שרלוק 2.01: שערוריה בבלגרביה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 03/01/2012 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

ספוילר "שרלוק" 2.01

אני ממש לא אוהב קליף האנגרס לא מותחים, וזה בדיוק מה שסיפקה "שרלוק" בסוף "עונתה" הראשונה, כלומר בפרק השלישי שלה. וואו, איזה מתח, האם שרלוק ו-ווטסון ייחלצו ויזכו לראות עוד יום? דמיינו אותי עם עיניים חצי עצומות כדי לקבל מושג על גישתי האמיתית. לא רק שהם נחלצו, אלא שזה אירע בזכות דאוס אקס מכינה. מכינה סלולרית, אם לדייק.

אז זה היה שטותי בעיניי, ובמובן מסוים היווה סימן לבאות, וטוב שכך. גם אחרי כן היו דברים שטותיים במידת מה, אבל ההתחלה הייתה מעין הצהרת כוונות מודעת לעצמה שניטרלה את הניטפוקים שלי לנוכח אי אילו מופרכויות והניחה לי ליהנות ולהתבדר כדבעי. או בשתי מילים: פרק מענג. בסופו של דבר הוא גם הצליח להסביר מדוע מוריארטי נתן להם ללכת – הוא היה צריך אותו כדי לפצח את הקוד. נוח מדי אבל כשהכל סבבה גם הספקות סבבה.

רביעיית אדלר

הסיפור של איירין אדלר (משלנו?) היה סטיבן מופאט במיטבו – מחוכם, מפותל ושלם, ואגב כך גם מצחיק מאוד ולפרקים נוגע ללב. השנינויות המהירות תרמו משמעותית לכיף, כמו גם העזרים החזותיים שאהבתי גם בעונה הקודמת (מלל על המסך בכל פעם שמוקלד משהו וכיו"ב). אמנם היה נחמד יותר לו ניתנה לנו האפשרות לפתור בעצמנו את התעלומה בלי להסתמך על פרט ששרלוק היה היחיד שידע, אבל הפתרון, ובעצם כל הפתרונות – הן של סיפורי הקודים למיניהם, הן של סיפור המטוס, הן של מזימת איירין והן של שרלוק – היו נהדרים ומדויקים. כמו במקרים אחרים של מופאט, גם הפעם everybody gets to live בסופו של דבר, סיומת אופטימית שהלמה מאוד את הפרק. מעניין אם זה אומר שעוד נראה את איירין בעתיד.

ראוי לציין את משחקו המפליא של בנדיקט קאמברבאץ', שהצליח להפגין היטב את הפגיעות והרגישות הסמי-אוטיסטית של שרלוק, שלא לדבר על שינון טקסט מטורף וירייתו כצרור מהיר יותר מכל אנשי "הבית הלבן", "בנות גילמור" וג'סי אייזנברג גם יחד. מרשים. הסצינה שלו עם מולי בחג המולד, עת הוא מיירט אותה באכזריות ואז מתנצל, היא דוגמה טובה לאופן שבו גם הכתיבה וגם המשחק הצליחו להפגין כמעט בבת אחת את שני הפנים של שרלוק. אני מקווה שגם הפרקים הבאים יעשו זאת, כי מדובר בנושא שמעניין לחקור אותו. ואם אפשר, שזה יהיה עם ווטסון בתווך, כי הפעם הוא קצת נשכח מאחור.

תגיות:
  • ocean

    אם להשתמש בציטוט מעודן של איירין לשרלוק: הייתי עושה אותו על השולחן הזה וגורמת לו להתחנן לרחמים. פעמיים. וזה למרות שפיצחתי בעצמי את הקוד.

    כיף גדול, רוצו לראות – שלושה פרקים וזהו.

    • miss bojarsky

      גם אני, על השולחן וכו'. פרק נהדר.

  • היה מצוין.

    אני לא הייתי שותפה לדעתך לגבי העונה הקודמת, אבל מה שכן הפריע לי שם היה החזרה העקבית של מוריארטי כמושך-בחוטים (כי אני באופן כללי נוטה שלא לאהוב כשעושים את זה בסדרות, למשל עם רוצחים סדרתיים כל-יכולים נוסח רד ג'ון של 'המנטליסט' וכו') – וב'שערוריה בבלגרביה'[*] האלמנט הזה היה מינורי והגיוני במידה שמצאה חן בעיניי. וחות מזץ, כחובבת ותיקה של סיפורי שרלוק הולמס אני תמיד נהנית מהקריצות הקטנות (The Geek Interpreter, היהי!) והגדולות לקאנון, ומהשינויים שגורמים לכך שהצפייה היא לא סתם מהלך של 'אה, הנה X, עכשיו הולך לקרות Y'. העיבוד נעשה בצורה מאוד חכמה, בעיניי. כאן ספציפית, אהבתי מאוד את מה שעשו עם איירין אדלר, ועם מערכת היחסית שלה עם הולמס. וגם את ההתייחסות למערכת היחסים של ווטסון עם הולמס, ואיך שזה לא נעשה בסאבטקסט אלא מועלה על פני השטח. כן, קאמברבאץ' מצוין, אבל גם מרטין פרימן פשוט מושלם בתפקיד[**]. אני תוהה, אגב, אם ההפקה דואגת לתחזק אתר אמיתי לבלוג של ווטסון? לא בדקתי עדיין, אבל אני קצת חושבת שלא, ומאוד מקווה שכן.
    מה עוד?
    אוי, מולי. גם היא דמות טובה, ואי אפשר שלא לרחם עליה בסצנה שתיארת, וקצת גם באופן כללי. גם היא בריטית מאוד, בעצם, קצת ברידג'ט-ג'ונס-ית שכזו, אבל בצורה טובה.
    אוי, מייקרופט. השיחה הקטנה ההיא עם שרלוק, שבה בשלושה-ארבעה משפטים אפשר לראות בדיוק את הדמיון ואת ההבדל בין שני האחים, היתה נהדרת.
    אוי, הכובע. קריצה כיפית לאללה ל-deerstalker שאמנם לא היה כ"כ בספרים אבל נעשה איקוני אח"כ, עם הסבר שמכניס אותו יפה לימינו. זה היה אחד מהרבה רגעי הומור בפרק, והשילוב של ההומור והמתח הרגיש טבעי מאוד.
    ואוי, סצנת הסיום. אשכרה הסתכלתי במסך ואמרתי 'וואו'. אני לא יודעת איך קרה שם מה שקרה, אני לא יודעת אם זה הגיוני בכלל, ולא אכפת לי. שרלוק הוא היחיד שיכול היה לעבוד על מייקרופט, וזה מה שהוא עשה. וכל כך הרבה דברים נכנסו לסצנה הקטנה הזו בסוף – כל מערכות היחסים של הולמס, עם ווטסון, עם אחיו, עם אדלר, כולן מתבטאות שם. איזה יופי.

    [*] הסיפור המקורי נקרא בתרגומו העברי 'שערוריה בבוהמיה', ולכן אני לא רואה צורך להשתמש במלה הלועזית 'סקנדל' גם כאן.
    [**] אני לא יכולה לחכות לראות אותו ב'ההוביט' – יחד עם ארתור דנט וג'ון ווטסון, בילבו באגינס משלים שלישיה מופלאה של 'האיש הבריטי הממוצע שנקלע להרפתקאות שכמותן לא דמיין בחייו הרגועים והמשעממים'. ומרטין פרימן פשוט נהדר בדמות הזו.

    • זה נכון, פרימן מעולה ואני זוכר שאפילו הערתי על זה בקול במהלך הצפייה.

        • מגניב ((:

          שימי לב גם למספר הכניסות.

          • נו, הוא אמר שזה תקוע. 🙂

            זו השקעה מממש מגניבה מצידם. לא ענקית, מן הסתם (בהתחשב בכל מיני דברים אחרים שרשתות מתחזקות 'מסביב' לסדרות), אבל היה לי נורא כיף לקרוא את הכל מהתחלה. אהבתי שסגנון הכתיבה אמין לדמות ולזמננו – כלומר, הוא לא נשמע כמו ווטסון של דויל, וזה הגיוני כי הוא לא ווטסון של דויל, הוא מישהו בלי הרבה נסיון כתיבה שמחזיק בלוג וככה הוא גם נשמע – וגם התגובות לפוסטים די אמינות, בעיקר אלה של קרוביו וחבריו של ווטסון. יש שם כמה דמויות חוזרות, ואני תוהה אם הן (ובעיקר אחד מהם) יופיעו מתישהו גם בסדרה עצמה.

  • אני נמצא כרגע במוד של התעניינות עמוקה בעולמו של שרלוק הולמס (לא בגלל סרט ההמשך של גאי ריצ'י, ממש לא) כך שכנראה אתחיל לצפות בסדרה בהקדם האפשרי.

    דרך אגב, השבוע סיימתי לקרוא את האוגדן הראשון (גיליונות 1-4) של סדרת קומיקס שהחלה לפני כמה חודשים (הגיליון האחרון שהתפרסם היה מס' 7 בחודש שעבר) בשם Moriarty, על הרפתקאותיו של הפרופסור 20 שנה לאחר שהביס את אויבו הגדול. מומלץ לאוהדי הולמס ולחובבי סטימפאנק.

  • Tally S

    בזכות ההעלאה למסך, קוראת את הפוסט המתוק הזה.
    שתי שאלות שכנראה נובעות מסניליות, למרות שצפיתי בפרק רק בשבת שעברה (4 ימים):

    * למה התכוונת שהפרק מודע לעצמו והציג הצהרת כוונות?
    * מה הטקסט המהיר שהוא ירה ומתי? בארמון?

    *נורא* אהבתי שהציגו את הפגיעות של שרלוק, זה גורם לו להיות קצת יותר "תלת מימדי" מסתם אוטיסט סאוואנט.
    אבל אתם חושבים שהוא באמת בתול או שאיירין רק רצתה לפגוע בו קצת? (אגב, היא יפהפייה).

    הביקורת היחידה שהייתה לי על הפרק היא שהסוף קצת לא היה אמין (שרלוק מגיע לקאראצ'י, מתחפש ל"תליין" ומציל את איירין).

    אגב, יש עוד שרלוק שלך פה?

    • 3. קשה לדעת, אבל אני חושב שזה היה יותר במטרה להעליב מבלי שתדע את האמת. לארה פולבר באמת יפהפייה, ואהבתי אותה ב'שרלוק' הרבה יותר מאשר ב'דם אמיתי' הזבלית.

      4. בשביל זה קיימות תגיות: http://tvyaddo.com/http:/tvyaddo.com/topics/tag-slug/%D7%A9%D7%A8%D7%9C%D7%95%D7%A7/

      • Tally S

        כן, בינתיים כבר ראיתי את התגית וגיליתי שהפרקים שיאדו העלה עבורם פוסטים – הם פרקים עתידיים עדיין בשבילי.

    • אני לא זוכר את הפרק לפרטיו, אבל אני חושב שבגלל שההתחלה הייתה שטותית תוך ידיעה שהיא שטותית, תוך קריצה לומר ש"אנחנו יודעים ואתם יודעים ששרלוק ו-ווטסון לא הולכים למות כאן", היא הזריקה כיף והשילה את הטרוניות שלי גם לגבי כל מיני פרטים לא הגיוניים בהמשך הפרק.

      אני גם לא זוכר כמובן ספציפית לאיזה טקסט התייחסתי בכל הנוגע לדיבור המהיר, אבל זה מאפיין של שרלוק באופן כללי, לא רק בסצינה מסוימת אלא בכל פעם שיש לו מונולוג משלו.

    • roswella

      אני הייתי משוכנעת שהסוף בו שרלוק מציל את איירין הייתה פנטזיה של שרלוק, מה שהוא שיער שקרה לה, ומה שהוא פינטז על איך הוא מציל אותה. בלי ספוילרים להמשך, למה אתם כל כך בטוחים שהוא באמת הציל אותה?

      ואני חייבת לציין שאני הרבה יותר מעדיפה את מוריארטי של "אלמנטרי" מאשר את של "שרלוק", ולא רק כי היה טוויסט מעניין שם, אלא כי הדמות פשוט מעצבנת נורא עם הקול הגבוה שלה. ברררר.

      • Tally S

        רוזוולה, איזה כיף שאת משלימה שרלוק!

      • פשוט יעל

        מעניין! ממש לא חשבתי על זה. אני לא לגמרי בטוחה כמה מתאים לשרלוק של הסדרה לפנטז משימות הצלה כאלה, אז מבחינתי נראה לי שאני עדיין רואה בזה תיאור של משהו שאמור היה לקרות באמת – אבל אפשר מצד שני לראות בזה סוג של הצצה ראשונה לצד היותר אנושי שלו.
        ואני מחזקת את טלי, טוב לשמוע ממך. 🙂

  • Tally S

    אני מעלה גם את רגעי הקסם שהעליתי כבר:

    שרלוק: תכה אותי בפרצוף.
    ווטסון: מה??
    שרלוק: תן לי אגרוף, אתה לא שומע?
    ווטסון: אני תמיד שומע אותך אומר לי "תכה אותי", אבל בדרך כלל זה הסאבטקסט.

    שרלוק: אמרתי לך את זה אתמול בלילה!
    ווטסון: אתמול הייתי בדבלין!
    שרלוק: אני אמרתי, זו לא אשמתי שלא שמעת.

© עידו ישעיהו