ניתוח מערכות וירטואליות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 21/04/2012 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

ספוילר "קומיוניטי" 3.16

http://i40.tinypic.com/mxkw.jpg

אם נעשה ספירת מלאי של הדמויות שעאבד גילם בעבר, נוכל למנות את דון דרייפר, האן סולו, באטמן, אינספקטור ספייסטיים (מפקח זמן-חלל?), את עצמו כנורמלי; אבל מעולם עד כה לא ראינו אותו מושקע כך בתוך דמויות חבריו. תכונה בולטת של בעלי תסמונת אספרגר היא קריאה מדהימה של בני אדם, היכולת לקלוט בדיוק מי הם ומה הם, ועאבד אינו שונה מהבחינה הזו. תמיד יפה לראות כיצד "קומיוניטי" מתארת את זה, ובפרק הזה הנושא שוכלל לכדי שלמות – הן מבחינה סיפורית והן מבחינה צורנית, הודות לדרימטוריום.

צורניות היא מילת מפתח פה, כי מה שעאבד מצליח לקלוט זה התבנית של הדברים, אבל מאחר שהוא נעדר אמפתיה, הפיתוח העלילתי שלו – אם ניתן לקרוא לזה כך – לוקה בחסר. הוא מבין את את הדקויות של חבריו נפלא, אבל בסופו של דבר מציג בפני אנני קריקטורות שלהם, ועושה זאת כזיקית מוכשרת להפליא. דני פודי היה אדיר מאי פעם.

רוב הקריקטורות היו מצחיקות ביותר: "בדרך כלל אני לא תומכת בארוחת צהריים כי זה לא הוגן כלפי ארוחת הבוקר", אומרת בריטה בדמיונו. טרוי כדרכו האינפנטילית משיב, "אף פעם לא חשבתי על ארוחות שנלחמות ביניהן". חלקן על גבול הגאונות האוטיסטית, במיוחד עת השבירה של טרוי אחרי שאנני הזריקה לו סם אמת: "אני אוהב דברים שקשורים לתחת. אני שונא עכבישים. גנבתי עט מהבנק. בכיתי במהלך 'רווק פלוס ילד', הפסקול. אני לא שוטף את הידיים לפני ניתוח. אני מבין למה נשים מוצאות את קלייב אואן מושך עד לנקודה שבה אני כבר יכול להימשך אליו בעצמי. אני משתמש בהשוואות להיטלר כדי לנצח בוויכוחים באינטרנט בלי דיחוי. אני לא מבין כלום ביין. אני נמשך יותר אל נשים בפיג'מה מאשר בהלבשה תחתונה, אני רק רוצה לדעת שהן מרגישות בנוח. לא הבנתי את 'התחלה'. לא הבנתי את 'התחלה'. יש כל כך הרבה שכבות". סביר להניח שגם את הפרק הזה טרוי לא הבין.

עם זאת, כפי שמסתבר, אצל עאבד לא מדובר רק בהיעדר אמפתיה. אולי אפילו אפשר לקרוא לזה הטוויסט של הפרק – הבחור סובל מרגשי נחיתות עזים ביחס לחבריו, בטוח שמאווייהם הכמוסים כרוכים בהיפטרות ממנו, הסרתו מהדרך. הסשן הטעון הזה בין עאבד לאנני, "ארוחת צהריים בת שלוש שעות", היווה פורקן פסיכולוגי נפלא ושנון כמו שהסדרה הזו יודעת לעשות כל כך טוב כאשר היא במיטבה. ברגע שאנני שינתה את הרכב מנוע הדרימטוריום וסיננה את הסימולציה על פי צרכיהם של אנשים אחרים, היא הובילה את עאבד בדרך שתחשוף את האמת. די בדומה לפרק חג המולד המפורסם של העונה השנייה, אבל הרבה פחות קודר, הרבה יותר מבדר ומחמם לב, ולדעתי גם לא פחות מרגש.

האופן שבו אנני נוהגת איתו – שילוב של אהבה קשוחה, רהיטות מרשימה ושימוש בכלים שלו – היה מעט מושלם מדי (בחיים לא הייתי מאמין שהיא ראתה את "2001: אודיסיאה בחלל", לצורך העניין), אבל הביצוע היה כל כך יפה, כך שאין לי טענות. אחרי רצף שבו עאבד גילם בהצלחה את החברים, אנני עטתה את דמותו ובסופו של דבר הגיעה לשורש הבעיה. הסינון החדש חשף את מה שעומד בבסיס התנהגותו של עאבד. אם הדרמיטוריום מסונן על פי הצרכים של אחרים, עאבד איננו כי אף אחד לא צריך אותו. "אתה אשם בלהיות עאבד", מסוגר בתוך לוקר שנראה קטן מבחוץ ובפועל גדול בהרבה מבפנים (כמו הטארדיס, הממ). ראה את כל התרחישים לעתידו ואף אחד מהם אינו מבטיח. אבל הסימולציות האלה כולן הקרנה של החרדות שלו, מסבירה לו אנני בתבונה לא אופיינית, שאותן הוא חולק עם יתר העולם, כולל חבריו.

החזרה של אנני ועאבד לסימולציית "אינספקטור ספייסטיים" סיפקה תיקון לחוויה הראשונה המקרטעת, הנגועה במבטא קוקני. הפעם שיתוף הפעולה ביניהם היה אידיאלי, מלהיב, ולמרות שהחללית והם היו נתונים בסכנה, קשה היה להימנע מאופטימיות. אולי אחרי לילה ארוך ואפל, השמש מתחילה לזרוח על גרינדייל.

תגיות:
  • מיכאל גינזבורג

    פרק גאוני, מסכים עם כל מילה.
    הציטוטים הנבחרים כוללים את
    "מטא-מטא"
    "OMG שברתי את עבד"

  • Eyalhorovitz

    עאבד סובל מרגשי נחיתות, אבל הקרין לאנני בכל תחילת הפרק כמה שהוא יותר טוב ממנה. היא התאמצה איתו עם כל הדמיון של הדברים, הלבוש שלה והמבטא הבריטי המאולץ. והוא רק שידר לה כמה שהיא נחותה, והיה עדיף אם הייתה בעצם אומרת רק 3 משפטים במשך כל הזמן הזה…
    אחרי שאנני הרגיע את רגשי הנחיתות של עאבד בעולם האמיתי, הוא נתן לעצמו להיפרד מהשתלטנות שלו בדרימטוריום- המגרש הפרטי שלו- ולשתף את אנני.

    החלק הכי מוזר בפרק זה שטרוי התקשר לעאבד, מאוד מצחיק אבל אני הייתי מצפה שדבר כזה יהרוס דייט. אבל מצד שני הוא יצא עם בריטה, שלא מגיבה טוב לשום דבר.

  • תתש

    השבירה של טרוי הייתה אחד הרגעים הכי מצחיקים שהיו בסדרה. דני גלובר הוא מלך מלכי המלכים.

  • וואו, באמת כולם אהבו את הפרק הזה?
    מבחינתי, יכול להיות שזה הפרק שבו הסדרה… טוב, אולי לא קפצה מעל הכריש, אבל לכל הפחות צללה מתחתיו. אני לא יכול להגיד את זה בוודאות, גם כי הוא לא הפרק הראשון מסוגו (אבל יכול להיות שהגרוע ביותר מסוגו) וגם כי צריך לראות לאן זה ימשיך מפה, אבל הפרק הזה היה פשוט בלתי נסבל מבחינתי. אני לא מוצא את האינפנטיליות של עאבד וטרוי קסומה וחיננית, ולמרות שיכולתי לקבל את הדרימטוריום כבדיחת אוף-סקרין שמרפרנסים אליה מדי פעם כהקצנה לאינפנטיליות שלהם, אשכרה לראות על המסך את עאבד ואנני משחקים בחיקוי הד"ר-הו הזה ליותר מ-10 שניות הכאיב לי בעיניים. מלחמת הכריות-שמיכות גם כן היתה מביכה אבל זה כבר ברמה אחרת. השאלה היא מתי הסדרה עוברת את הגבול מלצחוק-על/לתאר אנשים אינפנטיליים לבין להיות אינפנטילית בעצמה, ואני חושב שבכמה פרקים האחרונים הם חצו את הגבול הזה.
    עכשיו, אינפנטיליות יכולה להיות חיננית, אבל לא כשהיא מלווה בכזו הדרת חשיבות עצמית, וזו הבעיה האמיתית של קומיוניטי – הסדרה הזאת נרקיסיסטית בטירוף. היא עברה מלהיות "בעלת לב גדול" (שזו גם ככה אף פעם לא תכונה שמי יודע מה הערכתי בה) לפשוט לאונן על עצמה בלי הפסקה. הספיקה להם בסה"כ עונה אחת כדי לבסס את הדמויות, ומאז הם רק עסוקים בנבירה בלתי פוסקת בנבכי נפשיהם של הפיקציות הלא באמת עד כדי כך מורכבות שהם בראו. הסדרה הזאת כל הזמן מנסה לשחק על הגבול שבין טלוויזיה למציאות, הם מציגים דמויות שהן בבירור לא אמיתיות אלא איזשהו טייק-אוף על ארכיטיפים טלוויזיוניים קודמים, ואז מנתחים את האופי שלהן כאילו היו בני אדם אמיתיים. אז אותי זה לא מעניין כי הדמויות האלה לא מייצגות בני אדם אמיתיים ולכן הניתוח שלהם לא באמת רלוונטי לחיים שלי, אבל מילא, הבעיה היא שגם בתוך החוקיות שלהם עצמם הם לא באמת אמינים. הרי במציאות, חבורת דמויות כזו באמת היתה דוחה את עאבד, כמו שכל קבוצה היתה דוחה אותו, כי האמת היא שהוא בלתי נסבל (אגב, גם הניסיון להחדיר את הקאצ'פרייז שלו, "קול קול קול", ולעשות עליו כל מיני טייק-אופים ורפרנסים, הוא די מביך, כי הוא לא מצחיק בסדרה ולא תפס במציאות)! הדבק שמדביק את החבורה הזאת עובד רק כל עוד אנחנו מקבלים אותם כדמויות טלוויזיוניות עם רגישויות פחותות משלנו, אבל ברגע שאומרים לנו שהחבורה הזו יכולה להוקיע מתוכה את פירס כי הוא זקן וגזען, אז קשה לי להאמין שהם באמת יישארו חברים של עאבד ברגע שלא יהיה שום דבר שיאלץ אותם לעשות את זה. יכול להיות שזה נושא שיתייחסו אליו בהמשך, ובאמת יסתרו את המסקנה של הפרק הזה, ולכן אמרתי שאני לא יכול להגיד בוודאות שהם קפצו מעל הכריש, אבל אם בעונה השלישית עדיין מבהירים לנו כל שניים-שלושה פרקים שג'ף אוהב את החבורה ולמד לא להיות אנוכי ומצא את הקסם בתוך עצמו וכו' וכו' וכו', אז קשה לי להאמין שזה יקרה.
    אין לי בעיה עם יוצרים שאוהבים את הדמויות שלהם ואת העולם שהם בראו, לדעתי זה אפילו הכרחי כדי שסדרה תהיה מוצלחת, אבל בקומיונטי הם עושים את זה בצורה כל כך מובהקת שזה כמעט לא בר-צפייה, עם כל הפרקים המיוחדים האלה שכמעט אומרים באופן מובהק "הפעם ננתח את דמותו המורכבת של ג'ף! שימו לב איזו יצירה מורכבת בראנו! מאחורי כל תכונה מאפיינת מסתתר סט שלם של רגישויות שמקורן בטראומה מעברה של הדמות! הבה נקדיש את הפרק לבחינה מעמיקה של דמות זו"! הפעם זה כבר היה ממש מוגזם כי באמת כל הפרק היה רק על זה ובצורה כל כך ישירה, ובכך הם בעצם מאבדים חלק כל כך מרכזי בהנאת הצפייה – היכולת להבין לבד, להסיק מסקנות מאפיונים עקיפים. והם עושים את זה בכזו רצינות תהומית. בדיוק אתמול צפיתי בפרק מהעונה השלישית של 30 רוק (סדרה מדהימה, אגב, שמשום מה רק עכשיו החלטתי לצפות בה) בו אנחנו זוכים לראות לכמה רגעים איך העולם נראה דרך עיניהן של כמה מדמויות הסדרה. לכאורה, רעיון מאוד קומיוניטי-יי באופיו, אבל הוא נעשה בכזה הומור, בעדינות, בלי יומרה, כקטע שמצד אחד ברור שנעשה רק בשביל הצחוק, ומצד שני עדיין אפשר ללמוד ממנו הרבה על אופי הדמויות ועולמן הפנימי. בקומיוניטי אין את זה, אין רגע אחד שנעדר מחשיבות עצמית.

    בקיצור – קומיוניטי כל כך אוהבים את עצמם, שהם כותבים בעצמם את הפאן-פיקשן על עצמם, וזו תמצית הבעיה בעיני.

    מה שכן היה מצחיק בפרק, אגב, זו אובססיית ה"מת לחיות" של המלצר במסעדה שהתבררה בהמשך כאמיתית. זה היה מצחיק.

    • ocean

      "אינפנטיליות יכולה להיות חיננית, אבל לא כשהיא מלווה בכזו הדרת חשיבות עצמית, וזו הבעיה האמיתית של קומיוניטי – הסדרה הזאת נרקיסיסטית בטירוף. היא עברה מלהיות "בעלת לב גדול" (שזו גם ככה אף פעם לא תכונה שמי יודע מה הערכתי בה) לפשוט לאונן על עצמה בלי הפסקה".

      מסכימה מאד: אם לשפוט על פי הדיווחים האחרונים על דן הרמון, פני הסדרה – כפני יוצרה. יחד עם זאת אני לא חושבת שהיא הגיעה כבר לשלב הקפיצה מעל הכריש. בשבילי לפחות עדיין יש בה באופן כמעט תמידי משהו מאד מצחיק/שנון שלא מעיק עליך (ולכן אני הכי אוהבת את הדקאן). חבל רק שהמשהו הזה נקבר מתחת ליותר מדי שמיכות במבצרן של הדמויות.

    • איתמר

      יאדה לחלוטין.
      אני חושב שהסדרה הזאת מזמן כבר קפצה את הכריש ונהיתה בלתי סבילה לצפיה. למען האמת אני לא יודע למה אני ממשיך לצפות בה, אולי מכוח האינרציה, או מחסד הנעורים שאני שומר לה על העונה הראשונה. אבל אני ממש מקווה שהיא תבוטל כדי שאני לא אצטרך להמשיך.

      אני חושב שהרעה החולה המרכזית שלה היא עאבד, או ליתר דיוק עאבד וטרוי, מקוריוז סוציולוגי שכזה, שבשלב מסוים אשכרה התבטא באמצעות עלילת רקע כמעט ונסתרת לחלוטין, כל מה שאנחנו מקבלים העונה זה עאבד וטרוי ועאבד ואעבד וטרוי. ואני מסכים איתך אריאל, אלו 2 דמויות אינפנטיליות לגמרי ובלתי נסבלות, שאולי יכולות להיות חינניות כחלק מאנסמבל אבל הן לגמרי בלתי ניתנון לצפיה כפוקוס המרכזי של הסדרה.

      אם בתחילת הסדרה קיבלנו עלילות של כל החבורה, או צמדים משתנים (ע"ע ג'ף ושירלי), עכשיו רק עאבד עאבד אעבד. הבנו, יש לו אוטיזם קל, הוא לא מסתדר במצבים חברתיים והוא מכיר את כל סדרות הפנטזיה ומדע בדיוני שאנחנו כביכול מכירים וכביכול אוהבים. אבל לעזאזל, הוא מעצבן!

      ואיפה בריטה, מאחת הדמויות היותר בולטות בעונה הראשונה היא פחות או יותר התמוססה לקריקטורה של עצמה. שזה גם מבטא כנראה איזושהי אג'נדה, ככל הנראה בלתי מודעת, של הרמון והכותבים להציג את הסדרה דרך עיניהם של החנונים הדחויים, הם-עצמם, או עאבד וטרוי אם אתם רוצים לדייק.
      החנונים הדחויים שבעצם הם הכי מגניבים, ויודעים את כל הרפרנסים, והם הכי מעניינים והכי רצויים ואהובים, וג'ף החתיךJOCKשרמנטי הוא בעצם יצור חסר ביטחון ששונא את עצמו וצריך את האישור של אחרים, ואנני הבחורה היא הציצים של אנני, ובריטה ה"כוסית" הבלונדינית היא נבובת ראש, טיפשה, דיצית ודי דוחה גברים.

      כלומר, אני מבין רגשי נחיתות, אבל בן אדם!!! אז הייתם לוזרים בתיכון, זה לא תירוץ להרוס סדרה טובה לחלוטין. קומיוניטי של היום היא ממש לא קומיוניטי של העונה הראשונה, ואני בטוח לחלוטין שבמתכונת הזאת לא הייתי בכלל מתחיל לצפות בה וגם בטח היא לא הייתה ממשיכה מעבר לפיילוטפרקים ראשונים.

    • ניסחת את זה בדיוק: יצרו דמויות במשך כמה פרקים, ומאז מנתחים את אותן הדמויות למוות, תוך יציאה מנקודת המוצא שהדמויות עצמן הן מופת של כתיבה.

  • מיכאל גינזבורג

    אריאל,
    הדרימטורים נועד לתלוש ולהדביק מציאויות מקבילות בראשו של עבד, לחקות ולהעריץ פיקציות.
    הפרק הזה כולו שייך לעבד, הראש של עבד. המשחק עם קונבנציות פסיכולוגיות השזורות
    עם תכתיבים קומיים משוללי נוסחה ברורה כלשהי, זה סוד קסמם של חבורת קומיוניטי.
    הביטוי הרגשי עובר מטמורפוזה בלתי רגילה ב'קומיוניטי' והכותבים מתייסחים וניגשים אליה
    בדרכים שאולי עלולות להיות בלתי זמינות לצופה הממוצע, מאתגרות יתר על המידה,
    אבל הפרק הנוכחי הוא סוג של פרק מעריצים. לכן הוא יהפוך קאלט בעוד שנים רבות.
    'קומיוניטי' שנונה ואינטילגנטית להפליא, קשה לקחת לה את זה, היא גודשת עצמה
    ברפרנסים על גבי רפרנסים ולא שוכחת על מה באמת גדלנו כצופים. על אותו לב גדול ממנו סלדת.

    • לא יודע, אני כצופה גדלתי על סיינפלד, סדרה שהיו בו דמויות אהובות ומעוררות הזדהות גם בלי שהם ילמדו כל פרק לקח חדש על ערכה של חברות ובלי להקדיש פרקים שלמים מיוחדים להבנת תפיסת עולמו המורכבת של קריימר. אין לי בעיה עם רפרנסים ואין לי בעיה עם דיוני מטא, אבל כשסדרה מתעסקת בעיקר בלעשות רפרנסים לעצמה ולנתח את עצמה זה נתפס בעיני, כמו שאמרתי, כאוננות, שזה כמובן יכול להיות נחמד אבל מומלץ לעשות את זה בדלתיים סגורות ולא לשדר את זה בטלוויזיה למאות אלפי צופים כי אז זה קצת מביך ):

    • קומיוניטי לא שנונה ולא אינטליגנטית. הנה, לקחתי לה את זה. צריך אינטלקט בשביל לייצר סידרה שהיא נגישה לכולם ויש בה עומקים, מסודרים בשכבות כך שכל אחד יכול לקבל משהו אחר מהסדרה (ויש סדרות שעושות את זה). סדרה לא הופכת להיות אינטליגנטית רק משום שהיא מתאמצת להיות לא נגישה.
      אני לא מסכימה שהפרק הזה יהפוך להיות קאלט, פשוט כי אני לא חושבת שישארו צופים לסדרה הזו. היא מעייפת ומתישה, וגם צופה הטלוויזיה המקצועי ביותר (קהל היעד של הסדרה הזו) יותש ממנה.

      דן הרמון (ועל כן גם קומיוניטי) סולד מהסדרות עליהן גדלנו. הוא מאוהב בקולנוע, בז לטלויזיה, ומנסה להשתמש במדיום הזה נגד עצמו. התוצאה מגוחכת.

      • מיכאל גינזבורג

        היא כן שנונה. והיא כן אינטילגנטית. לא יודע מדוע אינך חושבת כך.
        היא לגמרי הייתה נגישה לכולם בעונה הראשונה. העונה השנייה והשלישית
        נוברות בדמויות ובאות לומר משהו על דמויות קומיות באשר הן לדורותיהן.
        פאק, אפשר לכתוב תיזה על קומיוניטי. התוצאה לא מגוכחת, אוי נו.
        הרמון כבר השגתע עם התכנית של שרה סילברמן, תכנית שוברת מסוכמות ופסיכית,
        והנה הוא בא ומחבר מחדש מדיומים אחד לשני, עושה ניסויים מעניינים.
        נכון שזה עלול להיות יותר מדי לצופה הממוצע אבל לא לצופה הלא ממוצע.

        • כאמור, אין איך להתייחס לטיעונים שלך, כי כולם מבוססים על טיעון העל: "את לא מבינה".
          אפשר לכתוב גם תיזה על פרפר נחמד, אבל זה לא אומר שצריך לעשות את זה, או שיצא משהו מעניין (אלא אם הנושא הוא "שיגעון גדלות ביוצרים טלוויזיוניים").

          שטחתי את משנתי לגבי טלוויזיה, סיטקומים ונגישות פעמים רבות בעבר, ואני לא חושבת שיש מישהו שעוד מתעניין בלשמוע, אז אני אחסוך את זה ממך. בגדול אני לא חושבת שאני צופה ממוצעת, למעשה אני חושבת שאני צופה כל כך מתקדמת, שאני לא קונה את הפסאודו-תחכום של הרמון. באמת שאין לי למה (ואני גם לא אצליח, וזה בסדר) לשכנע אותך, מותר לא להסכים. אבל הגישה שלך היא שפוסלת את האפשרות הזו (שאולי דעותינו שונות בלי שמישהו יבין יותר מרעהו), שאני חשה צורך להגיב.

          • מיכאל גינזבורג

            ברוח הדברים, נסכים לא להסכים. אני רואה אחרת את מה שהרמון מציע ומציג. נדמה לי קראית דברים שלך פה ושם ואת לגמרי אוטוריטה בתחום 🙂

        • אין ממש טעם לכתוב תיזה על קומיוניטי כי הסדרה עצמה נכתבת כתיזה על עצמה, וזו בדיוק הבעיה. לתוכנית הזאת אין סאבטקסט, דן הרמון כל כך מפחד שמישהו לרגע יחשוב שהיצירה שלו סתמית או לא מורכבת שהוא חייב בכל פרק להדגים כמה רבדים פסיכולוגיים יש לדמויות המפוברקות שלו. מה כבר יש להגיד על עאבד שלא נאמר כבר באופן ברור ומובהק בסדרה עצמה?

  • maayan1

    וואו, אני קצת בשוק מהתגובות. יצאתי דיי המומה מהפרק עם רצון לצעוק חזק – הם חזרו!! חשבתי שהפרק פשוט התעלה על עצמו אחרי נפילה תלולה והתדרדרות מתמשכת מאז פרק קווי הזמן. אני יודעת שאני צריכה לראות את הפרק עוד פעם כדי לגבש תובנות, ואני גם ממש מעדיפה לראות אותו עוד פעם עם תרגום (שייצא כבר!!… חיכיתי כ"כ הרבה זמן לראותו אותו בגלל התרגום ועוד לא יצא), אבל אני כ"כ לא מסכימה עם מה שנאמר ע"י רוב התגובות. הסדרה התדרדרה בדיוק כי היא הרגישה לי כמו אוננות עצמית, כמו גימיקים לשם גימיקים. פה זאת לא הייתה התחושה, הגימיקים פה היו לשרת משהו עמוק יותר, מרגש יותר. לא יודעת. צריכה לראות את הפרק עוד פעם. אבל הם חזרו, ובגדול.

  • Eyalhorovitz

    טוב, באמת ג'ף למד יותר מידי פעמים בסדרה, רק בשביל לשכוח, את ערכה של חברות. אבל נדמה לי שהיום כבר הוא כן יודה בפה מלא שהוא חלק מהקבוצה. הסדרה גם קצת מגזימה בספיישלים, אבל זה עדיף על סדרות חסרות מעוף שלא יודעות לשבור אף פעם את הפורמט שלהם, או את הבדיחות הברורות מקילומטרים בשביל ליצור משהו מקורי

  • אני מצטרפת לדיון הזה באיחור, אבל לא נורא (גם כי אני כבר בדיון הזה מאז תחילת העונה, וגם כי אחרתי כי הייתי בלונדון, אז כיף לי).
    לא יודעת אם הסדרה קפצה מעל הכריש (טכנית, היא לא. קפיצת הכריש מתרחשת בין רגע, לא לאורך שתי עונות), אבל לא נשאר ממנה כלום. בעונתה הראשונה עוד היה חידוש מסויים, אבל בשלב הזה היא מחדשת בכח, ומה שיוצא הוא שאין כלום.
    חייבים פרק או שניים של התאווררות בין הפרקים המיוחדים הללו, לא רק בגלל שהם כבר מעייפים, אלא כי אין זמן באמת להתפתחות עלילתית. כן, נרקם משהו בין טרוי ובריטה, אבל זה הסתכם בחיוכים לאורך עונה וחצי, וחוץ מפרק אחד (ההוא עם הריקודים), לא ברור לנו מה הם מוצאים זה בזו, מלבד העקרון המטופש של דן הרמון, לפיו כל הדמויות יהיו עם כל הדמויות האחרות.
    ואם כבר יש איזושהי התפתחות (ג'ף למד לקח), היא תשכח לחלוטין בפרק העוקב. ואם יש משהו שאני שונאת, הוא התעלמות מוחלטת מהמשכיות בסיטקומים (עם פשלות אין לי בעיה, אבל לפחות שינסו!).

    הקורא מן הצד בטח יגיד: "אז תפסיקי לצפות!". כך אכן אעשה, אבל אני מרגישה תחושת שליחות להמשיך לדבוק בעמדתי כשכולם אומרים שהסדרה היא מופת טלוויזיוני, וחמור מכך – שאני לא נהנית מכיוון שאני לא מבינה. זה טיעון מעצבן כי אי אפשר להפריך אותו, ואצלי ספציפית אני מבינה בדיוק, פשוט לא אוהבת את מה שאני מבינה.חוץ מזה, כן היו לסדרה פרקים טובים (אפילו כמה מיוחדים כאלו שאהבתי), אז אולי היא איכשהו תשתקם. אבל אחרי שלוש עונות, מתוכן שתיים שלא אהבתי, אני נוטה לחשוב שהראשונה היתה במקרה, ולא אחרת.

    • מיכאל גינזבורג

      מסכים במשהו אחד – העונה ה3 לא נפלאה כמו הקודמות, להוציא את פרק הטיים ליין.

  • בזמן הצפייה שמתי לב לאיסטר אג שמעטים יבינו: ג'ף פותח את התיק הרפואי של עאבד ומתייחס אליו כ"חולה פסיכיאטרי מס' 1373". זה הדליק לי נורה מפני שנכון לעכשיו אני קורא את המהדורה המלאה של הקומיקס Scud the Disposable Assassin של רוב שרוב, רובוט מתנקש שמספרו הסידורי היה 1373.
    http://en.wikipedia.org/wiki/Scud:_The_Disposable_Assassin

    שרוב עובד בשנים האחרונות מאחורי הקלעים של קומדיות טלוויזיוניות (הוא היה חבר צוות כתיבההפקהבימוי ב'מופע של שרה סילברמן' ומסתבר שגם ביים את הפרק האחרון של 'קומיוניטי') ואת הקריירה שלו החל בשנות השמונים כסטנדאפיסט, בין השאר לצדו של דן הרמון. הרמון עצמו חתום על כתיבת כמה סיפורים של סקאד.
    http://www.imdb.com/name/nm1041479/

    (בזמנו טרם קראתי את הספר, אבל לפי ויקיפדיה הגיליון הראשון של סקאד מבליח בפרק "מבוכים ודרקונים למתקדמים".)

    • מגניב!!!

    • טוב, זה היה כ"כ מגניב שלא יכלתי שלא לחלוק, אז הוספתי את הפרט הזה בדף של הפרק בטי.וי. טרופס. 🙂

      • קול, קול, קול. 🙂

        • עדכון, למקרה שזה מעניין מישהו: לצערי הרב, התוספת לא התקבלה מכיוון שמסתבר שהמס' 1373 כבר הופיע בסדרה לפני כן וככל הנראה קשור לעובדה ש-1.3.73 הוא תאריך הלידה של דן הרמון (כפי שהוא נכתב בשיטה האמריקאית). אמנם ניסיתי לטעון שיש אפשרות שעאבד בחר את המס' בגלל Scud (מסתבר שראו את אחת החוברות של הקומיקס בפרק Advanced Dungeons and Dragons), אבל זה לא הלך, ואין לי כוח להתחיל מלחמת עריכות, אז אלא אם כן למישהו מתחשק לשאול את הרמון/שראב בטוויטר ולקבל אישור Word of God, עזבתי את העניין.

          • טוב, שלחתי הודעה פרטית לרוב שראב בפייסבוק וביקשתי אישור ממנו ואו מהרמון.

  • Pingback: עדכוני טלוויזיה – על קומוניטי ועל טבעי.()

© עידו ישעיהו