מד מן 5.01-02: נשיקה קטנה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 31/03/2012 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

פרק פתיחת העונה החמישית הכפול של "מד מן"

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_MY_501_0906_0511.jpg

אז… למי נדבק "זו ביזו ביזו" למוח?

אני שמח על כך ששודרו שני חלקי הפרק ברצף, כי אם הראשון נע יחסית על מי מנוחות, השני בא וקרס על המים הללו. הכל התנקז אל הופעתה של מייגן כעת-דרייפר בסלון שלה ושל דון במהלך מסיבת יום ההולדת הלא-קרואה שלו. רגע מביך להפליא לטעמי – התקשיתי לא לחשוב על ההתכווצות של דון במושבו בזמן שכל היתר מתחרמנים על אשתו – שהיווה שיא שלילי עבורו במסיבת ההפתעה שערכה לו. הרגע הזה גילם בו את ההתקררות בין דון למייגן באותו יום, אבל גם את ההתחממות שלהם אחד על השני למחרת, ברגע מביך-עד-מאוד נוסף שבמהלכו ניקתה את הבית בתחתוניה, אבל הפעם במופע שיוחד רק לו.

מסיבת יום ההולדת ואותו שיא-זו-ביזו שופכים אור על כל הפרק ועל הדמויות. לא עבר זמן רב מדי מסוף העונה הקודמת, אנחנו עוד לא באמצע של 1966, וכבר נראה שכמה דברים מהותיים השתנו. הגיוני – דון ומייגן התחתנו, לפיט וג'ואן נולדו תינוקות, אשתו של ליין חזרה לגור עמו בארה"ב. אבל באיזשהו שלב נדמה שיש כאן שעטנז של דמויות, כל אחת הזכירה אחרת. דון עצמו כבר חצי שנה בן 40 כי דיק חגג (כלומר "חגג") עוד לפני דון, והוא לגמרי מצוי במשבר אמצע החיים [1]. הוא גר בדירה חדשה מהממת שכמו נתלש ממגזין עיצוב, נוהג במכונית חדשה יקרה עם חלונות חשמליים, נשוי למזכירה הצעירה והמפתה שלו.

[1] תכל'ס אמצע זה לא, כי סביר להניח שהוא ימות הרבה לפני גיל 80, כפי שניחש גם בנו הנבון.

ואם עד כה חשבנו שהפרש הגילאים בין דון למייגן הוא עניין של מה בכך, נראה שהפרק הזה המחיש עד כמה הוא לא. קשה לי שלא להיזכר בדייט השני של דון עם בת'אני ואן נייס, שמהלכו הופתע מהישירות שלה ואף טרח לציין את הבדלי הדורות ביניהם. נראה שעם מייגן הדבר אינו שונה. די להסתכל על הלהקה שהזמינה למסיבת יום ההולדת, חבורת היפסטרים שבראשה "כושי הומוסקסואל", ובכלל על המקום שבו הם גרים. זה לא שדון אינו פתוח לשינוי, להפך, אנחנו יודעים שהאיש הוא זיקית, אבל לראשונה נראה שהזמנים משיגים אותו, ולפעמים אף עוקפים. לראשונה הוא נראה קשיש מכפי גילו, מוצא בן ברית ברוג'ר, שבמהלך המסיבה מנדב לדון מניסיונו בנשים שניות צעירות, ולמחרת מוצא בו אוזן קשבת בסיפורים על חיי הנישואים השניים.

מילא אם זה היה נגמר כאן, אבל השינויים מסביב משנים גם את דון, ולא בדרך יעילה במיוחד. "אדיב וסבלני", כהגדרתה של פגי המתוסכלת, שכבר לא מכירה את האיש הזה יותר לדבריה. על פניו נראה שהחתירה שלו לטוב בעונה הקודמת עידנה אותו לא רק בחייו האישיים אלא גם המקצועיים, או אולי זו נוכחותה הקרובה של מייגן שמוציאה ממנו רכות (מה שמקסים למדי). כך או כך, הוא נראה פאסיבי מהרגיל רוב הזמן, פועל על אוטומט. הרגע היחיד שבו הוא נראה עצמו, לא רך או אדיב או סבלני, הייתה כאשר היה לבדו מול המראה, מתגלח בעזרת המברשת שקנו לו ילדיו ליום ההולדת. בהזדמנות הזו הוא נראה לאה ולא מרוצה.

 

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_MY_502_0823_0524.jpgכיף בחיי הנישואין

ובשעה שדון מתרכך, פיט מקשיח. ממש אהבתי אותו בפרק הזה, מכניס לרוג'ר שוב ושוב, עומד על שלו, נלחם, מסרב שיעשנו במשרדו. הפרק מתח קו מאוד ברור בינו ובין דון, כעת כשפיט וטרודי גרים באותו סוג פרברים מנומנם שדון חי בו עם בטי [2] – פיט קורא לאשתו בחיבה "טוויטי", דון נהג לקרוא לבטי "בירדי" – וכשהוא נוסע יום יום ברכבת לעבודה, וכמובן עם המקצועיות הרבה שלו בסוכנות, שהייתה מובהקת יותר מאי פעם. בביתו, התמונה שלו אוכל דגנים בעמידה במטבח בשעת ערב מאוחרת, הייתה מוכרת למדי, גם אם לא התרחשה כלשונה בעבר. אין ספק שזהו פיט שונה בתכלית מזה שהכרנו ב-1960.

[2] היא ממש חסרה לי בפרק הזה.

יחד עם זאת, נראה לי שבבסיסו הוא עדיין מונע ממרמור. גם הוא וגם טרודי אפיינו אותו כשאפתן וחותר להצלחה ותלו בכך את חוסר שביעות הרצון שלו, אבל אם כבר אנחנו מקבילים בין דון לפיט, נראה שאת אותה תחושה אבודה שחווה דון, שמעולם לא מצא את עצמו בפרברים ובחיים האלה, פיט מתחיל לחוות כעת. הייתי רוצה לראות אינטראקציה של פיט עם תמי, התינוקת שלו, שכלל לא חזינו בזיו פניה. לראות אותו בתור אב ולא להסתפק בלשמוע עליו ככזה. כאשר נתקל בתינוק של ג'ואן כך סתם באמצע העבודה, הוא לא נראה אבהי במיוחד כששאל "מה זה?".

כמובן, היה שם רגע סמלי משמעותי עד מאוד כי זו הייתה פגי שאחזה בידית העגלה, והמראה שלה ושל פיט מעל התינוק העלה לראש בעוצמה זכרונות כאלה ואחרים, עולם ומלואו של "מה היה אם", וכל זה רגע אחרי שמייגן ענתה לפגי בהלצה מרירה שעליה להשאיר את התינוק במדרגות הכנסייה. לא ברור לפיכך אם ניתן ללמוד משהו על פיט כאב מהרגע הזה, אבל קשה לומר שהוא נראה מבטיח במיוחד.

גם אצל פגי אין שום תחושה אמהית כמובן, אבל היא גם מעולם לא התיימרה. באופן כללי נראה שאצלה אין הרבה מקום בחיים לדברים שאינם הקריירה. היא אמנם עדיין אוחזת בחבר שלה – הם ממש חמודים ביחד, לא? – אבל כפי שאמרה למייגן, "את יודעת כמה עסוקה הייתי". אפילו מתנת חתונה עדיין לא קנתה להם.

"מד מן" כבר ביססה היטב את נקודת המוצא שפגי היא מחליפתה של אנה בחייו של דון, ומעניין היה לראות את ההבדלים בהיכרות של פגי מצד אחד ומייגן מצד שני. פגי מכירה את הנפש הפועלת, מייגן מכירה את הפנים הטכניים. האחת יודעת שדון לא יאהב מסיבת הפתעה, השנייה יודעת שדון לא אוהב את הארי. העניין הזה מתחדד לאור העובדה שמייגן יודעת על דיק וויטמן (שמחתי לגלות שהוא סיפר לה על כך לבסוף), בניגוד לפגי, כך שאפילו הידיעה הכבדה הזו אינה תורמת למייגן בהבנת דון. מדובר במשהו שורשי יותר. היחסים של מייגן עם דון מן הסתם ישתנו וישתכללו עבורה, סצינת הניקוי-פיתוי המגוחכת המחישה שהיא יודעת את נפש בהמתה, אבל בסופו של דבר היא ודון עדיין בשלב ירח הדבש, ועל כן עדיין קשה לומר אם מייגן היא סוג של בטי חדשה. מה שבטוח, אין לו איתה את אותו חיבור עמוק שהיה עם אנה.

 

כסף כסף כסף

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_MY_502_829_0140.jpg'סטרלינג קופר דרייפר פרייס' עדיין נאבקת על חייה וחיה בצמצום, אי אפשר לקבל עוד אשראי מהבנק ואי אפשר לשכור עובדים חדשים. נכון לעכשיו נראה שמצבו של ליין פרייס תואם את מצב החברה. מחכה עם תשלום שכר הלימוד של בנו עד לרגע האחרון, למשוך עוד שלושה חודשים. הסיפור של ליין עם הארנק האבוד נדמה כסיפור התלוש ביותר בפרק, אבל אני מניח שאפשר לקשור גם אותו עם מה שדון עובר. אם לנסח זאת בעדינות: משבר אמצע החיים.

ליין כבר חווה הרפתקנות כזו בעבר, כאשר משפחתו חזרה לבריטניה בעוד הוא נשאר בארה"ב וחבר אל ארנבת שוקולד. עכשיו חייו נראים משוקמים ויחסיו עם אשתו טובים בהרבה, באמת ניכרת שם חיבה הדדית, אבל כל זה אינו מספק. השיחה שלו עם דולורס [3] הייתה ללא ספק היילייט גדול בפאזה הנוכחית של חייו, איזושהי הבטחה מרעישה, אבל היא התנפצה עד מהרה עם הגעתו של בעל הארנק עצמו, מר פוליטו (שאני תוהה אם נראה ממנו בהמשך העונה). בסופו של דבר ליין מהווה קונטרסט גדול לדון. הוא לא נאה במיוחד, לא עשיר, לא מצליחן. הדבר היחיד שעולה וחוזר במפגשיו הארעיים עם דמויות כדולורס או פוליטו הוא מבטאו וגינוניו הבריטיים, שבסופו של דבר גם משחקים לטובתו לא אחת. יושרתו הגדולה של ליין, שהתבטאה בהחזרת הכסף וסירוב לקבל תשורה למרות מצב כספי לא מזהיר, הייתה ניכרת מאי פעם. מצד שני, הארנק הזה עשה מעין עבודת תיחום ברורה בכל הנוגע לאופיו – הוא אינו מוכן לקחת את הכסף שעשוי לעזור לו, אבל אין לו בעיה לנסוע אל דולורס ומן הסתם לבגוד באשתו.

[3] כשהוא אמר לה "toodle-oo" ישר רצתי לראות אם למתיו וויינר יש קשר לפרק באותו שם (עם המילה "פאקינג" באמצע) ב"הסופרנוס". אין לו, זה היה שנים לפני שהגיע לסדרה.

אבל אני מאוד מחבב את ליין. למעשה, הוא אחת הדמויות הכי סימפתיות בסדרה. השיחה שלו עם ג'ואן הייתה רגע מענג במיוחד מבחינתי, גם כי אני אוהב מאוד את החיבור ביניהם וגם כי בעולם של רמיזות, סמליות וכפלי משמעות, זה היה רגע מרענן של דמות שפשוט פורקת את אשר על לבה. לא שאני מבקש עוד כאלה, זו לא הייתה "מד מן" אם כן, אבל כאשר זה קורה מדי פעם יש בכך משהו יוצא דופן ומפוכח. אהבתי שליין הניח את דעתה, ניחם אותה, הבהיר לה עד כמה היא חשובה ואף הצהיר שהוא חושש שבלעדיה יעלו על כך שהוא זיוף. שזה אירוני, אם חושבים על הקשר הרעיוני הזה בינו לבין דון.

אבל בניגוד לליין, לא נראה שלדון יש בעיות כספיות, עם דירתו החדשה והמאובזרת והמכונית החדשנית שלו; ובוטה עוד יותר היה כמובן רוג'ר. בפרק הזה בלבד הוא שילם 50 דולר למזכירה כדי שתבוא לשבת ליד משרדו, שילם על מודעת פרסום שתעקוץ את Y&R, שילם להארי 1,100 דולר כדי להחליף משרד, ואולי אפשר להוסיף את התשלום במסעדה כאשר הקדים את פיט לפגישה עם מוהוק איירליינס. כל אלה מתנקזים בסופו של דבר לאקט הראשון, התשלום למזכירה, פיזור כספים כדי לחפות על הירידה הדראסטית במעמדו. בהיעדר חיים פרטיים נורמליים [4], הדבר היחיד שהוא יכול לעשות כרגע זה לנסות לשקם את הסטטוס שלו בסוכנות. פיט לא הולך לעשות לו חיים קלים.

[4] עוד מישהו ממש שנא את התגובה של רוג'ר לג'יין כששאלה אותו מה השעה? זה היה מוגזם מכל היבט שהוא, אנושי ותסריטאי.

 

נשקני טיפשון

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_RJ_501_0908_1173.jpgכמו תמיד, אני חושב שהמפתח העיקרי לתמת הפרק הוא שמו. הנשיקה המדוברת היא ה-Zou Bisou Bisou, בצרפתית "או נשיקה נשיקה", ואין בה שום דבר קטן. ההופעה הזו של מייגן, עם הלהקה המלווה אותה, היוותה את נקודת המוצא להבדלים בין הדמויות, לפערי הדורות, למיניות ההולכת ונעשית יותר נועזת, לחלק השני והמהפכני של שנות השישים. אבל באופן אירוני, ההופעה הזו מייצגת עבורי גם את ההכרה שזה לא היה פרק טוב כפי ש"מד מן" הרגילה אותנו. אולי זה תוצר של הזמן הרב שעבר בין העונות, סביר להניח שאורכו לא תרם אף הוא, אבל הוא לא היה מעודן מספיק. העניין התבטא גם במסרים וגם בסצינות הכל כך מביכות בכיכובה של מייגן. מעט מדי מתחת לפני השטח, יותר מדי בפרצוף. אני מקווה שיתר העונה יחזור לסטנדרטים המוכרים.

תגיות:
  • ocean

    ***ספוילר מד-מן 5.01*** בעכבר העיר (נטע אלכסנדר), שהזדרזו לכתוב סקירה על הפרק הכפול.

    http://www.mouse.co.il/CM.television_articles_item,790,209,67189,.aspx

    וסקירה של אבנר שביט בוואלה.

    http://e.walla.co.il/?w=/269/2519981

    אישית אציין שפרק כפול זה קצת יותר מדי, אבל אני לא מתלוננת. מה שבטוח – צפיה אחת לא מספיקה כדי לספוג הכל, ויש מה לספוג. מחשבות מסודרות יותר – אח"כ.

  • שיח רחב ועץ גבוה

    *** ספוילר 5.01 ***

    רק אציין שהמבט שנתן פיט בפגי כשהיא עמדה עם עגלת התינוק במשרד (ואז ההקלה על פניו כשהבין שזה התינוק של ג'ואן) היא עוד דוגמא לפרטים הקטנים והמופלאים שמרכיבים את הסדרה החכמה הזאת.

  • תתש

    ***ספויילר***

    סיום ענק. נראה שהיו יותר אנשים שחורים בפרק הבודד הזה מאשר כל 52 הפרקים לפניו.

  • **ספוילר**
    מזכירה לפגי: "רוצה להחזיק את התינוק?"
    פגי (מעווה פניה): "לא, הידיים שלי מלוכלכות."

    my kind of girl.

    • Yaara

      זה היה מצוין. כאילו יש לה מלאי של תירוצים בשלוף כדי לחסוך מעצמה להתקרב לתינוקות.

  • הרייטינג של פרק פתיחת העונה החמישית של "מד מן" הוא הגבוה ביותר בתולדותיה.
    http://www.deadline.com/2012/03/mad-mens-season-five-premiere-becomes-amc-series-highest-rated-episode-ever/

  • האם רק אצלי רעשי הרקע של מכונות הכתיבה והטלפונים היו חזקים מאוד והפריעו להבין את הדיבורים?

    • אני לא שמתי לב לבעיה, אבל צפיתי עם כתוביות באנגלית כך שאולי לא הייתי ער לכך. אני תמיד ממליץ לעשות את זה.

  • ocean

    ***ספוילר מד-מן 5.01*** ***זהירות – ארוך ומייגע***

    ~סאלי בארץ הפלאות~

    סאלי מקיצה משנתה בשעה מוקדמת מדי לצלילי נעימה פסיכדלית קלה. בהתחלה נדמה שמדובר בשעון המעורר, אבל מהר מאד מבינים לא כן הוא. מפה הכל נדמה מעט סוריאליסטי. צילום מרחוק של מסדרון ארוך וקצת חשוך, כשבסופו דלת בהירה. אין שם מפתח, אבל סאלי בכל זאת מנסה לפתוח אותה. אלא שבניגוד לאליס, שום גן מהאגדות לא חיכה לשם כי אם המציאות. דומה שהיא נגסה חתיכה הגונה מעוגת החתונה של אמא ואבא בנפרד, עד שצמחה באחת. קולה בוגר מאד, והיא מאורגנת מספיק כדי לדעת מתי יש לאבא שלה יום הולדת, מה צריך לקנות לו, ומתי הם יתראו שוב. ההתבגרות המואצת שלה כאילו משלימה בעצב עם גורלה וגורל אחיה: צועניה ונוודים בין שני בתים שונים.

    ~סטרלינג-קופר-דרייפר פרייס בארץ המראות~

    סאלי היא לא היחידה שמשתנה – כל הדמויות גדלות או מתכווצות בהתאם לנסיבות, כשמעליהן שורה רוחו של הארנבון שזמנו דוחק. בחברת סטרלינג-קופר-דרייפר-פרייס הותקן שעון ענקי על הקיר, אבל אין בו מספרים. מי שמבלה את זמנו בנעימים בביתו הוא זה שתמיד מאחר. מי שלחוץ כל הזמן כדי להוכיח את עצמו הוא זה שתמיד מקדים או מדייק. כזה הוא פיט קמפבל מודל 66: חסר סבלנות, לוקח את עצמו ברצינות תהומית, אחראי, שאפתן, עם בית חדש בפרוורים שהוא כמעט רפליקה של מה שהיה שייך פעם למודל האישי שלו לחיקוי: דון. לעיתים נראה כאילו משהו בו מתחרט: בין אם מדובר בגעגועים לדירתו בעיר לאחר ביקור בדירה החדשה של דון, ובין אם מדובר בסלידה מהתינוק של ג'ואן או מעצם המחשבה שעליו לדאוג לאחד כזה. אבל בסופו של דבר, הוא עדיין מעריך את אשתו ובתו ("אני חושש שנתתי לך רושם מוטעה" לבחור מהרכבת). למרות שהוא שונא את הנסיעות הארוכות ברכבת המעושנת, הוא עדיין מעריך את חיי המשפחה האידאליים האלה שלו ומדמיין את הכלב שיקנה ואת הבריכה שיבנה לקראת חג המולד.

    מה שבטוח הוא שפיט לא מפספס אף הזדמנות כדי להשפיל את רוג'ר ולהתנשא מעליו. ולא רק הוא. אף אחד לא ממש רוחש כבוד לרוג'ר סטרלינג, גם לא המזכירות שמרשות לעצמן לגרש אותו מעליהן או סתם להתחצף אליו. מעמדו בחברה התכווץ פלאים, זמנו עבר, והוא נואש באלגנטיות מהכל; אנחנו למדים ממנו שג'יין לא אוהבת או מעריכה אותו, ומתוודעים יותר לקרירות, לבוז ולחוסר התפקוד של מערכת היחסים ביניהם. הוא ממתיק סוד עם זה שראה בו פעם מודל לחיקוי לגבי איך להתנהל נכון עם אשה צעירה ממך ("אל. אני יודע. אתה תוהה על מה הם צוחקים. זה לא עליך", "הן כולן בנות נהדרות, עד שהן רוצות משהו"), ומקנח בלקח מריר: "מישהו חכם פעם אמר שגרוע יותר מלא לקבל את מה שאתה רוצה, זה שמישהו אחר יקבל אותו".

    לרוג'ר היו כמה הזדמנויות לקבל את ג'ואן, אבל הוא לא השכיל לנצל אותן. במקום זה הוא רואה את אהבת חייו נשואה למישהו אחר, שאמור לגדל בשבילו את ילדם המשותף. בינתיים ג'ואן עושה זאת לבדה. התינוק, כיאה לסטרלינג אמיתי, משאיר אותה ערה במשך כל הלילה ודורש ממנה תשומת לב בלעדית. היא עצמה תשושה פיזית ונפשית, דבר המתבטא בעימות הבין דורי עם אמהּ; בעוד שהדור הותיק דגל ב"אל אשר תלכ/י – אלך" ואישורים מהבעל, ג'ואן יודעת שאצלה הדברים יעבדו אחרת – היא גדלה והתפתחה להיות מישהי חזקה ועצמאית יותר, אך עדיין חסרת ביטחון. במקביל היא נשברת במשרדו של ליין פרייס ומתוודה כי למרות הילד, הבעל והעזרה מאמהּ, היא מרגישה בודדה וחוששת שמא איחרה את הרכבת. "אני ממשיכה לחשוב כל הזמן על מה שקורה כאן. תמיד משהו מתרחש. הדברים שונים. מישהו מספר בדיחה, ואין לי מושג על מה הוא מדבר". באותו מעמד היא מקבלת את כל החיזוקים בהם חפצה: מחמאות על גזרתה, הדגשת החיוניות שלה לעבודה, והתלהבות מבנה הפעוט.

    אבל לא כולם התלהבו. התינוק של ג'ואן היווה את התפוד הלוהט שכמה אנשים ניסו לגלגל לידיהם של אחרים. עם כמה שפגי גדלה בכל הסדרה, נדרש רק עולל קטן כדי לכווץ אותה לכדי עכברון מבועת. מתעלמת מהילד, מסרבת להחזיקו בתואנה שלא שטפה ידיים, ולבסוף כשהיא מוצאת את עצמה עמו בעל כורחה היא לא ממש יודעת מה לעשות איתו ונפטרת ממנו בהזדמנות הראשונה "בעזרתו" של – איך לא – פיט, לא לפני שמייגן מתבדחת ואומרת לה שאולי כדאי להשאיר את הילד בפתחה של כנסיה.

    מייגן עצמה תפחה להיות דמות מאד דומיננטית בפרק, ויש שיאמרו יותר מדי. רעבה להכרה ותשומת לב, היא מנסה את דרכה כעוזרת של פגי, משתעשעת ברעיון של ילד משלה, ועורכת לדון מסיבת הפתעה הכוללת הופעה מעט פרובוקטיבית. כשהיא מבינה שהניסיון שלה לא ממש התקבל כיאות בקרב הדור הבוגר יותר היא אומרת לפגי: "מה הבעיה שלכם? אתם כל כך ציניים, אף פעם לא צוחקים ומלאים מעצמכם. מי לא רוצה שיערכו לו מסיבת הפתעה?".

    ובכן, התשובה היא כמובן דון. ליתר דיוק, התשובה היא דיק. דיק לא אוהב מסיבות תה או ימי הולדת, ומייגן יודעת את זה. מסתבר שדון באמת מנסה לתקן את דרכיו ולהפסיק לברוח, ולכן הוא סיפר לאשתו הטריה על זהותו האמיתית שחגגה כבר יומולדת 40 חצי שנה קודם לכן. אבל מייגן מפטירה לעברו: "אולי מספיק? רק אתה יודע את זה", ולאחר שהמסיבה מסתיימת בחוסר שביעות רצון של חתן השמחה היא מוסיפה: "אף אחד לא אוהב את דיק וויטמן. אני אוהבת אותך, ולכן ערכתי לך מסיבה". למשמע הדברים הללו דון מתכווץ, ודיק אומר לאשתו שהוא הולך לישון ושהיא יכולה לעשות מה שבא לה. בעבודה דון מתנהל על מי מנוחות כמו שעשה פעם רוג'ר – הוא אדיב, סבלני, נחמד ללקוחות ומעדיף קפה. כמו פגי, גם אני רואה בכך סימן לדאגה ותוהה מתי הוא יתפוצץ.

    יתכן שהפיצוץ הזה יגיע מבטי, שהיעדרותה רעמה במשך כל הפרק. כשדון הוריד את ילדיו בפתח ביתה, הוא הסתפק בלהשקיף עליהם צועדים פנימה ונרתע מהרעיון להיכנס לשם בעצמו. מה הוא יודע שאנחנו לא? האם השעון מתקתק גם לבטי והנרי עם ילד נוסף?

    מעל על כאלה מרחפת העובדה שהתקופה הופכת לנועזת וניסיונית יותר (דבר המתבטא גם טכנית בפוטג'ים של עירום מרומז), הנשים משוחררות יותר והשחורים שהיו לא פעם מושג ללעג וזלזול בסדרה, מרימים את ראשם פעם כדי לחטוף שקית מים, ופעם כדי לצחוק אחרונים על בדיחה גזענית שיצאה משליטה: "אתם חופשיים לעזוב, כלומר, אתם מוזמנים לעזוב… אתם יכולים ללכת". אין ספק, הזמנים במד-מן משתנים.

    • ocean

      ***ספוילר מד-מן 5.01***

      פכים אינספור:

      * דון שואל את בנו בן כמה הוא יהיה כשהוא יגיע לגיל 40, וזה עונה לו מבלי להתבלבל: you'll be dead.

      * דון משתמש במתנה של סאלי כדי לעטות את פניו במסיכה של קצף גילוח, שבאופן אירוני מזכירה לו את מי שהוא באמת.

      * היה המון הומור בפרק: דון מכנה את בטי והנרי "מורטישיה ולרצ'", הלוא הם גברת אדמס ומשרתה הנאמן, רוג'ר עם החיקויים למייגן, ליין עם החיקוי ההורס למייגן, כל הפארסה של הארי קריין, רוג'ר מחקה את סקרלט – מזכירתו של ליין, טרודי וסינתיה לועגות לג'יין סטרלינג, החייל המבוהל במסיבה שרק בא בשביל למצוא בנות ועוד.

      *הסוכנות מתאוששת לאיטה. מהפרזנטציה של היינצ אנו למדים שעברה חצי שנה לערך מהעונה הקודמת ("פנו אלינו בעוד חצי שנה, אם עדיין תהיו קיימים").

      * משל השעועית, נמשל הסוכנות: לבד כל זרע שעועית ברוטב נראה כמו איבר מדמם, ולכן מקומם של הזרעים הם ביחד. עכשיו מה שדרוש הוא למחוק את האסוציאציה לתקופת השפל, וליצור ענפים חדשים.

      * פיט ממשיל את הסוכנות לסירת חתירה – מגיעים למטרה רק כשכולם מושכים לאותו הכיוון. כך לא צריך לדאוג לנו, אלא למתחרים שלנו.

      * הנוכחות של רוג'ר היתה עמוסה ונפלאה מתמיד, וג'ון סלאטרי הוא שחקן ענק.

      * אותו כנ"ל עם ג'ואן – ממש שמחתי שמתמקדים בה, ועוד יותר שמחתי על הישירות שלה מול ליין.

      * ההתנהלות של ליין עם הארנק היתה הנקודה החלשה של הפרק – הבנו שהוא לא מרוצה מאשתו, אבל לפלרטט כך עם אשה זרה בטלפון ולהחרים את התמונה שלה? צק צק צק. מה שכן, אהבתי את העובדה שגם אשתו וגם דולורס הבהבו בשלוחה 3, אבל בעוד לראשונה הוא לא שש לענות, מהשניה הוא התקשה להיפרד. גם בעל הארנק הפתיע במראהו. מעניין אם הוא איזה מאפיונר.

      * סצינת הסקס של מייגן ודון היתה בוטה מדי לטעמי, בערך כמו הזונה שהחטיפה לו מכות לבקשתו בעונה הקודמת.

      * דיאלוג השטיח הלבן של דון ומייגן – אנלוגיה מדויקת לטיב היחסים ביניהם.

      * כל סצינת הסיום היתה נהדרת: החל מההשוואה בין הזוגות, וכלה בעניין הפסל. בסופו של דבר, Y&R צחקו אחרונים. אני מקווה שזה אומר שנפטרנו מפקידת הקבלה הכסילה.

      * גולת הכותרת: התינוק של ג'ואן מפגין נוכחות באמצעות פוּק לא מתוכנן לתפארת שגם מפיל את כריסטינה הנדריקס וג'ראד האריס לרצפה, וגם נשאר אחר כבוד בקאט הסופי.

      * מעניין מתי הזו-ביזו-ביזו הזה יצא לי מהראש.

      • אני נדבקתי דווקא לפררו ז'אקו של רוג'ר.

  • תתש

    פיט הוא עדיין אותו ילדון ממורמר שניסה לקפוץ מעל הפופיק שלו עוד בפרק הראשון של הסדרה. הוא פשוט לא מפסיק להתבכיין. זה עדיין הורג אותי שדון ורוג'ר הזמינו אותו ולא את קני להצטרף אליהם אחרי שראינו עונה שלמה שקני טוב יותר ממנו.
    עוד דבר שהורג אותי זה שאנשים שוכחים שהוא פאקינג אנס את האו-פר של שכניו בזמן שאנשים יחגגו מתי שבעלה של ג'ואן יהרג בויאטנם.

    • אני דווקא זוכר את זה.

    • ocean

      לפי דבריו של מתיו ויינר, פיט לא אנס את העוזרת של שכניו והוא (ויינר) גם לא התכוון שזה יראה כך.

      • תתש

        אולי לפני 1988 זה לא היה נחשב אונס (בארץ לפחות). וויינר פישל בגדול אם הוא חשב שזה לא יראה כאונס.

        • ocean

          ויינר טען שמבחינה תסריטאית הוא לא כתב סצינה של אונס או מין כפוי כלשהו (ולא משנה באיזו שנה מדובר), ושמדובר פרשנות שגויה של הצופים. אם אני לא טועה הוא התראיין בדיוק בגלל כל הטענות שהועלו כנגד פיט, ולמיטב זכרוני הוא היה מאד מופתע שזה מה שהצופים הבינו. אישית הטרחתי את עצמי לצפות בסצינה לאחר מכן כמה וכמה פעמים, ולפי איך שהעוזרת אוחזת בפיט אכן לא נראה שמדובר במשהו חריג זולת משחק גרוע שלה.

          • תתש

            אין לי את הפרק כרגע על המחשב, אבל לפי מה שאני זוכר היא אמרה לא יותר מפעם אחת והייתה על סף בכי או ממש בכתה. שלא לדבר על זה שהיא הייתה נסערת מספיק אחר כך כדי לספר למעסיקים שלה וכדי שפיט יקבל שיחת נזיפה מהבעל.

            • אתה יכול לקרוא את הדיון על הפרק, דיברנו על זה.
              האופר התנגדה כי יש לה חבר, אבל בסוף התמסרה. אחר כך, כנראה בעקבות אשמה בכתב למעסיק שלה שביקש מפיט לשמור מרחק.
              מדובר בפאק מאוד גדול של ויינר, ולא בפעם הראשונה בסדרה שליהוק קלוקל גורם להעברת מסר אחר (ג׳ניוארי ג׳ונס למשל). לצד שחקנים קסומים שבבירור משדרגים את תפקידם (הנדריקס, סלאטרי) יש שם כאלו שמחריבים אותו.
              העיקר שבובי דרייפר הצעיר הוחלף חמש פעמים.

              • גם תתש היה חלק מהדיון על הפרק.
                http://tvyaddo.com/2011/09/%D7%9E%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%AA/

              • ocean

                מעניין באמת מיהי השחקנית הזו שגילמה את גודרון, למה היא סירבה להתגפף עם וינסנט. ק (פיט), ומה הסיבה שלא העיפו אותה והביאו מישהי אחרת במקומה. היא לא רק הרסה את הסצינה, היא פגעה מאד בתפיסת הדמות של פיט.

                תתש, אפשר להתווכח אם מדובר היה במקרה שהתרחש במציאות. פה מדובר בסדרה שנבראה על ידי ויינר, ואם הוא אומר שהוא לא כתב סצינת תקיפה מינית אז זה אומר שלא היתה תקיפה.

                • תתש

                  את האדם הראשון שנתקלתי בו שחושבת שזה לא היה אונס. ואז מה אם וויינר לא התכוון לכתוב סצנת תקיפה מינית, זה מה שהבמאי והשחקנים פירשו מהכתוב והעלו על פילם.
                  וזו לא הייתה הפעם הראשונה בה הוא מתדפק על דלתה של נערה צעירה אחרי שהוא דפק יותר מדי שוטים. פגי הייתה מעוניינת, גודרון לא הייתה מעוניינת וזה מה שרוב הצופים הבינו מהסצנה.

                  • ocean

                    א. אני לא הראשונה. עיניך הרואות – בדומה לי גם איימס וגם יאדו שינו את דעתם אחרי ההבהרה של וויינר.

                    ב. ברגע שהיוצר אומר שהוא לא כתב סצינה של תקיפה מינית, שום דבר פה לא פתוח לפרשנות כזו.

                    ג. http://blogs.wsj.com/speakeasy/2010/11/08/vincent-kartheiser-defends-mad-mens-pete-campbell-not-a-rapist/

                    וזה לגבי הפרשנות שהדבקת לשחקנים. הבחורה שמגלמת את גודרון העוזרת סתם החליטה שלא בא לה לנשק את וינסנט קרתייזר, ודפקה לצופים את כל הסצינה.

                    הדבר היחיד שפתוח לפרשנות היה הבכי שלה ביום שאחרי. לפי איך שהבוס שלה דיבר זה נשמע לי כאילו הוא "החבר". אחרים הסיקו שבאמת היה לה חבר, ושרגשות האשם שלה לאחר מעשה בגדו בה.

                    • תתש

                      זה נשמע כמו תירוץ כי אין דבר כזה ששחקנית אורחת לפרק אחד תסרב לעקוב אחרי התסריט ואני מניח גם הוראות הבמאי.

                      הבכי שלה ביום שאחרי היה לאישתו של הבוס שלה והיא זאתי ששלחה אותו לשיחת הבהרה עם פיט.

                      אפילו אם פיט לא אנס, אני עדיין שונא אותו ורוצה שהוא יהרג באותה מתקפת ויאטקונג שבעלה של ג'ואן יהרג בה במהרה בימנו.

                    • Yaara

                      ציטוט של וינסנט קרתייזר מכתבה שהתפרסמה לא מזמן ב'הארץ' –
                      "קרתייזר טוען שהסצינה לא היתה אמורה לרמז על אונס, אך מודה ש"יכולנו להראות את ההסכמה שלה באופן ברור יותר. אני חושב שאני אשם לפחות חלקית כי הסצינה נראתה אלימה יותר משהיתה באמת, בגלל הדרך שבה שיחקנו. בהחלט היה שם שימוש בכוח ובמניפולציות שונות, אבל אני מאמין שהיא בסופו של דבר רוצה שזה יקרה". "

  • Saturn

    כאחד שלא נמנה מאוהדיה הגדולים של הסדרה אין לי יותר מדי מה להגיד. פרק בסדר שבאמת בלט בכמות הבדיחות וההלצות. משום מה מצא חן בעיניי הקטעים עם ליין שעושה רושם לא ייגמר פה + הגעת ג'יין למשרד.

    המבט המבוהל של פיט כשהוא ראה את פגי עם עגלת התינוק היה במקום ואולי הגיע הזמן להוציא את הסטוריליין של תינוקם המשותף מהמחבוא? לא הבנתי איך עונות שלמות הם מתעלמים מזה.

    תמיד חיבבתי יותר את הקטעים הטכניים והיצירתיים של עבודת הרעיונאיות כך שזה תמיד חיובי לראות עוד pitch (אני עדיין מאמין ש'נאום הקרוסלה' הוא הקטע הטוב בסדרה).

    שעה וחצי של מד מן זה קצת יותר מדי. גם אני חשבתי שקולות ההקלדות נשמעו חזק מדי ואכן יצאתי מהפרק עם כאב ראש קל.

    לא הבנתי בסוף למה הפסל שהתקבל גרם ל SCDP בכל זאת לשכור עובדת חדשה. איך זה בדיוק חייב אותם לעשות את המהלך הזה?

    • ספוילר לפרק: הפסל (האפריקאי) הזה היה פוגעני, ולכן באמצעות שכירת מישהו שחור הם מחפים על כך.

      • Saturn

        לא התעמקתי בפסל אבל הוא עצמו לא נראה פוגעני כלל. האופציה היחידה היא שאיכשהו ומשום מה כל האנשים שהמתינו הצליחו לקרוא את 'קורות החיים' שצורפו אליו.

        קצת תמוה העניין, סטרלינג חשב שאף אחד לא יבוא להתראיין אחרי שהם שמו מודעת דרושים בעיתון?

        • זו לא הייתה מודעת דרושים אלא מודעת פרסומת לכל דבר. הם חיפשו תשומת לב כדי ללעוג למתחרים, ולא חשבו שמישהו באמת ייקח את זה ברצינות. יהירות, נו. כך הם לא שונים מהפוחזים הצעירים של Y&R שלא חשבו לרגע שמישהו יבין שהם אלו ששפכו את המים.

        • Michael Ginzburg

          זה הזכיר לי את הפסל הפוגעני ב'סיינפלד'…

    • Michael Ginzburg

      גם אני חשבתי שזה היה אה ביט מאץ'. הניתוחים עד זרא של כל פיפס שכל דמות עושה קצת
      מצחיקים למעשה, אולי לכפר ולחפות על היעדר עלילה קוהרנטת אמיתית. וכפי שהיטיבה לכתוב נטע אלכסנדר היקרה והמופלאה בעכבר העיר בזמנו – הסדרה טובה מאוד הרבה בזכות העובדה שהיא יודעת לתמרן בצורות שונות ומרתקות בין העולם החיצוני והפנימי של הדמויות, בין מה שהן רוצות ובין מה שמצופה. עכשיו שבת ואני מזמזם לי זו-ביזו-ביזו כבר שעות…

  • כמה הערות שעלו במוחי:

    – איך הארי אמר? "ווי, ווי, ווי!" על כל הפרק, כן? ואוי, השיר הזה באמת נתקע בראש. מישהו כבר תרגם אותו?

    – אני דווקא לא התגעגעתי לבטי, בכלל. מכיוון שהיא לא הופיעה בפרק הכפול, בטח נקבל מנה גדושה ממנה בפרק הבא. שיט…

    – המעט שקיבלנו מסאלי היה, ובכן, מעט, אבל מספק לבינתיים. היה טוב לראות את סאלי בוגרת במקצת ועל אף הקסם שהיה בפגם הדיבור הקל שלה, אהבתי לשמוע אותה עם קול מתחלף.

    – יאדו, אנחנו כן באמצע 66'. כשמייגן סיפרה לפגי על מסיבת ההפתעה, פגי הופתעה שכבר הגיע ה-1 ביוני ושהיא שכחה מיום ההולדת של דון.

    – עם כל הקטעים המצחיקים שכבר הוזכרו (החיקויים של רוג'ר וליין למייגן היו מהנים כמעט כמו המקור…) איך אף אחד לא ציין את "הנה הבייבי שלי!" של רוג'ר?

    – פיט מעולם לא היה מחביביי, והיריבות החדשה עם רוג'ר פלוס ניסיונותיו להפוך ליותר משותף זוטר שידרגו את דמותו מבחינתי. אהבתי את ההקבלה הברורה בין חייו וחיי משפחתו הצעירה בפרברים בהשוואה לדון שהיכרנו בשלושת העונות הראשונות.

    – הייתה גם ההקבלה השקופה בין דון-מייגן לבין רוג'ר-ג'יין. אע"פ שהצעת הנישואין של דון הייתה זריזה והגיעה משום מקום בדיוק כמו במקרה של רוג'ר, מייגן לא רק מעט בוגרת יותר מג'יין בגיל (נדמה לי), היא גם נראית כמו מישהי עם ראש על הכתפיים ובעלת אישיות מלאה יותר מהילדה הנבובה והמטומטמת שנמאסה אפילו על בעלה המקשיש. מקווה שהפעם דון יתבגר וילמד לשמור עליה.

    – את הסיפור של ג'ואן עד ביקורה המפתיע במשרד פחות אהבתי. כפי שכתבתי בתגובה לסאטורן, חוץ משלושה אנשים אף אחד לא הבין את הבדיחה. מה שכן, קיבלנו סצינה נהדרת בין ג'ואן ל-ליין. ד"א, כשרוג'ר הכריז על הגעתה של מיס האריס לגרע התבלתי עם שם המשפחה של הדמות (פרייס) ושמו האמיתי (ג'ארד האריס) והייתי בטוח שרוג'ר מותח אותו שאשתו נמצאת במשרד. סתם אנקדוטה מטומטמת.

    – ביטניקים הם לא ההיפסטרים של שנות השישים?

    – אז ענייני הכספים ימשיכו להעסיק את המשרד, אה? מצד אחד מדברים על קשיים; מאותו צד, אחד השותפים הבכירים (פרייס) לא מצליח לממן באופן סדיר את לימודיו הפרטיים של בנו; מהצד השני, שותף בכיר אחר (רוג'ר) מסתובב עם סכומי ענק בכיסים ומפזר אותם כשוחד למען שקט משרדי. זה בטח לא מהתמלוגים על האוטוביוגרפיה, נכון?

    • – אני יודע שזה תחילת יוני 66, התכוונתי שעוד לא הגיע אמצע השנה, כלומר תחילת יולי.

      – אני מתכוון להתייחס לזה בחלק השני שלי על הפרק: Zou Bisou Bisou הוא משהו כמו "או, נשיקה נשיקה", האזכור היחיד של המילה "נשיקה" בפרק (מעבר ל-Kiss-ass).

      – בהתחלה אכן כתבתי ביטניקים, אבל שיניתי כי תכל'ס ב-66 הם כבר לא ממש היו חזקים כבעבר, שנות החמישים ותחילת השישים (והעונה הראשונה של "מד מן"). אני חושב שניתן לקרוא לזה גלגול מאוחר יותר.

  • Mortana2006

    מר פוליטו הציע לליין פרס, אבל ליין סירב, כי את הפרס שלו הוא כבר לקח…

    והיה מאוד מצחיק שרוג'ר קם מוקדם כדי לנסוע ללונג איילנד לפגישה עם קוקה קולה ((:

  • רעות

    ספוילר מד מן:
    כשפגי החזיקה את העגלה, פיט שאל אותה "מה זה?" בטון מעט מפוחד. הבן שלהם צריך להיות כבר בן 5, אבל לא משנה כמה שנים יעברו מאז, הוא תמיד יחשוש מתינוק שיצוץ ויהרוס את חייו המושלמים. איכשהו זה מנחם שהוא לא אדיש לכך כמו שהיה רוצה.

    • Mortana2006

      את חושבת שבכלל הוא יודע שפגי נכנסה להריון ממנו?

      • רעות

        אם אני לא טועה, היא סיפרה לו לפני כמה עונות. אבל יכול להיות שיש לי זיכרון סלקטיבי. זה קורה לי לפעמים.

      • Yaara

        יודע גם יודע. היא הבהירה לו את זה בבהירות רבה –

        http://www.youtube.com/watch?v=ZHo0sPISTKs&feature=related

  • רעות

    וגם, השמלה של טרודי עיוורה אותי. תורד תמונתה מהפוסט לאלתר!

  • homer

    אני דווקא הבנתי בצורה קצת אחרת את סצנת הסיום עם ראיונות העבודה למזכירה השחורה.
    תרגמתי את: "תנו לי את קורות החיים שלכם. אם תימצאו מתאימות, נתקשר אליכן כדי שתגיעו לראיון".
    ל: "אנחנו נעבור על קורות החיים שלכם, שבאורח פלא לא יהיו מתאימים לנו, ולא נתקשר לאף אחד".

    אבל אולי אני טועה…

    • הנחתי שזה בעיקר תירוץ מנומס כדי להיפטר מהן. את הגברים בקלות יכלו לסלק בתואנה שהם זקוקים רק למזכירות.

      מצד שני, עקב תיפקודה של פקידת הקבלה אולי הם באמת יזדקקו לעובדת חדשה בקרוב…

    • אבל רוג'ר הציע את ההצעה הזו בדיוק, וכאשר הפסל הוכנס פנימה ניכר היה שהיא וכל האחרות נדחקות הצדה. הם צריכים עכשיו לשכור בפועל מישהו שחור כי הסיכוי שיבחנו אותם אחרי זה גדל פלאים.

  • Queen_K

    אני חייבת לומר שיותר משחרה לי היעדרה של בטי, חרתה לי ההצגה החד-צדדית של פיט. מתחילת הסדרה אני מתעבת את הדמות הזו, ולא מעט בגלל המשחק המחורבן של וינסנט קראתייזר שממש לא עומד בקנה אחד עם הסטנדרטים שמציבים שאר השחקנים, אפילו הזוטרים ביניהם. אבל בפרק הכפול הזה החד מימדיות שלו בעיניי התעצמה מעבר לכל גבול. הוא מונע ממניעים אנוכיים ושליליים בלבד, ולמעשה מתפקד כנבל לכל דבר, עד כדי כך שבכל פעם שהוא נכשל (או נכנס בקיר, לצורך העניין) אני שמחה לאידו. בעיניי אין מקום לדמות כל כך חד מימדית בעולם של מד מן, והיה לי קשה גם לראות את בטי הופכת לכזו בעונה הקודמת (אם כי עדיין נותרו בה רבדים שג'נוארי ג'ונס לא הצליחה להרוס לגמרי).

    • רעות

      אני לא מסכימה בכלל. פיט הוא לא הנבל המושלם והוא לא באמת ריק מבפנים. הוא קטנוני, ממורמר ושלילי, אבל זה בעיקר בגלל שהוא לא זוכה לחיות את החיים שאותם הוא באמת רוצה. לכאורה יש לו הכל, וזה יפה לראות עד כמה החיים שלו עכשיו דומים לאלה של מי שהיה "המודל להצלחה" שלו לאורך הסדרה, אבל פיט תמיד ירגיש כמו האנדרדוג הנצחי. אנשים מרגישים כך, כי הם חיים את חייהם באומללות. ואומללות היא לא חד ממדית.

      אני גם חייבת להגן על וינסנט קרתייזר, שעושה לדעתי עבודה לא רעה בכלל. אם המשחק שלו רובוטי, זה רק מפני שתגובותיו של פיט הן אוטומטיות ונטולות הקשר. הוא תמיד יהיה זועף / ציני / אדיש, כי זה מלאי הרגשות היחיד שיהיה לו, עד ליום שבו יפסיק להיות מנותק מכל מה שהוא מרגיש באמת. אני מאוד אוהבת את הקונספט האירוני של מד מן, על פיו "אנשים נוטשים את חייהם בכל יום מחדש", אבל לפיט זה לא יקרה בקרוב, כי האומללות והגאווה שלו יוצרים שילוב קטלני. אם פיט לא יכיר באומללות שלו, אין לו סיכוי להיות מאושר, והוא לא יוכל להכיר בה, כל עוד יתפוס אותה ככישלון. אני עדיין זוכרת לו את מונולוג הצייד הכה דוחה והמרשים שלו, ובוחרת לראות בו עדות לכך שמשהו אצלו בכל זאת פועם בפנים. ימים יגידו .

      ובאשר לקרתייזר, הוא משחק יפה על האיזון הזה ומצליח להגעיל אותי, אבל גם לגרום לי לרצות להזמין אותו לבירה (או לוויסקי) בסוף יום עבודה מפרך. אם הדמות שלו נועדה לעורר בנו בחילה, אז הוא עושה זאת היטב. אני לא מצליחה לחשוב על אף שחקן אחר שהייתי משבצת במקומו והיה מצליח להוציא החוצה בצורה כל כך מוצלחת את הנכות הרגשית של פיט.

      אגב, אם כבר אנחנו מלינים על דמויות, אצהיר שהבנתי שאני ממש לא אוהבת את הארי. דמות חסרת עמוד שדרה או נוכחות, שכל מטרתה בסדרה היא להרים להנחתות עבור הדמויות האחרות. אצלו באמת שאין יותר מדי עומק. מה גם, שאני מתחילה לחשוד שהוא מאושר מדי בכדי להסתובב עם החבר'ה של מד מן. אלוהים ישמור, הוא עוד עלול להדביק אותם.

      • מסכים לחלוטין.

        • miss bojarsky

          מסכימה עם ההסכמה.

      • ocean

        מסכימה, ומוסיפה שבעיניי המשחק של וינסנט קרתייזר פשוט מצוין בעיניי בתפקיד הפוץ הילדותי והשאפתן. הראו לנו בעבר את אמא שלו ואת אחיו, והיה ניכר שלא שררה אהבה במשפחה הזו כי אם קנאה קטנונית תמידית. לא פלא שהוא יצא כזה, אחד שבחיים לא מסתפק במה שיש לו ושלנצח פוזל לדשא הירוק יותר של השכן. אני באמת נאחזת בדברים שהוא אמר לבחור ברכבת ותיקון הדברים שלו כלפי טרודי – ניכר שהוא למד לאהוב אותה ושהוא כן מתבגר. הרי בעבר הוא לא היה טורח להתנצל בפניה.

        הרצליינית: צפיתי עכשיו שוב בסצינה, וליין לא נוגע בעצמו. יש כמה שניות בהן לא רואים את אחת מכפות הידיים שלו, אבל ניכר שאין שם תזוזות בכלל, ותזוזות מחשידות בפרט. אבל כן, זה היה קטע מאד בוטה יחסית למד מן שהכרנו, ואני משערת שהבוטות הזו תגדל ככל שנתקדם במעלה שנות ה-60.

  • ההרצליינית

    ורק לי הפרק הרגיש קומי מדי? כל העקיצות ההדדיות של הדמויות, התרגיל שפיט עשה לרוג'ר עם קוקה-קולה, התינוק של ג'ואן שעובר דרך הרבה ידיים כשהיא מביאה אותו לביקורה במשרד והמופע של מייגן במסיבה שערכה לדון. כל הדברים האלה פשוט שעשעו אותי, והדבר האחרון שאני מצפה מסידרה כמו "מד מן", זה שהיא תהיה קומית ותשעשע אותי.

    גם די הביך לראות את ליין- צנון בריטי לא צעיר במיוחד ולא נאה במיוחד- מנהל, מה שנקרא, שיחת פיתוי עם הדולורס הזאת, תוך שבידו האחת הוא מביט ומלטף בערגה את תמונתה, ובידו האחרת משפשף את מה שיש לו בין הרגליים (הוא שיפשף, כן? אני ראיתי טוב, כן?). אשכרה, הבנאדם כמעט "גמר" במהלך השיחה. אם זה היה דון בקטע הזה (שוב, ההשוואה לדון) המראה הזה היה יותר "מתעכל".
    אבל למרות המבוכה שמאפיינת אותו, הקטע היה גם די משעשע. למראה מעלליו של ליין בשיחת הטלפון, צעקתי (בלב, כמובן) את הקריאה המפורסמת מ"חגיגה בסנוקר", "חרמן אחול בלועה" (קריאה שמתאימה לכל גברברי "מד מן", באשר הם).
    וכשאני חושבת על זה עכשיו, אני מתארת לעצמי מה היה קורה, אם דולורס בכבודה ובעצמה היתה מגיעה למשרד לקחת את הארנק, ולא החבר שלה, אלכס פוליטו הזה… מה שכן, התמונה שליין "פילח" מארנקו של החבר (איך, לעזאזל, אלכס פוליטו לא שם-לב שמשהו חשוב בארנקו נעלם???) תשמש לו מעתה מעין סוג של חוברת פלייבוי. לפיכך, אפשר לומר, שבעוד שאלכס פוליטו זוכה ב"דבר האמיתי", ליין מסתפק רק ב"פנטזיה".

    המופע של מייגן ("זו ביזו ביזו")- משעשע, אך גם מביך. מאוד מביך. מצד שלישי, מדובר בקאלט!

    רק אותי, רוג'ר עיצבן בפרק הזה, עם כל הילדותיות שלו?

    ומלים אחרונות בהחלט: הפרק היה נחמד. לא יותר מזה. הוא לא היה חף מפגמים. אך למרות-זאת, נהניתי ממנו. גם אורכו הכפול לא פגם בהנאה שלי והפרק עבר לי מהר מאוד. יכול להיות שגם הקומיות ו"היותר מדי בפרצוף", איך שיאדו כינה את זה, תרמו לכך שהפרק עבר מהר מאוד (וזה היתרון היחיד של הקומיות ו"היותר מדי בפרצוף", שאפיינו את הפרק הזה). אם הפרק היה פרק קלאסי של "מד מן" (איטי, מהורהר, עם הרבה דברים מתחת לפני השטח), יכול להיות שלא הייתי מחזיקה מעמד בצפייה בפרק הכפול. אולי מתיו ויינר, לא רצה להכביד על הצופים בפרק הפתיחה הכפול, והגיש פרק שרחוק מלהכיל את המאפיינים הקלאסיים והמוכרים של "מד מן", ובפרקים הבאים, הרגילים באורכם, יחזור לסטנדטים הרגילים של "מד מן" (זאת בכל אופן, התחושה שלי).

    • איך ליין הצליח להחזיק ביד אחת את התמונה, ביד השנייה את שפופרת הטלפון וגם לענג את עצמו?

      • ההרצליינית

        צודק. טעות שלי. ביד אחת הוא אחז את שפופרת הטלפון. ואילו היד השניה היתה עסוקה לסירוגין ב-2 דברים: ליטוף התמונה ועינוג עצמו.

        • Saturn

          אני עדיין חושב שאת מדמיינת את עניין העינוג.

          • Yaara

            כן, כנ"ל…

        • חוששני שאת מדמיינת. אולי את מתבלבלת עם גניחות שנבעו מהמבטא שלו? (:

          • ההרצליינית

            בגלל זה שאלתי אתכם אם "ראיתי טוב". גם אני לא הייתי בטוחה ב-100% שהצנון הבריטי עינג את עצמו.

© עידו ישעיהו