכם שבמסגרתו אם אחד מהם עוזב לסוכנות אחרת, הוא לוקח את האחר איתו. מעניין.

ג'ון סלאטרי (רוג'ר סטרלינג) ביים בפעם השלישית ועשה עבודה מעולה. חלק מהמעברים בין הסצינות היו תענוג לשמו, ואהבתו המוצהרת של סלאטרי להעמדת דמויות זו מול זו, באה ודאי לכדי סיפוק אמיתי עם סצינת קרב האגרופים של ליין ופיט.

תגיות:
© עידו ישעיהו