שרלוק 2.02: כלבי בסקרוויל

פורסם ע"י ‏פשוט יעל‏
בתאריך 12/01/2012 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

"שרלוק" עונה 2 פרק 2
ספוילרים בהמשך עם אזהרה מראש.

זה היה אי שם בשנות התשעים. הייתי תלמידה ביסודי, אבל תולעת ספרים רצינית, ובאותו אחר צהריים הספר ששקעתי בו, מקופלת על הספה בדירה הישנה שלנו, היה "כלבם של בני בסקרוויל", בתרגום הישן של יאיר בורלא בהוצאת כתרי. קראתי על ד"ר ג'יימס מורטימר, ועל האגדה העתיקה על הכלב שרודף את משפחת בסקרוויל, ועל המוות של סר צ'רלס בסקרוויל מהתקף לב בנסיבות תמוהות במקצת. האווירה הלכה ונבנתה בידיו האמונות של קונן-דויל, ובסוף הפרק, כשד"ר מורטימר אמר "מר הולמס, אלה היו עקבותיו של כלב ענק!" פשוט סגרתי את הספר מרוב פחד.

בסופו של דבר חזרתי אליו, כמובן, ואחריו לעוד הרבה סיפורי הולמס (בתרגום, ושנים אחר כך גם באנגלית, וספציפית את בסקרוויל גם בתרגום המוער החדש של יניב פרקש), ואחריהם לכל מיני ספרי בלשים אחרים. אבל הזכרון הזה תמיד יהיה הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושבת על "כלבם של בני בסקרוויל" – ואכן, למרות שבהרבה מסיפורי הולמס יש מתח, זה כמעט היחידי שאני יכולה לחשוב עליו שיש בו אלמנט של אימה ממש. זה לא סיפור אימה קלאסי, אבל חלקים ממנו די קרובים לזה. כמו התיאור של תחושת האימה שעולה עם הערפל בערבות דרטמור בלילה וחודרת לעצמות, יש משהו אפל שאופף את הסיפור כאן, ולמרות שמתברר בסופו של דבר שהאויב הוא ארצי ומוחשי וסביר לגמרי, מותיר אחריו רעד קטן, כמו בכל סיפור אימה טוב.

והאלמנט הזה נשמר היטב גם בעיבוד של מופאט וגטיס, "כלבי בסקרוויל", ששודר באנגליה השבוע. שם מדובר בעיקר באימה פסיכולוגית: מה אמיתי ומה לא, איפה עובר הקו שבין השפיות לשיגעון. הולמס עצמו נכנע בשלב מסוים לפקפוקים כאלה, ורגעי השבר האלה מציינים את אחד החלקים החביבים עליי בכל הפרק. זו לא רק הצגת הפן האנושי יותר של הולמס – הפן שמסוגל לפתע להסס ולחשוש, שלא יודע כל הזמן מה התשובה – אלא גם העובדה שהולמס אמור להיות הגאון שנמצא תמיד לפחות צעד אחד לפנינו, והבטחון שלו משרה גם עלינו הקוראים (או הצופים) את הבטחון שבסופו של דבר יימצא ההסבר ההגיוני. אם הולמס בכבודו ובעצמו מאבד את האחיזה בתפישת המציאות שלו, מה יהיה איתנו?

אבל כאן טמונה גם מה שנראית בעיניי כנקודת החולשה העיקרית של הפרק. כי מה שהיה אמור להיות הטוויסט העיקרי – הפתרון לשאלה מה אמיתי ומה בלתי-שפוי – היה ברור לי מקילומטרים, ואני חוששת שבוודאי גם לצופים אחרים [ספוילרים רציניים יותר מכאן והלאה, אז אם אתם משום מה קוראים ביקורות לפני שראיתם את הפרק, אל תהיו עקשנים, לכו תראו את הפרק ואז נדבר].

Boo!

כן, הכל נובע מהזיות. כן, ההזיות (והאימה עצמה) נובעים משימוש בגז עם השפעה פסיכואקטיבית (שאלתי את וויקיפדיה, ו-Scarecrow עם גז הפחד שלו הופיע לראשונה בקומיקס ב-1941. ואני בטוחה שהיו עוד לפניו). כן, הגז הזה הוא חלק מהניסויים במכון המחקר בסקרוויל, סוג של קונספירציה ממשלתית, אם כי לפחות זו קונספירציה מסוג מינורי יחסית, ואפשר לייחס אותה בעיקר למשוגע עיקרי אחד. כל האלמנטים האלה היו ברורים משלב די מוקדם בעלילה, אבל רובם לא היו ברורים להולמס עד הדקות האחרונות, וזה די מאכזב (עוד אכזבה קטנה של ידיעה-מראש למי שקרא את הספר: ברגע שרואים בתחילת הפרק את שדה המוקשים שמסביב לבסיס, כבר ברור מה יקרה בסוף הפרק לנבל הראשי. בספר זו היתה ביצה טובענית, והנבל שנמלט בלילה ערפילי אל האי שבמרכזה לא יכול היה לראות את סימוני הדרך, וככל הנראה סטה מהשביל ומת).

בכל זאת, הפרק לא היה רע, חלילה. היו בו עוד כמה דברים שלא ממש אהבתי – בעיקר הסצנה שבה הולמס נובר ב"ארמון הזיכרון" שלו, שהרגישה די מיותרת ושטותית, וכלב ה-CGI, אוי ויי, ומה זו סצנת הסיום הזו? – אבל גם דברים טובים. מצא חן בעיניי שכל סיפור הארנב, שמלכתחילה היה הרי ברור שישתלב איכשהו בעלילה הראשית, היה בסופו של דבר רמז מכשיל, וסטייפלטון לא היתה הנבל[ית] שלנו אלא סתם חוקרת (חריגה מוצלחת מהעלילה המקורית, שבה הזוג סטייפלטון, ובעיקר מר ג'ק סטייפלטון, היו מאחורי כל הסיפור).

מצאה חן בעיניי העובדה שאחד הרמזים העיקריים היה השימוש במלה hound דווקא, והארכאיות שלה. מצאה חן בעיניי, כרגיל, הדינמיקה בין ווטסון והולמס, וגם הדינמיקה המתפתחת עם לסטרד. במקור, עלילת הספר מתרחשת כבר אחרי כמה שנים של עלילות-הולמס, ולכן אפשר למצוא שם הרבה יותר כבוד הדדי בין הולמס ולסטרד מאשר בתחילת הדרך, וגם כאן רואים ניצנים של הכבוד ההדדי הזה. כל מערכות היחסים האלה עשויות מצוין בעיניי, ואני מאוד מעריכה את כל השחקנים המעורבים.

ואם כבר מדברים על המקור, יאדו ביקש ממני לכתוב את הביקורת כי הוא לא קרא את הספרים ואני כן, והקריצות לקאנון הולמס של קונן-דויל תמיד מהנות, אז נראה לי שאפרט עליהן קצת יותר. קודם כל, בפרק הזה הופיעו כמובן הרבה משמות הדמויות המקוריות, חלקן בתפקידים דומים (בעיקר ד"ר מורטימר, אחרי שינוי מגדר קליל, וחביב במיוחד: הנרי נייט, במקום הנרי בסקרוויל. למה לא בסקרוויל? כי כאן זה השם של הבסיס הצבאי, לא של המשפחה. אז למה נייט? כי לדמות המקורית היה תואר אבירות. היהי!) וחלקן ממש לא (ברימור, שכאן היה מב"ס עם חיבה לראשי ממשלה שמרנים, היה במקור שמו של רב המשרתים באחוזת בסקרוויל, שמילא תפקיד באחת העלילות הצדדיות שלא באה לידי ביטוי בפרק; פרנקלנד היה שמו של אחד מבעלי האחוזות השכנים, שהדבר העיקרי שידענו עליו היה שהוא חובב תביעות משפטיות).

אולי הוא סתם עומד על צוק

בין המחוות האחרות שמתי לב להתמקדות בדמותו של הולמס על סלע, צופה במרחבי הערבה; ציטוט מהספר: 'ושם, מותווה בשחור כפסל הובנֶה כנגד הרקע הזורח, ראיתי דמות אדם […] גבוה ורזה. הוא עמד בפיסוק קל, ידיו שלובות וראשו מורכן, כאילו הגה באותה שממה עצומה של כבול וגרניט שנפרשה לפניו.' האיש בתיאור הוא הולמס, אבל ווטסון לא יודע את זה עדיין, כי הולמס אמר לו שהוא מאוד עסוק בלונדון וביקש מווטסון שיילך לבד וישלח לו דיווחים – וגם לזה היתה מחווה בפרק, כמובן, שמצאה חן בעיניי מאוד, כי באמת בספר לא ממש ברור למה הוא עושה את התרגיל הזה.

אולי בזכות כל המחוות הקטנות האלה הרגשתי שהיה דמיון גדול בין הפרק לספר, שזה מרשים בהתחשב בשינויים המשמעותיים בעלילה. מעבר לזה, לא שמתי לב להרבה מחוות לסיפורי הולמס אחרים: בעיקר אחת בולטת ל'תעלומת הכַּדכּוֹד הכחול', ובסצנת הגילוי בסוף נדמה לי שהרגשתי גם הדים קלים של 'תעלומת רגלו של השטן' (שממילא חולקת עם הפרק את האלמנט של סם שגורם לאימת מוות). וכמובן, שבעת האחוזים, שהומרו בגרסה המודרנית להתמכרות לסיגריות, אבל כל בניית הסצנה רומזת במפורש להתמכרות לקוקאין, 'תמיסת שבעת האחוזים' המפורסמת של הולמס. בזמנו, כמובן, קוקאין היה חוקי; אני משערת שהולמס של היום לא רוצה להתעסק עם סוחרי סמים, ובוודאי גם מודע יותר לסיכונים, ומבחינת הפקת הסדרה כנראה שבעייתי יותר ליצור הזדהות עם דמות שמכורה לסמים קשים.

תגיות:
  • נהדר, תודה.

    אני מצר על כך שאני מפספס את הרובד הזה כאחד שלא קרא את הספרים, אבל במקרה של "בסקרוויל" אני לא בטוח שגם הייתי אוהב את המקור. אני זוכר עיבוד נושן בתור ילד, כנראה סדרה בריטית כלשהי, שלא רק לא אהבתי אלא ממנו במידה רבה התגבשה דעתי כלפי אנגליה, והיא הייתה אפורה, ערפילית ומעצבנת. הפרק של "שרלוק" – הגם ששמר על החן הרגיל – היה לא טוב בעיניי. אני לא חובב אימה, רגעי ה"בו!" די בזויים בעיניי ואפילו קצת השתעממתי (לזכות הפרק ייאמר שהייתי מ-מ-ש עייף בעת הצפייה ורציתי לישון). האפקטים הקוליים ניסו בהצלחה לגרום לנו להיבהל, עם הפרוג'קטורים הנדלקים והבומבסטיות במוזיקה כל אימת שרצו שנקפוץ. זו חוכמה קטנה מאוד.

    אגב, מה היה פיתרון התעלומה בספר?

    • שכחתי לומר לך במייל, מרוב תסכול על השגיאות הקטנות שהשארתי בטקסט, אבל תודה, אני מעריכה את ההערכה שלך. 🙂

      לגבי הדברים שציינת, אכן, הם תסכלו גם אותי. לכן הדגשתי יותר את הממד של האימה הפסיכולוגית שהפרק ניסה לבנות. אבל יותר מדי שם היה אלמנטים קצת משומשים (כמו האורות והצעקות, מה שהגדרת בתבונה 'רגעי ה"בו!"'), ולא התמקדו מספיק במה שהיה יכול להיות מעניין הרבה יותר. ואני בכלל לא חובבת אימה בעצמי (אני נבהלת יותר מדי בקלות), אבל היה שם פוטנציאל למשהו יותר עמוק, והרגשתי שוויתרו עליו.
      ובכל זאת, כאמור, לא פרק רע. אני לא ממש מצליחה להחליט מה אני חושבת עליו, למען האמת.

      בספר העלילה הולכת כאמור בכיוון די שונה, אז אנסה להסביר בתקציר מפורט את כל הדברים המרכזיים, ואני מקווה שהכתיבה המבולגנת שלי לא תבלבל… [להלן ספוילרים לספר 'כלבם של בני בסקרוויל'. דא.]
      קודם כל, התעלומה הבסיסית, כפי שמספר אותה ד"ר ג'יימס מורטימר להולמס (וגם לווטסון כמובן): סר צ'רלס בסקרוויל, אדם זקן, עשיר מאוד, חביב על הבריות אך בודד למדי, תמיד חשש מהאגדה המשפחתית על הכלב השטני שרודף אותם מאז איזה מעשה נבלה של אחד מאבות-אבותיו, סר הוגו בסקרוויל. כמה ימים לפני כן הוא יצא לטיול הערב הרגיל שלו, אבל לא חזר ממנו אלא נמצא מת, בהבעה של אימה נוראית. התקף לב. אבל מה שמורטימר שם לב אליו, כמה מטרים מהגופה, היו עקבותיו של כלב ענק!
      סר הנרי בסקרוויל, אחיינו של סר צ'רלס, הוא היורש היחיד שהצליחו לאתר (היה עוד אח, הכבשה השחורה של המשפחה, שמת בדרום אמריקה כמה שנים לפני כן), והוא מגיע מקנדה כדי לעבור לגור באחוזת אבותיו, והוא בהחלט נחוש בדעתו, למרות שהוא מקבל אזהרות, ושקורים לו כמה דברים מוזרים (למשל, עוקבים אחריו, ומישהו גנב לו נעל). הולמס שולח איתו את ווטסון בטענה שהוא צריך להשאר בלונדון, כמתואר לעיל. ווטסון מתוודע לשאר הדמויות: אלה בעיקר המשרת ברימור ואשתו, פרנקלנד מהאחוזה השכנה, וכמובן חוקר הטבע הלא-ממש-סימפטי ג'ק סטייפלטון ואחותו בריל (אשה בעלת מראה אקזוטי, בניגוד לאחיה, שדי מוצאת חן בעיני סר הנרי). הוא גם שם לב לכמה דברים מוזרים, כמו נצנוצים חשודים בלילה, וקולות של אשה בוכה שהיא כנראה גברת ברימור. וכאן אנחנו מתחברים לעלילת משנה 1:
      יש פושע נמלט בשם סלדן שמתחבא במוּר. יש באזור כל מיני שוטרים וכו' שמחפשים אותו, אבל אין יותר מדי התייחסות לעניין, עד שבסוף בסופו של דבר מתברר שהוא היה אחיה הקטן של גברת ברימור, ולכן אחרי שהוא נמלט היא ובעלה סיפקו לו מזון ובגדים, במטרה שהוא בסוף יברח לדרום אמריקה ויתחיל חיים חדשים. ואז הוא רואה את הכלב, נבהל, נופל מצוק ומת.
      בשלב הזה ווטסון כבר פגש את הולמס, ושניהם חושבים בהתחלה שמדובר בסר הנרי כי סלדן לובד את הבגדים הישנים שלו. סטייפלטון במקרה נמצא בסביבה, ונראה מופתע באופן חשוד כשמתברר שזה לא הנרי. כל קצות החוטים מתחילים להתחבר. הולמס כבר יודע, כמובן, שבריל היא לא באמת אחותו של סטייפלטון אלא אשתו, ושזה לא השם האמיתי שלהם.
      בערך בשלב הזה מתגלה עלילת משנה 2: לורה ליונס. היא אשה שגרה באחד הכפרים הסמוכים, ומנסה להתגרש מבעלה, עניין די סבוך בתקופה ההיא. סר צ'רלס עזר לה, וגם סטייפלטון, שהעמיד פנים שיש לו עניין רומנטי. סטייפלטון הוא זה ששכנע אותה לקבוע פגישה עם סר צ'רלס באותו לילה גורלי, ואז שכנע אותה לא ללכת לפגישה, ואז שכנע אותה לא לספר על זה לאף אחד.
      ואז בסוף, אחרי שמציבים את סר הנרי כפתיון וקוראים ללסטרד כתגבורת, מגיע פתרון התעלומה: סטייפלטון (AKA ואנדלור, AKA בסקרוויל) היה הבן של האח השלישי ההוא, הכבשה השחורה. הוא הגיע לאנגליה ואחרי כמה שנים גילה שרק שני אנשים מפרידים בינו לבין ירושת ענק, והתחיל לעבוד על העניין. כשגילה את הנטייה של סר צ'רלס לאמונות טפלות, רכש כלב שחור ענקי ומרושע, וכלא אותו על אי בביצה הטובענית (בעת הצורך הוא גם מרח על הפה של הכלב תערובת זרחנית, כדי שייראה עוד יותר מפחיד). באותו לילה, סר צ'רלס חיכה ללורה ליונס, ראה את הכלב, נבהל ומת. סר הנרי היה אמור למות גם כן מפחד, או באופן יותר פרוזאי מההשפעה השלילית של שיני כלב על אזור הגרון, אבל חברינו התערבו בזמן וירו בכלב. סטייפלטון נלחץ וברח לביצה שלו, וכאמור טבע. בריל היתה בינתיים קשורה בבית, כי היא התחילה לא להיות מרוצה מכל הסיפור, ונשארה איתו רק מתוך פחד; הם משחררים אותה, ומכיוון שבעלה מת עכשיו היא חופשיה לצאת עם הנרי. סוף טוב הכל טוב.

      • אחלה, תודה רבה על הפירוט.

  • miss bojarsky

    תודה גם ממני על הוספת הפרטים המעניינים 🙂
    אני נהניתי וגם לא צפיתי את הפתרון.

    • אני שמחה לשמוע!
      גם שנהנית, כמובן, וגם שהפתרון לא היה צפוי בעינייך. מה חשבת על הפרק באופן כללי?

      • miss bojarsky

        אין לי האמת ממש מה לומר מעבר לזה שנהניתי.
        רק דבר אחד קטן ששכחתי – ג'ורג'! יי!

  • Amir Mansour

    מישהו ראה את פרק 3? אני אתן לאחרים בקיאים יותר ממני לפרט על הפרק אבל אני אסתפק בלהגיד שלדעתי היה פרק מצויין.

    • גם לדעתי. אני מקווה שגם עליו תכתוב פשוט יעל, אני מחכה לתשובה שלה.

      • סליחה, נתפסתי בכמה דברים אתמול ולא כ"כ יצא לי לענות. אני מנסה לחשוב איך ומה לכתוב, אז אחזור אליך בהמשך היום.

  • shu nit

    קודם כל תודה על הכתבות מחובבת הולמס אחרת, שמאוד נהנית מהסדרה.
    דווקא זה היה הפרק הפחות חביב עלי, אבל אחרי הקריאה מתחשק לי לצפות בו שוב ולתת לו הזדמנות חוזרת.

    בפרק הזה היה עוד אזכור למקור שלא צויין פה והוא קוד המורס – ווטסון משוכנע שהוא רואה קוד מורס (שאכן היה בספר), אבל בסדרה… ובכן, זה לא קוד ולא מורס, אלא פנסי מכונית "מתנענעת" 🙂

    בכלל, לדעתי ווטסון של הסדרה הרבה יותר נבון ובעל תושיה ודווקא פחות מוערך ע"י הולמס מגרסתו הספרותית.

    אבל בכלל התכוונתי לכתוב כדי לתקן משהו אחר. כתבת "אני משערת שהולמס של היום לא רוצה להתעסק עם סוחרי סמים, ובוודאי גם מודע יותר לסיכונים, ומבחינת הפקת הסדרה כנראה שבעייתי יותר ליצור הזדהות עם דמות שמכורה לסמים קשים." – אבל בפרק הראשון המשטרה עורכת פשיטת סמים אצל הולמס. ווטסון מתחיל לצחוק עליהם ולומר שזה מגוחך לחשוב שהולמס משתמש בסמים, והוא מושתק במבט רושף של הולמס…
    כנראה שיש כאן עוד רמיזה למקור, תוך המנעות מציון מפורש של השימוש בקוקאין מהסיבות הברורות.

  • מעולם לא קראתי אחד מספרי הולמס, אולם "כלבם של בני באסקרוויל" זה הסיפור המוכר לי ביותר בכיכוב הבלש המפורסם, תודות לעיבודים שונים לאורך ההיסטוריה (זכור לי במעומעם עיבוד עם שחקנים חיים, ככל הנראה זה שיאדו הזכיר [יכול להיות שמדובר בסדרה משנות ה-80?], ובסרט מצוייר). הספקתי לשכוח את הפיתרון הסופי, אבל כן זכרתי משהו עם חוקר טבע ואשתואחותו ואת המסרים שהועברו בקוד מורס.

    בכל אופן, עיבוד מעניין ומאוד מודרני לאותו סיפור. היה אמנם מאוד צפוי בשלב מוקדם שמדובר בהזיות בהשפעת סמים או חומר אחר והמעורבות של פרנקלנד הייתה שקופה, מה שלא הוריד מערך התעלומה.

© עידו ישעיהו