שרלוק 2.03: נפילת רייכנבאך

פורסם ע"י ‏פשוט יעל‏
בתאריך 19/01/2012 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

רודף אחרי מפלים

סר ארתור קונן-דויל לא התכוון אף פעם שיזכרו אותו כ"ההוא שכתב את שרלוק הולמס". הסיפורים, שפורסמו במקור בהמשכים במגזין 'סטרנד', נעשו פופולריים מאוד מהר מאוד, מה שתסכל מאוד את קונן-דויל, כי הוא הרגיש שהם מסיחים את דעתו מספרות רצינית. זה תסכל אותו עד כדי כך שב-1893 הוא החליט לשים לעניין סוף בצורה… אממ, סופית. בסיפור בעל השם ההולם 'הבעיה הסופית', ווטסון והולמס בורחים מכמה נסיונות רצח שאורגנו בידי מוריארטי (כי הולמס מצדו ארגן מבצע לעצור את רוב הסוכנים המרכזיים של מוריארטי), ולבסוף מגיעים למפלי רייכנבאך בשוויץ; ווטסון נקרא חזרה למלון באמתלה שמישהי שם זקוקה לרופא אנגלי, וכשהוא חוזר למפלים הוא מגלה סימנים לקרב בין הולמס לאדם נוסף, שהסתיים בנפילה של שניהם לעמקי המפל. זהו, שרלוק הולמס ניצח את הנמסיס שלו, ומת. קונן-דויל לא צריך לכתוב יותר סיפורי בלשים. עכשיו יעזבו אותו בשקט, נכון?

אז זהו, שלא. בעקבות 'הבעיה הסופית', כל משוגעי-הולמס פצחו באבל של ממש. אנשי עסקים מכובדים ענדו סרט שחור לאות אבל. אם זה היה קורה היום, בטח כבר היו כעשר עצומות אינטרנטיות ושלושים קבוצות פייסבוק שונות שקוראות להחזיר לחיים את הולמס(!!!!11), אבל בזמנו עוד לא היה אינטרנט, אז קונן-דויל סתם קיבל אינספור בקשות ומכתבים, עד שנמאס לו גם מזה, ואחרי "כלבם של בני בסקרוויל", שהיה למעשה סיפור-פלשבק (הוא מתרחש בתקופה שלפני 'הבעיה הסופית') פורסם ב-1903 הסיפור "הרפתקת הבית הריק", שבו הולמס הופיע בלונדון והסביר לווטסון המופתע איך השליך את מוריארטי למפל, ואז החליט שאם כל העולם יחשוב שהוא מת זה יעזור לו להתחמק מהשותפים של מוריארטי (לפחות אחד השותפים יודע שהוא חי, וניסה לדרדר עליו סלעים ליד המפל; מלבדו, היחיד שאמור לדעת שהולמס לא מת הוא אחיו מייקרופט). הוא טייל בעולם בעילום-שם כמה שנים, ועשה כל מיני דברים מעניינים, ועכשיו הגיע הזמן לחזור ללונדון, לפגוש שוב את ווטסון ולהפטר מהשותף העקשן ההוא של מוריארטי, קולונל מוראן – וכמובן, לחזור להרפתקאות.

עד כאן, המקור. מה מכל זה עבר לגרסא המודרנית, "שרלוק", בפרק "נפילת רייכנבאך" ששודר השבוע?

[מכאן והלאה ספוילרים למכביר, אז אם לא ראיתם עדיין את הפרק, ראו הוזהרתם. וחוץ מזה, לכו לצפות בפרק. הוא מצוין.]

אם נתחיל מהסוף – כמו שבעצם הפרק עצמו עושה (מרבית הפרק היא בעצם פלאשבק, ועוד קצת על זה בהמשך) – החלק היחיד בפרק שהרגיש בעיניי קצת מיותר היה התמונה האחרונה ממש, שבה רואים את הולמס צופה בווטסון מרחוק בבית הקברות. הצופים, שמכירים את העלילה הכללית, יכולים ממילא להניח שהולמס לא מת (אפילו אם לא היו מודיעים כמעט מייד שהסדרה מחודשת לעונה שלישית). דווקא בגלל העובדה שב"שרלוק" העלו את סכום ההימור, וידעו מראש שהצופים של היום לא יאמינו לרגע שהולמס באמת מת אם הסצנה תהיה כמו זו שבסיפור 'הבעיה הסופית', שבה רק רואים את זירת הקרב ואין אפשרות למצוא גופה – דווקא בגלל זה היה מוצלח יותר לדעתי אם היו גומרים את הפרק בתמונה של ווטסון עוזב את בית הקברות, וזהו. האמביוולנטיות העצומה של כל הסצנות האחרונות, התחושה שאנחנו יודעים בבירור שלא יכול להיות שהוא מת, אבל ראינו את הגופה, אבל זה לא יכול להיות, אבל איך הוא עשה את זה… כל זה קצת מטשטש כשהסדרה מרגישה את הצורך לטפוח לנו על השכם ולומר, "לא, זה בסדר, הוא כאן, רואים? זה הכל היה רק בכאילו".

אבל אני חייבת להודות שזו תלונה טיפה קטנוניות, והתמונה הזו לא פגמה עד כדי כך בהנאה שלי בכללותה. הפרק, כמו שאמרתי לעיל, היה מצוין. מעניין ומותח ומרגש וכל מה שצריך. מערכת היחסים בין הולמס ומוריארטי היתה פשוט מופלאה; הכימיה שבין שני השחקנים, אם להשתמש בקלישאה, חרכה את המסך. אנדרו סקוט (מוריארטי) בעיקר נראה כאילו הוא נהנה מכל רגע. התכנית שלו היתה גאונית כל כך שקשה לי לחשוב איך הסדרה תפתור את הבעיה בעונה הבאה. בכלל, המשחק של כל המעורבים היה טוב. אני מציינת כל פעם את מרטין פרימן, אז אני מקווה שלא נמאס לכם, כי באמת שהוא היה נהדר. כמעט בכיתי איתו ליד הקבר.

מולי החשובה

צעד לאחור. כמו שציינתי בפעם הקודמת, יאדו ביקש ממני לכתוב על "שרלוק" בעיקר כי אני מכירה את הסיפורים המקוריים. מהבחינה הזו יש לי פחות מה לתרום הפעם, כי לא ממש הבחנתי באזכורים בולטים לעלילות הולמס (מלבד עניין רייכנבאך, כמובן); אני חושבת שהקשר המרכזי בין הפרק לבין הכתיבה של דויל נמצא הפעם ברמת המֶטָא-. כל מה שמסביב ליצירה. קודם כל, כמו שציינתי בהתחלה, רוב הפרק מסופר מפי ווטסון לפסיכולוגית שלו. צורת הסיפור הזו מהדהדת באופן די ישיר את הדרך שבה ווטסון מתאר את עלילותיו של הולמס בסיפורים, כולל הפתיחה נוסח 'ודאי כבר קראתם בעיתונים על הפרשייה של X'. כמובן שיש בבחירה הזו גם אלמנטים דרמטיים אחרים, ובכל זאת, אני מרגישה שנוצר כאן קשר יפה בין ווטסון הספרותי לווטסון הטלוויזיוני.

מעבר לזה, 'שגעון הולמס' שמתואר בתחילת הפרק, עם הפרסום והמעריצים וכו', לא נמצא בסיפורים עצמם, אבל כמו שתיארתי הוא התקיים אצל קהל הקוראים שלהם. וכמו שגילה קונן דויל, מות הגיבור לא עוצר את המעריצים המטורפים – ולכן התכנית של מוריארטי היתה חייבת לכלול לא רק את המוות של הולמס כאדם, אלא קודם כל את המוות שלו כגיבור. הוא הרס לחלוטין את המוניטין שלו באמצעות הסקופ של 'ריצ'רד ברוק', ואז הכריח אותו להתאבד (קריצה קטנה ומוצלחת לפרק הראשון של הסדרה, עם נהג המונית שמכריח אנשים ליטול גלולת רעל, וגם תובנה קטנה על ההתפתחות הרגשית של הולמס מאז, שהצליח בכל זאת לפתח קשרים קרובים עם שלושה בני אדם אחרים). הולמס אמנם הצליח להשתמש בנשק של מוריארטי נגדו, אבל נאלץ לקפוץ מהבניין.

אבל הוא לא מת. איך הוא עשה את זה? אין לי מושג, ואני לא יודעת אם אני בכלל רוצה לדעת. זה היה מדהים. הפרטים המסייעים היחידים שעולים בדעתי הם בקשת העזרה שלו ממולי הפתולוגית (שגם היא, אגב, היתה נפלאה לגמרי), והעובדה שמהפרק הראשון לעונה אנחנו יודעים שהוא הצליח איכשהו לזייף את מותה של איירין אדלר בצורה שהערימה אפילו על מייקרופט.

ואם כבר מדברים על מייקרופט, הבנזוג שלי העלה בזמנו תהייה מאוד רצינית לגבי ההתנהגות שלו בפרק: מייקרופט לא אמור להיות טיפש. להפך, הוא אמור להיות חכם ממש כמו שרלוק, ואולי אפילו יותר (בספרים הולמס מודה בפה מלא שאחיו חכם ממנו). איך מישהו כזה הצליח ליפול בפח של מוריארטי, ולספר לו פרטים אמיתיים על חייו של שרלוק? מכיוון שאלה דברים שרק מייקרופט יודע, למה הוא לא שיקר למוריארטי? ובכלל, למה שמישהו חכם כ"כ יחשוב ברצינות שבאמת יש מין תוכנת-קסמים שכזו, כמה שורות קוד שיכולות לפרוץ כל דבר בעולם? אגב, הרגע שבו מוריארטי מבטל בבוז את הרעיון הזה היה מצוין, דווקא מפני שהמון סרטים וסדרות באמת חושבים כנראה שהאקרים הם קוסמים (ועוד עקיצה לקונבנציות של סדרות ממין זה: ההלם המוחלט של מפקד המשטרה מכך שלגורם לא רשמי ולא מאושר היתה גישה לכ"כ הרבה חומר מסווג). בכל אופן, אני תוהה אם אולי היה כאן משהו גדול יותר – מעין גמביט על גמביט. אם 'שגעון הולמס' בתוך הסדרה מקביל ל'שגעון הולמס' שהציק לקונן דויל, ואם הפתרון של קונן דויל היה להרוג את הולמס, אולי בעצם גם שרלוק וגם מייקרופט שיחקו במשחק של מוריארטי בכוונה, מתוך ידיעה מראש איך הוא מתכוון להרוס לגמרי את שרלוק הולמס, ובמטרה להשתמש בעניין הזה כדי להפטר מסטטוס הסלבריטי שלו.

"את עובדת עם שני חנונים אנטי-חברתיים ובדרך כלל לובשת חליפות עסקיות"

רמז נוסף אפשר אולי למצוא בחילופי הדברים הבאים בין מוריארטי להולמס (כפי שהולמס מדווח עליהם לווטסון), בסיפור המקורי:
'I tell you that you will never beat me. If you are clever enough to bring destruction upon me, rest assured that I shall do as much to you.'
'You have paid me several compliments, Mr. Moriarty,' said I. 'Let me pay you one in return when I say that if I were assured of the former eventuality I would, in the interests of the public, cheerfully accept the latter.'

יש בתיאוריה הזו חורים, כמובן, בעיקר מפני שרוב התגובות של ההולמסים למוריארטי נראות אותנטיות מאוד, אבל לפחות היא פותרת את השאלה למה אנשים חכמים עושים דברים טפשיים.

בסופו של דבר, באמת שאין לי מושג מה באמת קרה שם, ואיך, ולמה. וזה בסדר; הפרק היה עשוי מספיק טוב שאני דווקא מרוצה שאני לא יודעת את התשובות. הפתרון לבעיה הסופית יתגלה, כנראה, רק בעונה הבאה.

תגיות:
  • שוב, השוואה מעניינת מאוד למקור.
    מסכים שהיה פרק מצוין ומסכים שהיה מיותר למדי לראות את שרלוק, אבל תכל'ס זה לא מאוד משנה. כולנו יודעים שהוא חי, אז מה זה כבר משנה. מה שכן, ההסבר הולך להיות סופר-מופרך וכבר עכשיו מדגדג לי באינטליגנציה. זו לא סדרה שמאוד איכפת לי מהאמינות שלה כי כוחה הוא בבידור השנון שהיא מספקת, אבל עדיין. כך או כך מדובר בסיום עונה טוב בהרבה מהקודם, שהותיר אותנו במתח לא מותח.

    חוץ מזה, כמה טוב היה לראות ג'יין מ-IT Crowd פתאום.

  • ocean

    א. פוסט נהדר.

    ב. בשניה שג'יין הפציעה על המסך, קראתי באינסטינקטיביות: let me in!!! but it's raining מהפרק האלמותי ההוא של IT Crowd .

    ג. הפעם כבר לא יכולתי שלא לתהות מה הלך כאן. מצד אחד, יש היגיון כלשהו בתיאוריה שהעלית. מצד שני, האמת היא האובססיה של הולמס. לא רואה אותו מוותר עליה או על האפשרות לחתור אליה (כי אם הוא מצטייר כשקרן, אף אחד מלבד אולי אחיו לא ירצה להיעזר בו). גם אני הבנתי שמולי איכשהו סייעה בתחבולה – לא חסרים חומרים שמאטים דופק, והיא עצמה יכלה לדאוג ש"גופתו" של הולמס לא באמת תכנס לחדר הקירור. מה שיותר תמוה הוא שכבר בשיחה עם מולי ניכר שהולמס ידע שהוא עומד "למות". מה שהוא לא ידע, זה איפה ואיך. אי לכך, לא ממש היתה לו אפשרות להכין מראש משהו כדי שירכך או ימנע את פציעת הראש שלו, שלפי השוט האחרון נעלמה כלא היתה.

    ד. מה שהכי ברור זה שהולמס דאג מראש שווטסון לא יצליח לגשת אליו מיד (פגיעת האופניים).

    ד. אני גם לא בטוחה שמוריארטי מת. זה בקלות יכול להיות אקדח דמה ושפורפרת דם. הולמס לא טרח לבדוק כי אין צורך – בשביל המתנקשים הבוס נפל, ואם הולמס לא יפול אזי החברים שלו יפלו.

    ה. כתבתי ווילסון במקום ווטסון בטקסט המקורי שלי. הולם, לא?

  • Saturn

    יאפ, פרק מצויין. כל התחבולה שמוריארטי רקם הייתה אדירה והשיחה בינו לבין הולמס בסוף הייתה מצויינת.

    גם אני חושב שמולי שיחקה תפקיד מכריע אבל עדיין צריך לראות מה הלך שם. נפילה שכזו תהיה פאטאלית ב99 אחוז. זה בטח עזר שהוא קפץ מגג של מתחם רפואי. הבעיה היא בתמונת הסיום של הפנים של שרלוק. או שמדובר בפאשלה ענקית של הכותבים או שהפתרון שונה לגמרי.

    הייתי מצפה לראות את חצי-הפנים של שרלוק מרוסקות ומשוחתות. עד כמה שהבנתי הביקור בבית הקברות היה מעט זמן אחרי ה'מוות' של שרלוק.

  • miss bojarsky

    אני מצטרפת לכולם בדיעה שהפסוט שלך נהדר ושהפרק היה מצוין.

    אני לא כמעט בכיתי, אני מיררתי בבכי. מהרגע ששרלוק קופץ, ראיתי את הפרק מבעד למסך של דמעות. ידעתי שהוא לא באמת מת, ובכל זאת. ככה שזה כן עשה לי טוב לראות אותו בסוף. זו הנחמה שבחיים האמיתיים לא תהיה לי אף פעם, אז לפחות סדרת טלוויזיה יכולה לתת לי אותה.

    אין ספק שמולי מעורבת בתחבולה ושרוכב האופניים אכן הפיל את ווטסון בכוונה. יהיה קשה לחכות עד לעונה השלישית כדי לגלות איך בדיוק זה נעשה. ולי לא ממש אכפת עד כמה הגיוני זה יהיה.

    הכימיה בין שרלוק ומוריארטי הייתה מהממת, כל כך רציתי שם יתנשקו שם על הגג.

    אני גם בספק שמוריארטי באמת מת.

  • תודה לכל המגיבים. 🙂 אני אנסה לחבר את כל התשובות ביחד, איכשהו.

    בעקבות כתיבת הפוסט, המשכתי לדסקס את הפרק עם הבנזוג, והעליתי את התיאוריה שלי. הוא ציין ובצדק (בהתייחס לסעיף ב' של אושן) שהמפגש על הגג היה הרעיון של הולמס. אנחנו יודעים כבר שהוא הבין שהתכנית של מוריארטי חייבת להגמר במוות/התאבדות שלו, והגיוני שהוא חשב שהגג יהיה מיקום שימצא חן בעיני מוריארטי. מכיוון שהוא זה שבחר מראש במיקום, היתה לו כעקרון האפשרות לתכנן מראש גם את הנפילה.
    אבל איך מתכננים נפילה? בהתייחס לסאטורן, אתה בגדול צודק, קשה עד בלתי אפשרי לוודא שמשהו כזה לא יהיה קטלני, ובכל אופן צריכות להיות לו השפעות מאוד חמורות על הגוף. לכן לדעתי זה לא יכול להיות הפתרון. חייבת להיות איזושהי החלפה. אני לא יודעת איך, כי הרי ראינו את הולמס על הגג, וראינו אותו נופל, והרחוב היה מלא אנשים. זה כמו טריק של קוסם… (משהו נוסף שקצת מזיז אותי לכיוון הזה, למרות שאני מודה שהוא לא ממש משמעותי: בסיפור 'הרפתקת הבית הריק', שבו הולמס חזר מהמתים, הוא תופס את קולונל מוראן ההוא באמצעות הצבת פתיון בבית ברח' בייקר: דמות של הולמס בחלון שהיא למעשה פסל שעווה. כפיל. אבל זה עדיין מאוד מופרך.)

    עוד פרט שמעודד את התיאוריה שהולמס שיחק בכוונה במשחק של מוריארטי: ההודעה שלו לווטסון לפני שקפץ. למה לו לנסות לשכנע את ווטסון שהוא היה בלש מזויף? אף אחד אחר לא שמע את השיחה הזו. מוריארטי מת. מה אמורה לתת לו השיחה הזו, בעצם? לא שזה שכנע את ווטסון, כמובן, אבל אני לא מצליחה לחשוב על סיבה לעשות משהו כזה מלבד הנסיון להשלים את הרס דמות-הסלבריטי שלו. מצד שני, כמו שאושן אמרה, זו נקודה די חלשה בתיאוריה.

    אגב, השאלה עם מוריארטי באמת מת עלתה כאן הרבה, וגם בשיחה עם הבנזוג הוא אמר שזה צעד מאוד מוזר ולא הגיוני של מוריארטי (אם כי הם די דחפו את הכיוון המטורף שלו בסצנה ההיא, ואפשר לטעון שזה היה צעד של מעין מאניה). נכון, בהחלט אפשרי שגם הוא עשה גמביט משלו וזייף את המוות. אבל מבחינתי, אני ממש מקווה שזה לא יקרה. לא רק בגלל הנאמנות לקו העלילה המקורי, שבו מוריארטי מת סופית, אלא בעיקר כי כמו שכבר אמרתי בעבר אני לא ממש אוהבת את הקטע הזה של הארכי-נבל שתמיד חוזר ותמיד מערים על הבלשים (הדוגמא הבולטת שעולה לי לראש עכשיו היא רד ג'ון של המנטליסט, אבל הוא ממש ממש לא היחיד). במקור, להולמס היו עשרות הרפתקאות שלא היו קשורות למוריארטי בכלל – למעשה, השם מוריארטי לא הוזכר אפילו פעם אחת עד 'הבעיה הסופית', ואחריה הוא כמובן כבר מת. אני אשמח לראות את הגרסאות של 'שרלוק' לעלילות שכאלה.

    • ocean

      אם בן זוגך צודק ואכן הולמס קבע את המקום והזמן, אז לפחות חלק מהפלונטר נפתר. החלק השני עדיין נותר בגדר חידה. כאמור, הולמס הוצג ללא שום פגיעה חיצונית סמוך מאד "ללוויה" שלו. זה אומר שהוא לא קפץ או שמשהו מבעוד מועד בלם אותו בדרך למטה.כיוון שהולמס הוצג לצופים כזורק את הפלאפון וקופץ., אופציה ב' היא היחידה שנותרה. התעקשות של הולמס ללכוד את תשומת לבו של ווטסון (תלך לפה, עכשיו תביט למעלה, תעשה זאת למעני) מחפה על משהו שאירע מחוץ לשדה הראיה של האחרון. האם מולי ניפקה גופה שאופרה והולבשה כמו הולמס? צוות פראמדיקים מזוייף? האם שדה הנחיתה רופד ורוכב האופניים דאג להעיף את הראיה משם (מה שאומר שמולי סייעה בסיפוק דם וחומר מאט דופק)? ולמה היונים עפו בדיליי, מה הפריע להן שם בקומה השניה?

      למזלו של היוצר יש לו שנה לחשוב על משהו שקצת יניח את הדעת. לצערנו זה יהיה חייב להיות פיתרון מופרך כמו כפיל פעלולן.

      בנוגע למוריארטי: זאת דמות כל כך טובה שמגולמת כל כך נפלא, עד כי ממש חבל יהיה לבזבז אותה. אני מאד אשמח אם יתברר שהיא לא מתה.

      • אנחנו יודעים שהולמס הוא שקבע את המקום והזמן. ראינו אותו שולח SMS למוריארטי שאומר 'בוא נשחק, הגג של סנט בארט' (או משהו בסגנון).

    • Noa

      שימי לב שהילדה החטופה צווחה צווחות אימים כשראתה את פניו של שרלוק…מה שאומר שמוריארטי כבר התייצג בפניה כשהוא מצוייד בפניו של שרלוק בדרך כלשהי מתוחכמת יותר מפסל שעווה….

      • זה לא נשמע לי הגיוני, למען האמת. כלומר, גם אם נניח שמוריארטי אכן השתמש באיזו מסכה סופר-ריאליסטית של שרלוק (ולא בטכניקות פסיכולוגיות, שתכל'ס לא צריכות להיות כזה סיפור – די קל להשתיל זכרונות, על אחת כמה וכמה בסיטואציה שהיא גם ככה טראומטית), למה שתהיה איתו המסכה הזו כשהוא הולך לפגוש את שרלוק על הגג? אולי זה לא ממש בלתי אפשרי, אבל זה נשמע לי פתרון קצת מאולץ מדי, ואני חייבת לומר שאם זו תהיה התשובה שלהם, אני אישית די אתאכזב.

        • Noa

          אכן שרלוק הוא זה שקבע את הזמן והמקום מה שמאפשר לו להתארגן מראש ל"מוות" הבלתי נמנע…הוא מציין שיש בידיו משהו ששייך למוריארטי והגיע הזמן להחזירו…זה לא הקוד שכן הקוד נמצא בראשו ואי אפשר להחזיר אותו. אולי מצא את הכפיל שציינת. מוריארטי מציין בפני שרלוק שיש לו קהל…משתפי הפעולה של שרלוק?? מכל מקום…אנו ניזונים ממוחו של ווטסון וממה שהוא ראה – כלומר מהמניפולציה המוצלחת שהוא יראה ששרלוק מת.

          • כמו שאמרתי – לא בלתי אפשרי, אבל *לי אישית* זה נשמע מופרך למדי (שוב, אפילו בהנחה שהיתה איזו מסכה כזו, או איזה כפיל כזה, או מה שלא יהיה מלכתחילה – מה שלכאמור לא עד כדי כך סביר בעיניי – ושזו אכן היתה הכוונה של שרלוק כשדיבר עם מוריארטי: מאיפה בדיוק שרלוק השיג את המסכה/כפיל? ועוד בזמן הדי מועט שהיה לו, שבו אנחנו אפילו לא יודעים אם הוא יצא את תחומי בית החולים? למה כשדיבר עם מוריארטי הוא לא ציין בכלל משהו כמו 'והשתמשת במסכה/כפיל כדי להבהיל את הילדה', אפילו בחצי מלה?), ו*אני אישית* אתאכזב אם זה אכן יהיה הפתרון.
            זה לא אומר שאני הולכת להציע עכשיו פתרון מוצלח יותר, כן? רק שאני מאמינה ש*קיים* פתרון מוצלח יותר, שיתגלה לנו בעונה השלישית. אישית (ושוב, כי אני באמת רוצה להבהיר שאני פשוט מפרטת כאן את הגישה האישית שלי, ולא מנסה לומר לאנשים מה לעשות) ממש אין לי כוח לתיאוריות האלה, לכל החקירה האינסופית של כל פריים ולאינספור ההשערות שאנשים מעלים (שחלקן באמת מגיעות לרמה של 'עצים אפילפטיים', אם להשתמש במינוח הטי.וי.טרופס-י). אני מוצאת את התעלומה הזו מרתקת ומסקרנת מאוד, אבל לי אישית אין שום כוונה לנסות לפתור אותה, בטח שלא להציע פתרונות בכזה בטחון נחרץ כמו שלך.
            לגבי 'אנו ניזונים ממוחו של ווטסון', זה נכון רק חלקית; נקודת המבט של ווטסון אכן דומיננטית, אבל בניגוד לסיפורים המקוריים, שם כמעט תמיד נקודת המבט היא אך ורק של ווטסון (להוציא כמה סיפורים שאותם דויל כתב מפיו של שרלוק, לשם גיוון), והקורא לא יכול לדעת את מה שווטסון לא יודע, בסדרה אנחנו רואים גם דברים מנקודות מבט אחרות. למשל בפרק 'שערוריה בבלגרביה' אנחנו מגלים בסוף הפרק את מה שאף אחד מלבד שרלוק ואיירין לא יכולים לדעת, וגם ב'נפילת רייכנבאך' אנחנו רואים דברים כמו השיחה של שרלוק עם מולי, או כמו שרלוק עצמו שצופה בווטסון מרחוק. בכל אופן, את כמובן מתייחסת לסצנה הספציפית של מותו של שרלוק, ושם אכן אנחנו נחשפים *בעיקר* לצד של ווטסון, אכן כדי שנעבור את אותה מניפולציה וגם אנחנו נחשוב, ולו לרגע, שאולי שרלוק באמת מת. אבל זה לא אומר הרבה לגבי הפתרון, זה רק אומר שיוצרי הסדרה רצו שנעבור את המניפולציה (ונזדהה עם הרגשות של ווטסון). לצאת מהעובדה שהמניפולציה קיימת ולומר 'אז בעצם כל מי שהיה בסצנה הם שחקנים שהולמס שכר והוא בכלל לא היה על הגג אלא התחבא בפאנל נסתר מתחת למדרכה וההודעה לווטסון היתה מוקלטת מראש והוא גם שכר פיות שישנו זמנית את המראה של הגופה של מוריארטי באמצעות קסם כדי לבלבל את ווטסון ואת לא יכולה לומר שזה לא נכון כי היתה מניפולציה אז את לא יודעת מה באמת קרה!' זה קצת זול. סליחה על ההגזמה בדוגמא שלי, אני לא אומרת שהתיאוריה שלך מוגזמת עד כדי כך – אני רק רוצה להדגים, באמצעות ההקצנה, שהתירוץ של 'הקהל לא באמת יודע מה קרה, כי היתה מניפולציה' יכול לעבוד בכל מקרה, גם על דברים מופרכים לחלוטין.

            • ocean

              אני לא ראיתי שום דבר נחרץ בתיאוריה שמכילה את המילה "אולי" וסימני שאלה. לא מבינה מה את רוצה ממנה.

              • טוב, כנראה שאכן קצת נסחפתי. סליחה, נ[ו]עה (אני לא יודעת איך את מעדיפה בעברית, עם ו"ו או בלעדיה).

  • אוליב

    התאוריה שלי היא ששרלוק שלט במה שמתרחש ברחוב – אולי הוא קיבל את הרעיון כאשר הוא התעמת עם מוריארטי בדירה של העיתונאית ושכר שחקנים שיהיו באזור באותו זמן ויבצעו את ההוראות שלו (אולי מולי זו שתיאמה את כל העניין), לא היה לו קשה להופיע בתחפושת בכל ההמולה ולהשכב על הרצפה בזמן שכל הצוות שם מאפר אותו ודואג להכין את הזירה לווטסון שהופל באופן נוח ע"י רוכב האופניים.
    כמובן שעדיין עולה השאלה – אז מה נפל מהגג? אבל אני מתארת לעצמי שניתן למצוא לזה פיתרון עם קצת מחשבה. כמו כל קסם שנראה בלתי אפשרי – ברגע שמגלים את הטריק זה נראה פתאום מאוד פשוט ואלמנטרי.

    • miss bojarsky

      יש מצב

      • אכן יש מצב, אבל מצד שני זו תכנית קצת מסובכת, פשוט כי היא מצריכה שיתוף פעולה של די הרבה גורמים. אם כל אחד מהאנשים שהיו סביבו – והיו לפחות עשרה – מעורב בתרמית, אז כל אחד מהם יכול כעקרון להדליף את המידע עליה. קודם כל, סביר שהולמס רוצה שכמה שפחות אנשים ידעו שהוא חי, ואם הוא צריך לשכור שחקנים ומאפרים וכו' וכו', זה קצת פוגע בעניין.
        מצד שלישי, אין לי הסבר יותר טוב כרגע.

  • ocean

    ללללללללללללללללללללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאא!

    http://www.digitalspy.co.uk/tv/s129/sherlock/news/a361399/sherlock-wont-return-in-2012-executive-sue-vertue-reveals.html

  • NotoriousVandenbussche

    I must disagree about the last shot (excuse my English, but I haven't got Hebrew here, and my iPhone is giving me hell) I think that Sherlock hearing Watxon's speech makes it all the more effective and heartbreaking.

    I also must add that Moffat and Gatiss, creators of Sherlock, refer and homage in the episode loads Sherlock Holmes beyond the books. Like films, fanfiction and many more, and so relate to the Sherlock Holmes culture. This episode is no different and refers to some Sherlock Holmes films, just like the first episode homaged the Billy Wilder film The Private Life of Sherlock Holmes, this one refers to The Seven Per-Cent Solution (which is a crap film, avoid if you can) and possibly another film.

    Sorry to do some self promotion here, but I wrote about all this and of Sherlock Holmes the literal character in my blog http://notoriousvandenbussche.blogspot.com/

    Love the article, and yes totally the battle between authors and their hero is the real battle of Sherlock.

    • תודה על התוספות! אני, כאמור, נתבקשתי לכתוב בעיקר בגלל הכרות עם היצירה בכתב – ואני מודה לבורות בכל הנוגע ליצירות קולנוע וכד'.
      הבלוג נראה מעניין, אבל עד כמה שזה יישמע מוזר בהתחשב בדיונים הערים כאן (ועם הבנזוג), אני מוצאת שלא ממש בא לי לקרוא ניתוחים של אחרים על הפרק. אני לא יודעת למה. מוזר, כאמור. רק כהתנצלות על כך שאני לא מתייחסת למה שנכתב שם, כי זה הרי לא הפתיל שלי, ואני בטוחה שאחרים כן ירצו לקרוא.

  • NotoriousVandenbussche

    As for your theories. I am sure Moriarty is definitely dead and going to stay dead. I also think it was Moriarty that was thrown out of the roof and Sherlock switched places with him, before Watson could get to him.

    Molly is there to provide DNA confirmation (as with Irene, it's all about who you know that can fake your DNA test) That is one of several possible theories. I will say this, Sherlock tried to avoid any kind of death till the last minute. That Moriarty would kill himself is very logical as well, for he is a psycho.

    However, I generally agree that this is not really the most important or interesting part of this episode. .

    • לא נראה לי סביר שמוריארטי הושלך מהגג, ברחוב די עמוס, והולמס הספיק בכמה שניות שייקח עד שמישהו ישים לב גם להעלים איכשהו את הגופה שלו וגם לשכב במקומה. גם אם נניח שכל האנשים שניגשו אליו מייד הם משתפי פעולה (ואם כבר אנחנו בעניין, משהו שחשבתי אחרי שכתבתי למה לא נשמע לי סביר שהם שחקנים הוא שאולי [מאוד אולי] יכול להיות שהם סוכנים חשאיים, ושמייקרופט עזר להולמס בתכנית שלו כדי להפטר סופית ממוריארטי), עדיין לא ממש הגיוני שלא יהיו ברחוב גם אנשים רגילים, וקצת קשה להעלים גופה בתנאים כאלה בלי שאף אחד ישים לב.

  • NotoriousVandenbussche

    While I don't think it was his original plan to use Moriarty, I think once Moriarty shot himself that was his choice, it is a way for him to get rid of Moriarty's body,Cause surely someone will find it on the roof otherwise. Either way I am positive most people in the street were planted and so prevented anything that might interfere with the problem. For example, checking the pulse, touching the body etc. which was clearly actively prevented from Watson. Whatever it was, I think a switch was definitely what happened there, and I think we all agree that Molly was involved.

    It is a shame that you won't read. While I'm a Sherlock Holmes obsessed and discovered a lot just by watching, it is through reading other's reviews and chatting to fellow fans that I have discovered just how elaborated and sophisticated the Sherlockian culture references are, that stretch quite beyond the books. However, at the same time I understand your need not to read others, as it may ruin your own magical impression of the show. Therefore no need for apologies.

    • NotoriousVandenbussche

      ובכל מקרה זה חצוף מצידי מלכתחילה להדחף עם הבלוג שלי פה. אז אם כבר אני מתנצלת. הו האייפון משתף פעולה!

      • ממש לא חצוף, זו השלמת קריאה במקומה לטובת המעוניינים (:

  • NotoriousVandenbussche
  • Tallyco

    אכן, פוסט מצוין, ואני כל כך שמחה שכתבת על הסצינה האחרונה עם ווטסון, המילים האחרונות שלו על כך שהוא כל כך לבד , דמעות חנקו את גרוני.

  • מתן

    פוסט נהדר ללא ספק אבל שכחת את המתרגם היווני, מועדון הדיגניס או איך שלא קוראים לו מופיע לראושנה, כמו מיקרופט הולמס בעצמו בסיפור הזה אבל בסיפור שרלוק הדריך את ווטסון בנוגע לאיסור הדיבור ואיך להתנהג אז כל המימד הקומי של הסצינה הזאת לא היה כל כך קיים (והאמת אני לא יודע אם הוא היה קיים למי שלא מכיר את הסיפור) כמו כן, אני חייב לדעת האם עוד מישהו מוצא את חוסר האפכתיות של שרלוק אל מול האנשים שבסביבה שלו שמתבטאת באיך שהוא מנתח אותם כמאוד מצחיקה כי אני חייב להגיד שבמהלך חלקים לא קטנים מכל הפרקים אני מתפוצץ מצחוק מול המסך.

    • אל"ף, תודה.
      בי"ת, יו, אתה צודק! לא חשבתי על זה כשכתבתי, כנראה מפני שבפרק הראשון לעונה הופיעה מחוות-שם למתורגמן היווני (אחד הסיפורים שרואים שווטסון כתב עליהם נקרא The Geek Interpreter [ובעברית 'המתורגמן החנאני'?]), ובעיקר מפני שאת מייקרופט פגשנו כבר בעונה הראשונה, ולכן ההופעה של מועדון דיוגנס לא בלטה לי. אבל אכן, נחמד היה לראות אותו מופיע בפרק, ממש כמו שהוא במקור (רק האישיות של מייקרופט השתנתה קצת), ונחמד לחשוב שבמיטב המסורת הבריטית המועדון הזה בוודאי קיים בלונדון-של-'שרלוק' עוד מימיו של קונן-דויל. 🙂

      גימ"ל, לגבי הניתוחים הלא-אכפתיים, הרבה פעמים יש בהם משהו משעשע, אם כי לא הייתי אומרת שאני מתפוצצת מצחוק בגללם. בהחלט יש הרבה הומור בסדרה, וזה נהדר בעיניי, ומוסיף הרבה.
      ואם להתרחק קצת לכיוון שחשבתי עליו לא מזמן,דווקא חוסר-האכפתיות הזה של הולמס בלט לי לאחרונה – אחרי שקראתי שנית את 'הבעיה הסופית' ואת 'הרפתקת הבית הריק', ואז גם את שאר הסיפורים בקבצים שהשניים האלה כלולים בהם – כמשהו… אני לא יודעת אם הייתי אומרת שהוא שלילי בהכרח, אבל תכונה קצת יותר מדי אופיינית של הרבה התייחסויות מודרניות להולמס. אני רואה הרבה התייחסויות אל שרלוק הולמס, גם בעיבודים מודרניים כמו זה וגם בניתוחים של הדמות הקלאסית, כאל אדם, כמו שווטסון הגדיר באחד הפרקים האחרונים (שכחתי איזה), Asperger-ish. מישהו שלמרות שהוא ללא ספק גאון לא יודע טוב לקלוט או להביע רגשות, פחות או יותר. ובקריאה החוזרת בלט לי כמה שזה לא בדיוק מתאים לדמות הקלאסית. אמנם מתואר שהוא ידע לשלוט היטב ברגשות שלו, ולכן הוא יכול היה להראות לזרים לפעמים קצת 'מכני', אבל אין ספק לרגע שאכן יש לו רגשות, יש בעלילות שלו לא מעט אירועים שמסעירים אותו, והוא לא רק מתעניין במקרים יוצאי דופן אלא גם מעוניין באמת לעזור לאנשים שבאים לעזרתו. הוא גם יודע להיות אדם מאוד לבבי ועדין, ומתואר למשל איך שיש לו כשרון לדבר עם משרתות ולגרום להן להרגיש בנוח (מה שעוזר להוציא מהן את המידע הדרוש לו, זה נכון, אבל שוב, הוא כן יודכ איך להתנהג מבחינה חברתית כדי לעורר את האמון הזה). למעשה, באחד הסיפורים מגיעה אליהם בחורה עם בעיה בדיוק כשהולמס עסוק בחקירה חשובה למדי, אבל הוא מקשיב לסיפור שלה כי הוא לא יכול לדחות אותה 'without a harshness which was foreign to his nature'. אני משערת שהולמס המודרני לא היה חושב לרגע אם הוא פוגע ברגשותיה או לא; ראינו התנהגות דומה בפרק הראשון לעונה, בעצם. 'לא מעניין, נקסט'. וזה בסדר – זה פירוש לגיטימי, וזו דמות מעניינת, והיא משוחקת נהדר, ויפה לראות את ההתקדמות הרגשית שלה לאורך הסדרה, וכו', אין לי בעיה עם הפרשנות הזו ספציפית – רק מתסכל קצת בעיניי שהיא פרשנות נפוצה עד כדי כך, כמעט קאנונית.

  • NotoriousVandenbussche

    Ha! It is funny you say that, because this is exactly what I wrote in my first post about Sherlock Holmes the character, before I started my episodes review.http://notoriousvandenbussche.blogspot.com/2012/01/my-sherlock.html
    Regardless to the fact that I love some of the Sherlock screen interpretation and adore this one I don't think anyone has yet captured the character of Sherlock Holmes,at least not the way I saw him when I first read hist stories. Like you I think people often confuse his directness with rudeness and disregard to social conducts, and I don't think it is wrong. I also don't think his emotional side is as underdeveloped as a lot of screen interpretation present it. I just think it is directed elsewhere and not towards copulating

    However, while I agree that Sherlock the TV show might not capture the character, and perhaps consciously not trying to do it, I think they have managed to capture the Sherlock experience. The spirit of the books rather than the character, which is something I have yet to come across in any other adaptation, and I love it, because while most adaptations try to capture the character, and in my opinion mostly fail, they tried to capture the books and succeeded magnificently.

    I don't know if people are aware in Israel, but Gatiss and Moffat have actually created websites both for Watson and for Sherlock and there are entries for all the stories they mention/refer to in the episodes. http://www.johnwatsonblog.co.uk/
    http://www.thescienceofdeduction.co.uk/
    Again I think they captured the spirit of the books by showing parts of, ends of stories, which they use actual stories, like the Doyle stories always casually referred to adventures happening "off screen"

  • NotoriousVandenbussche

    Yael, a friend of mine has posted this today on my wall.I can't explain the excitement in words. I think you might appreciate this. http://sounds.bl.uk/View.aspx?item=024M-1CL0013693XX-0100V0.xml

  • "Due to copyright restrictions this recording is only available to users in the United Kingdom"

  • NotoriousVandenbussche

    Oh no! 🙁

  • NotoriousVandenbussche

    I think this should work outside the UK. He is definitely a bit of a nut case, but a genus non the less.

    http://www.youtube.com/watch?v=XWjgt9PzYEM

  • מה שפספסנו בפרק האחרון של "שרלוק" – מסביר כל כך הרבה.
    ספוילר כמובן.
    http://2.bp.blogspot.com/-FkcI4dg1W7M/TyZQnYalUHI/AAAAAAAAB44/3qS5Pyy_f2c/s1600/%D0%A8%D0%B5%D1%80%D0%BB%D0%BE%D0%BA+%D0%A2%D1%80%D0%B8.gif

  • כבר כתבתי בתגובות לפרק אחר שמעולם לא קראתי את סיפורי הולמס, כך שתודות להצגת הקרב הסופי בין שרלוק למוריארטי בפלטפורמות שונות (על כך מיד) הנחתי עד היום שזהו הסיפור הסופי בהחלט של הולמס, ושהוא קיפד את חייו בראש המפל.

    הגרסה המודרנית לקרב הסופי הייתה מספקת ומרגשת. לא ציפיתי שהמוות יהיה מבוים, כי זה נראה בלתי אפשרי כרגע, אבל ברור שלא ניתן לסיים את הסדרה בקלות כזו. מקווה לפיתרון טוב, ואין ספק שלמולי היה תפקיד, הרי לא זכינו לתשובה לגבי בקשתו של שרלוק ממנה.

    אני די בטוח שנעשו השוואות בין שרלוק לבין באטמן לאורך ההיסטוריה, אבל במהלך הפרק הזה הבנתי עד כמה הם דומים: בלש גאון עם אמצעים ויכולות שאין לאף אדם אחר. הופך לאגדה אורבנית ואז לסמל וכוכב תקשורתי. עובד עם המשטרה, מסייע באופן לא רשמי, במיוחד לקצין מסויים. מתבודד ובונה מערכות יחסים חסרות עתיד, עד שיום אחד מוצא סיידקיק ומגלה שלמעשה יש לו חברים אמיתיים. הפיכתו לנרדף ע"י החוק ואיבוד כוכבו. ועוד ועוד ועוד.

    בעניין הפלטפורמות שציינתי בהתחלה, וסליחה על איזכורי הקומיקס הבאים:

    1. בספר הראשון של League of Extraordinary Gentlemen פרופ' מוריארטי משחק תפקיד חשוב. יש גם פלאשבק לעימות האחרון שלו עם הולמס ברייכנבאך, ככל הנראה הפעם הראשונה בה שמעתי עליו. אלן מור השתמש בקרב כזירת מותו האמיתית של הולמס, כפי שקונאן דויל תיכנן במקור. לגבי מוריארטי… לא אהרוס למי שמתכוון לקרוא מתישהו. גם מייקרופט הולמס מופיע בקצרה לאורך הסיפור.

    באותו הקשר: מוזר שלא הועלה האיזכור בפרק "שערורייה בבלגרביה" של סוכן בשם "בונד" וטיסה מספר "007". בכל אופן, ב-LoEG למפעיל של הקבוצה מטעם MI5 קוראים קמפיון בונד, ונרמז שהוא סבו של ג'יימס.

    2. נדמה לי שכבר כתבתי על Moriarty, הסדרה של אימאג' שהחלה להתפרסם בשנה שעברה. על כל פנים, העלילה מתרחשת 20 שנה לאחר אירועי רייכנבאך, בהם הולמס נהרג ומוריארטי ביים את מותו. כיום הוא חי תחת זהות בדויה ועובד כבלש פרטי, עד שהוא מסתבך עם ה-MI5, בחקירת קונספירציה בינלאומית ערב מלחמת העולם הראשונה ובחיפושים אחר מייקרופט הולמס הנעדר.

    לא יודע עד כמה מרושע מוריארטי היה במקור, אבל בסדרה הנושאת את שמו הוא נראה יותר כמו ממשיך דרכו של יריבו המושבע מאשר קונספירטור מטורף הנערץ על באי העולם התחתון (כמובן שכיום הוא מתועב על ידם וכולם רוצים לערוף את ראשו של הפרופסור הבוגד).

    חוץ ממייקרופט מופיעים גם ד"ר ווטסון והמפקח לסטראד הזקן. יש רפרנסים למוטיבים מוכרים, כמו חסרי הבית של לונדון הקודרת, שתמיד מחזיקים בידיהם את המידע הטוב ביותר; רח' בייקר; מועדון דיוגנס. והסיום של האוגדן הראשון כל כך מתאים לסיפור שמעורב בו שרלוק הולמס.

    • הי, אל תתנצל, זה מעניין!

      כמו שכבר אמרתי במעלה הפתיל, אני לא מכירה כ"כ את העיבודים לקאנון, ותמיד נחמד לשמוע מאנשים עם פרספקטיבה אחרת – ובהודעה שלך ספציפית, לגבי הגלגולים של מוריארטי, שלא ידעתי עליהם.
      בכלל, זה מסקרן איך שהדמות של מוריארטי קיבלה ביצירות ההולמסיות החוץ-קאנוניות משקל גדול הרבה יותר מזה שהיה לה בקאנון. אצל קונן דויל, כאמור, הפעם הראשונה שמוריארטי בכלל מוזכר היא בסיפור 'הבעיה הסופית', הולמס מתמודד עם אחד הסוכנים המרכזיים שלו בסיפור הקאמבק 'הרפתקת הבית הריק', ו… זהו. אולי אזכור חולף פה ושם (משהו בסגנון 'הפשע כל כך משעמם מאז שידידנו מוריארטי נפטר', רגע לפני שתעלומה מרתקת חדשה דופקת בדלת), אבל בגדול, סיפורי הולמס הם די Monster of the Week, כל פעם יש משהו אחר ונפרד. אני מניחה שהמקום המוגדל של מוריארטי בעיבודים המאוחרים נובע מהקסם של דמות הנמסיס, הארכי-נבל שתמיד כמעט מובס אבל תמיד חומק ברגע האחרון. זה בהחלט היה התפקיד שנתנו לו ב'שרלוק', וזה בהחלט לגיטימי, אבל כמו שקצת נמאס לי מכמה הפרשנות ה-Asperger-ish לדמות של שרלוק הולמס הפכה נפוצה, גם קצת נמאס לי לראות את משחקי הסופר-גיבור מול סופר-נבל האלה כל פעם.

      ואם מזכירים סופר-גיבורים… נחמד מה שאמרת על באטמן, אם כי חלק מהתכונות שציינת מתייחסות יותר ל'שרלוק' מאשר לקאנון – הולמס של קונן דויל אמנם זכה להצלחה מקצועית נאה, אבל לא הפך בסיפורים ל'תופעה' או כוכב, וגם לא נרדף אף פעם על ידי החוק. נשמע לי סביר מאוד שהיתה השפעה 'הולמסית' על פיתוח הדמות של באטמן, כי אני חושבת (בערבון מוגבל, לא חקרתי את העניין) שהולמס היה הבלש הספרותי הראשון שזכה לפופולריות גדולה כ"כ, ולכן הדמות שלו נעשתה די ארכיטיפית (תבקש ממישהו לצייר 'בלש', ונראה לי שבתשעה מתוך עשרה מקרים תקבל משהו דומה לתיאור הלא-קאנוני-אבל-פופולרי של הולמס, עם כובע deerstalker, מקטרת וזכוכית מגדלת). אני מרגישה צורך לציין הבדל משמעותי ביניהם שהוא אולי ברור מאליו: להולמס אין אלטר-אגו. אין איזה 'ברוס וויין' (או דון דייגו דה לה וגה, או סר פרסי בלאקני…) נהנתן שמסתיר את דמות הבלש הקשוח; הולמס, במקור, למרות היכולות המדהימות שלו, הוא יותר איש-מקצוע מאשר סופר-גיבור. וזה מתקשר בחזרה לתחילת הפסקה, אני חושבת. הוא לא נעשה כוכב מפני שהוא היה פשוט איש-מקצוע בנישה הקטנה שלו, והמשטרה לא רדפה אותו כי אף פעם לא היתה להם סיבה (אם כי פה ושם הוא כן עסק בפעילויות על סף החוקי, וב'הרפתקת צ'רלס אוגוסטוס מילוורטון' אפילו יותר מזה). הוא דמות כמעט בורגנית, בהשוואה לחלק מהגלגולים האחרים.

      • כן, אני מניח שההשוואה שלי הושפעה בעיקר מ'שרלוק'. ב"נפילת רייכנבאך" זה בולט לחלוטין, בטח כשברגע האמת שרלוק מבין שהוא לא האדם המוזר והמתבודד שחשב שהוא, ושלמעשה יש לו אנשים קרובים ואהובים. כך גם באטמן שדמותו נולדה מיתמותו של ברוס וויין, שלכאורה תמיד נחשב לגיבור יחיד ומתבודד, למעשה מפורסם בעיקר כשצמוד אליו סיידקיק צעיר, שבעצמו הוחלף ע"י מספר דמויות לאורך השנים ובסופו של דבר קיימת מה שנקרא "משפחת העטלף" (רובין, נייטווינג, בטאגירל, האנטרס, בירדס אוף פריי ועוד).

        מה גם, שבאופן ברור ומוחלט שרלוק הולמס הוא דמות הבלש האולטימטיבית והתבנית של כל דמויות וסיפורי הבלשים ב-120 השנים האחרונות, כך גם באטמן הוא תבנית הויג'ילנט במסיכה. ובפני עצמו, מבלי להתייחס לתבנית, באטמן נחשב לבלש הטוב ביותר בקומיקס.

        בעניין מוריארטי, גם בהקדמה לאוגדן הראשון של סדרת הקומיקס הנושאת את שמו, כותב הסדרה (תוך כדי וידוי שהוא מעריץ הולמס נלהב, מן הסתם) מציין כמוך שמוריארטי מעולם לא היה חלק גדול מהקאנון הספרותי של הולמס, אלא הפך לאייקון של ממש רק בעיבודים מאוחרים יותר.

        את LoEG מומלץ לקרוא בחום לא בגלל השימוש הולמסמוריארטי (חרף חשיבותם לעלילה, כאמור), אלא בעיקר בשל הגרסה של אלן מור לדמויות ספרותיות מוכרות*.

        את Moriarty כדאי לקרוא כהמשך לא רשמי לעלילות הולמסמוריארטי, אע"פ שאני עצמי נהניתי גם ללא היכרות עמוקה עם המקור.

        * אם כבר, אז כבר: אנצל זאת כהזדמנות נוספת להמליץ על Fables שעושה בערך את אותו הדבר, רק עם קאסט ויקום הרבה יותר נרחבים, ובייחוד עם דמויות מסיפורי אגדות ופולקלור שנוצרו לאורך ההיסטוריה. Once Upon a Time נראית כמו הצגת סוף כיתה ב' לעומתה.

  • ocean

    מה שמזכיר לי – לרווחת הצופים, או ליתר דיוק הצופות:

    http://a1.s6img.com/cdn/box_002/post_12/281349_5350345_b.jpg

  • ocean
  • Amit_cohen51

    עלה בראשי עכשיו שהולמס קפץ עם הפנים לכיוון הריצפה, אבל מוצאים אותו מת עם הגב על הריצפה. אני בטוחה שיש לזה קשר

  • איתמר

    רק עכשיו ראיתי את הפרק, ולגבי העניין של איך הוא זייף את מותו, הנה ה-2 סנט שלי:

    בפועל רואים את שרלוק רק נוחת על משהו, בקושי רואים את הקרקע וזוית המצלמה היא מאוד חשודה. בנוסף, כאשר ווטסון רץ לעברו רואים אותו שרוע על הקרקע כשלידו מעין משאית מלאה בשקיות זבל.
    אני הבנתי שזאת הייתה התחבולה, אפילו לא חשבתי שיש פה איזשהו דיון. הוא פשוט הנדס, בעזרתה של מולי בין השאר, שהוא ינחת על משהו רך, יקח איזה סם שיאט את הדופק שלו ומולי תוודא שמותו יקבע וששום דבר לא יקרה ל"גופה" שלו.

    • כפי שאמרתי לעיל (בנחרצות קצת מוגזמת אמנם), אני אישית ויתרתי על הנסיונות להבין מה קרה שם – אבל מה שכן נראה לי הוא שאם מניחים שמדובר במשהו מהסוג הזה (משטח נחיתה על המדרכה, או החלפה של הגופה כמו שתיארו במקום אחר בפתיל, למשל), התעלומה קצת משנה כיוון, והשאלה המרכזית הופכת להיות 'איך הוא הצליח לסגור את הרחוב לחלוטין (כי ביה"ח סנט ברת'ולומיו שוכן באזור די מרכזי של לונדון, ברחוב שעוברים בו קווי אוטובוס וכד') כדי לוודא שלא יהיה שם אף אחד שאינו מהמעורבים בתרמית (ושיוכל, נגיד, לצלם את העניין בטלפון ולהפיץ באינטרנט תוך דקות) ובלי לעורר יותר מדי תשומת לב'. לא שזה בלתי אפשרי, כן? אבל בעיניי, אישית, זו תעלומה קצת פחות מעניינת.

  • Qwerty1

    ספוילרים לעונה השישית של דוקטור הו

    הדימיון בין שני סיומי העונה (שנכתבו שניהם ע"י מופט) הוא מעבר לזיוף המוות. בשניהם מופיע הרעיון של מתוס המאפיל על האדם וגורר התייחסות כמעט דמונית אליו. זיוףהמוות כאשר החברים של הדמות הראשית מוזמנים לחזות בכך, קשר בין הנרצח לתלינו. כאשר מולי בשרלוק מתפקדת כ"טליסקה".

  • Tally S

    היה יפה איך ששם הפרק מתכתב עם המפל ההוא ששרלוק נפל אליו במקור (מפל=נפילה).
    ותגידו, למוריארטי היה מבטא לא ממש בריטי, או שאני סתם מדמיינת?
    מה שהטריד אותי הוא למה כשמסתכלים על שרלוק כשהוא לא שם לב, הוא נראה עצוב. האם הוא לא יודע שהוא כבר לא בודד, או שהוא מבין את זה רק על סף "מותו".
    ודבר אחרון, אחרי שתי עונות של שרלוק, זה ממש כיף למצוא את נקודות הדמיון בינו ובין האוס.
    לסיכום, פרק מרתק ויפהפה, גם אם פחות מצחיק. מקווה שהעונה השלישית תגיע sooner than later.

    • א. מסכימה לגבי נקודות הדיון להאוס (אצלי זה זעק מההתחלה. כל הזמן – "זה כמו בהאוס!" וכו'). כששמעתי מה היה בפרק האחרון זה בכלל התקשר לי (לא ראיתי את הפרק).

      ב. מוריארטי אירי (לפחות השחקן שמגלם אותו, אבל זה גם המבטא של הדמות).

      ג. לא יצא לי לכתוב פה כשסיימתי לראות את שרלוק – בעיני אחד מפרקי הדרמה הטובים שראיתי מזה המון זמן. הייתי במתח כל הפרק, המשחק הפסיכולוגי של מוריארטי עם שרלוק הטריפו גם אותי, וממש נהניתי.

      אני מצרפת בהקשר הזה תמונה של פוסטר שתלוי באוניברסיטת תל אביב.

      • איזה קטע הפוסטר הזה! :-O אני קצת רוצה לחשוב שזה איזה מהלך שיווק רשמי, אבל לא סביר שכך, בהתחשב בעובדה שזה כולה איזה לוח מודעות באוניברסיטה בישראל… כנראה יוזמה אישית של מעריצים. בכל מקרה, מגניב למדי.

      • Aya

        There are posters like that over here (London) as well, but I do think it's fans, though not sure.

        Just wanna say that, you know, the whole thing about House and stuff, which I love btw, it's more that House is like Sherlock Holmes, as after all he is based on/inspired by him. Well and the doctor, Joseph Bell that Holmes' character was inspired by. So the similarities between the shows comes from a similar original they are drawing from. But to quote the Moffster: The more Sherlock Holmes adaptations the better! More for us to see!

        • ההקבלה בין האוס לבין הולמס נפוצה וידועה מאז תחילת הסדרה ההיא. ב"שרלוק" הדימיון ביניהם מובהק מאוד.

        • כמובן שהדמיון הוא מהאוס לשרלוק ולא להפך, כפי שציינתי כאן:http://tvyaddo.com/2012/05/house-dhw-finale/#comment-535875451

          לגבי הפוסטר, כן, זה משהו של מעריצים. היה קמפיין גרילה של מעריצים, כפי שאפשר לראות למשל פה: http://www.dailydot.com/society/sherlock-holmes-is-real-campaign/.
          אפשר לראות שהמעריץ הת"א הדפיס את זה במדפסת ש/ל סטנדרטית, ואפילו לא ממש השקיע :). שמחתי לראות שבכ"ז לקחו כמה "i believe".

    • אכן. בדיעבד, אני חושבת שאולי הייתי צריכה לתרגם את שם הפרק בסיכום דווקא 'מפלת רייכנבאך', ולא 'נפילת' (אם כי מצד שני, אז הייתי מפספסת חלק אחר מהמשמעות). וכמובן שהמפלים עצמם – או לפחות התמונה שלהם – גם הם שיחקו בו תפקיד מרכזי, אם כי שונה מבמקור.
      המבטא של מוריארטי הוא דבלינאי – דומה (אם כי, למיטב זכרוני מראיונות וכו', לא בדיוק) למבטא המקורי של השחקן (האירי) אנדרו סקוט. היוצרים החליטו שמכיוון שממילא השם 'מוריארטי' הוא אירי, אפשר להכניס גם את המבטא.

  • רק מילה אחת קטנה – אני חושש שהם לא הולכים להסביר את מה שקרה כאן בתחילת העונה השלישית. אולי אתבדה, אבל עד היום כל פרק בסדרה עמד בזכות עצמו. היו אמנם כמה הקשרים בין הפרקים, בעיקר בכך שאיזכרו את מוריארטי כמה פעמים, אבל מעבר לזה זו לא סדרה בהמשכים. תחשבו רגע על איך נפתחה העונה השנייה אחרי הקליף-האנגר של סוף עונה 1. זה לקח להם בערך פחות מדקה לסגור את העניין ההוא ולהתפנות לסיפור חדש. מכיוון שהפרק הראשון של עונה 3 הוא סיפור חדש שמבוסס על עוד סיפור קצר של קונן דויל, אני בספק אם הם יתעכבו על הסברים ארוכים.

    מבחינתי – התאוריות מעניינות וזה כיף לעסוק בהן, אבל אני לא צריך הסבר. אני רק צריך סיפורים טובים ודמויות טובות, והסדרה הזו סיפקה את הסחורה עד היום בצורה מענגת ממש.

    • בגדול, אני מסכימה עם הפסקה האחרונה שלך, אבל אני חושבת שכן יהיה הסבר כלשהו – בראיונות עם היוצרים שקראתי הם מתייחסים לזה (לא בפרוטרוט, כמובן, הם הרי לא יספיילרו את הסדרה של עצמם; הם פשוט אומרים שיש פתרון ושנגלה אותו בתחילת העונה השלישית) וגם ראיתי איפשהו לאחרונה שהפרק הראשון של העונה השלישית יבוסס על 'הרפתקת הבית הריק'.

      • יעל, איזה קטע! עכשיו אני קורא על זה בויקיפדיה. נו טוף, אני יודע להודות בטעויות. 🙂

  • היום קניתי אוסף של סיפורי הולמס, The Penguin Complete Sherlock Holmes.
    http://www.amazon.com/The-Penguin-Complete-Sherlock-Holmes/dp/0141040289/ref=sr_1_2?s=books&ie=UTF8&qid=1340702393&sr=1-2&keywords=sherlock+holmes+penguin

    הוא מכיל:
    A Study in Scarlet
    The Sign of Four
    The Adventures of Sherlock Holmes
    The Memoirs of Sherlock Holmes
    The Return of Sherlock Holmes
    The Hound of the Baskervilles
    The Valley of Fear
    His Last Bow
    The Case Book of Sherlock Holmes

    • ועכשיו אני מבין שככל הנראה באמת מדובר באוסף השלם…

  • אני מגיעה מהעתיד 🙂
    משלימה את שרלוק באיחור רב, ורק לפני כמה ימים סיימתי את עונה 2. כמובן שהתאהבתי לחלוטין בסדרה, בכיתי כמו תינוקת בסוף הפרק הנוכחי (למרות שידעתי מה יקרה בסוף, אי אפשר היה להימנע מהספוילר הזה כשרואים את העונה כמה שנים אחרי שהיא שודרה).
    בנוסף רוצה לתת ח"ח לפשוט יעל- על ניתוח המרתק של הפרק, ועל כל הדיון המעניין בעמוד הזה.
    אם זאת יש משהו שאני פשוט לא מצליחה להבין בפרק הזה ולא ראיתי התייחסות אחת אליו פה. התלבטתי בכלל אם לשאול כי עברו כ"כ הרבה שנים ורוב הסיכויים שהמגיבים פה לא יזכרו, או שבכלל לא ישימו לב להודעה שלי. למרות זאת אני כ"כ מקווה שמישהו יקרא ויעזור לי להבין משהו בנוגע לפרק הזה. השאלה שלי היא לגבי תחלופת הדברים של שרלוק עם מוריארטי לפני שמוריארטי מתאבד. אני מוסיפה את הסצנה לרענון הזיכרון:
    https://www.youtube.com/watch?v=nP7bMpvF9ao

    והנה השאלה:
    בקרב האחרון עם מוריארטי, כשהם על הגג- אז בעצם מוריארטי אומר לשרלוק שהוא נתן הוראה לחיילים שלו לירות בג'ון, בלאסטרד ומיס הדסון אם שרלוק לא קופץ מהבניין. שרלוק הולך לקפוץ, עוצר ואז פונה אל מוריארטי ואומר לו 'אני יכול לגרום לך להתקשר לחיילים שלך ולבטל את ההתנקשויות'. ואז מוריארטי אומר לו- אין שום סיכוי שתצליח לשכנע אותי לעשות את זה, אפילו אח שלך לא הצליח לגרום לי לעשות דבר שלא רציתי לעשות. ושרלוק עונה לו- אני לא אח שלי (יענו- אני יותר חכם או משהו). מוריארטי בהתחלה לא מאמין- אומר ששרלוק "רגיל" ושהוא לצד המלאכים. ושרלוק עונה- אני אולי לצד המלאכים אבל אני לא חלק מהם.
    הדבר הבא שמוריארטי עושה זה לירות בעצמו- כי לפי ההיגיון שלו- אם הוא מת- שרלוק לא יוכל לגרום לו לבטל את הפקודה. אבל מראש לא ברור מה בדברים של שרלוק גרם למוריארטי לחשוב ששרלוק יכול לגרום לו לשנות את הפקודה. כלומר הוא התאבד רק כי מהדברים האלה של שרלוק הוא לפתע האמין ששרלוק יכול באיזושהי צורה להערים עליו ולגרום לו לבטל את ההתנקשות- ולכן הוא התאבד כדי שהוא לא יעשה את זה. אבל בפועל שרלוק לא עשה כלום כדי לתת למוריארטי סיבה לבטל את ההתנקשויות- הוא רק אמר לו שהוא "יכול" לעשות את זה. אז למה לעזאזל מוריארטי התאבד? אני פשוט לא מבינה את זה. אני מרגישה שאני מפספסת משהו.

    אשמח מאוד אם מישהו יכול לישב את הדבר הזה בשבילי, זה ממש מציק לי 🙂

    • Tally S

      באתי רק לומר ששמנו לב להודעה שלך. 🙂

      • תודה 🙂 (ה"שמנו לב" הזה חשוד :-P, עם מי את עובדת?)
        אבל תשובה יש במקרה? *מבט מתחנן*

        • Tally S

          ~מנתקת במהירות את מכשיר הציתות ומורידה אותו באסלה~
          בואי נמתין, אולי למישהו תהיה תשובה.

          • LOL.
            (טוב, איעזר בסבלנות (אני שונאת סבלנות

    • Saturn

      ההבנה שלי הוא שמוריארטי קיבל את מה שרצה: שרלוק מודה שהוא כמוהו ושהוא לא מבין 'המלאכים'. וכמו שמוריארטי אומר, כל עוד הוא בחיים שרלוק יכול לנסות להוציא ממנו באיזשהי דרך את הקוד שיגרום למתנקשים לסגת. אז מוריארטי מחסל את האפשרות הזו בכך שהוא מחסל את עצמו ולא מותיר לשרלוק ברירה אלא להתאבד וכך שניהם יתאחדו בגיהינום'.

      ספויילר לפרק הראשון של עונה 3:
      פשוט מדהים איך הם חרבנו על עונה 2 ועל סצנת הסיום הזו. כל פעם שאני רואה את זה מחדש אני עדיין לא מאמין כמה גרוע היה 'הפתרון' שלהם לזיוף ההתאבדות.

      • אני עדיין לא מבינה כמה דברים.
        ראשית- מאיפה שרלוק עולה על העובדה שיש קוד מסויים לביטול המתנקשים? הוא באמת אומר את זה, אבל לא הבנתי למה הוא הסיק את זה.
        דבר שני- גם אם יש קוד או משהו- הוא מדבר עם מוריארטי על העובדה שהוא (שרלוק) יגרום לו(מוריארטי) לבטל את הפקודה. שרלוק לא יכול לעשות את זה בעצמו גם אם יש לו את הקוד.
        שרלוק בעצם אומר לו- אני יכול לתמרן אותך כך שאני אגרום לך לבטל את הפעולה. מוריארטי אומר לו – אפילו אחיך לא יכל לגרום לי לעשות משהו שאני לא רוצה (כלומר- אי אפשר לתמרן אותי/לענות אותי, לעשות לי משהו שיגרום לי לעשות משהו שאני לא רוצה). שרלוק נותן לו את הנאום שהוא לא חלק מהמלאכים- שהוא נורא כמוהו ושהוא יעשה הכל כדי להשיג את מה שהוא רוצה. וזהו- מוריארטי משתכנע. למה לעזאזל? לא ברור לי.

        בעקרון מה שקרה שם זה:
        -שרלוק: אני יכולה לגבור עליך
        -מוריארטי: לא, אתה לא
        -שרלוק: כן אני כן
        -מוריארטי: טוב השתכנעתי.

        למה? לא ברור לי בכלל למה זה שיכנע אותו. עד אותו רגע מוריארטי היה בטוח שהוא מאסטר מיינד שיכול לגבור על שרלוק. כמה משפטים והכל משתנה?

        אבל מעבר לזה. נגיד והוא מאמין לו ואני קונה את זה. למה מוריארטי מתאבד רק בגלל שהוא *מאמין* ששרלוק יכול לעצור בעדו, לפני שהוא, אשכרה כאילו, מנסה לעצור בעדו. מוריארטי לא רוצה לדעת איך שרלוק יכול לעשות את זה? אני רוצה לדעת! הרי את פתרון ההתאבדות יש לו בכל רגע. לא משנה מה שרלוק יעשה באותו רגע כדי לנסות לגרום למוריארטי לבטל את ההתנקשויות- אפילו אם זה יהיה אפקטיבי- הוא תמיד יכול להתאבד כמוצא אחרון. למה לו לעשות את זה רק כי שרלוק *אמר* לו שהוא יכול לעשות את זה, לפני שהוא אשכרה ניסה לעשות את זה?
        זה לא הגיוני לי בשום צורה.

        בקשה קטנה- אל תספליירו בשרשור הזה דברים מעונה 3 בבקשה (במיוחד שהספוילר לא קשור לדיון שאנחנו מנהלים) .עוד לא ראיתי אותה. אני רואה שסימנת לפני שכתבת- אבל שזה ככה כחלק מההודעה שקשורה לדיון שאנחנו מנהלים קשה לי מאוד לא לקרוא את זה.

© עידו ישעיהו