מד מן 4.06: סיפורי וולדורף

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/12/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

אחרי צפייה נוספת ב"מד מן" עונה 4 פרק 6, פרק אחד לפני "המזוודה", נראה שהסדרה ראתה את הנולד כשדון אמר לפגי ש"העובדה שאתה מועמד לפרס לא אומרת שתזכה בו".

זה הדיון המעניין שהיה לנו בעבר, וזה מה שכתבתי אני באופן מקיף למדי:

"פרס או לא פרס, אתה עדיין דון דרייפר"
(פיי מילר לדון אחרי הזכייה)

במילותיו של דווייט שרוט: False. באופן הכי מובהק, הפרס הפך את דון בחזרה לדיק ליום אחד שהצטרף לסוף שבוע של בלאקאאוט עבורו. הוא לא זוכר שהציע את המשפטים ללקוח, לא זוכר שאחד מהם היה של "חברו הקטן", לא זוכר שזו הסיסמה שרצו, לא זוכר שהכריח את פגי וסטן להיסגר בחדר במלון וכהנה וכהנה. אבל המשפט הזה שגוי גם מסיבות עמוקות בהרבה. כבר הרבה זמן שדון דרייפר הוא לא באמת דון דרייפר. לא בכדי הגיח דיק במהלך סוף השבוע הזה.

גם בזמנים אחרים דון לא היה ממש דון, האיש הזה, אבל שאף לכך. "אני חושב שאתה איש מאוד חשוב בסוכנות מאוד חשובה", הוא אמר לרוג'ר בעבר, רגע לפני שהוציא אותו לשתות (להשתכר) ב-10:00 בבוקר. למחרת רוג'ר עצמו, מן הסתם למוד שכחות, לא זכר מה בדיוק קרה שם, מה שהקל מאוד על דון לגרום לרוג'ר להאמין ששכר אותו לעבודה ולהונות את דרכו פנימה. עכשיו, שנים אחרי כן, דון עצמו הוא איש מאוד חשוב – מה זה חשוב, זוכה בפרסים – בסוכנות מאוד חשובה, ועכשיו הוא בשכרותו עושה טעות שמאלצת אותו לשכור מישהו.

זו כנראה הייתה ההתגלמות הכי מרחיקת לכת של אלכוהוליזם בסדרה עד כה. כמובן, פרדי השתין על עצמו בעונה השנייה, אבל פרדי הוא לא רוג'ר ובטח שאינו דון, הכוכב, והוא זה עתה איבד סוף שבוע שלם מחייו. כשרוג'ר ודון רואים את דאק, אויבם השנוא, עושה מעצמו צחוק בטקס פרסי הקלואי כשהוא שיכור כלוט, הם שמחים לאידו ומרגישים שכבר זכו. אבל כפי שראינו, הם לא טובים ממנו בכל הקשור לשתייה. להפך, אם כבר, כי הוא מודע מדי פעם לבעיה שלו.

זאת לא הייתה ההקבלה היחידה בפרק הזה בין רוג'ר לדון. גילינו הפעם לראשונה שלפגי הייתה יד לא מבוטלת ברקימת הפרסומת המהוללת לגלו-קואט, אבל היא מלינה על כך שדון לוקח את כל הקרדיט לעצמו. במקביל רוג'ר השיכור מר הנפש הביט בדון מתעסק עם אשת הזמריר בעיניים כלות. איך זה שהנשים נופלות רק לרגליו של דון ולא לשלו? או כפי ששאל את ג'ואן, איך זה שלא מחלקים פרסים למה שהוא עושה? ומה הוא עושה? מוצא אנשים כמו דון. אבל כפי שגילינו הפעם, אפילו זה לא נכון. דון היה לו מתחת לאף והוא התעקש בנחרצות פעם אחר פעם לדחות אותו. מאז רוג'ר מקפיד לקחת קרדיט על גילויו של דון והבאתו לחברה.

אני לא מבין איך אפשר להגיד ש"מד מן" היא סדרה שוביניסטית. הפרק הזה המחיש יותר מאי פעם עד כמה הנשים בסדרה חזקות ועליונות על הגברים חסרי האחריות. ג'ואן שמהווה משענת לרוג'ר ודון, שלופתים את ידיה כשני ילדים נרגשים, ומאוחר יותר שוב כאשר היא אומרת לרוג'ר שחצה את הגבול שבין מבושם למריר. פיי מילר, שדוחה את חיזוריו של דון ומעמידה אותו במקום. וכמובן פגי, שמתמודדת בעצמה באופן אדיר ופמיניסטי להפליא עם ילד מגודל ואידיוט בדמותו של סטן, מוכיחה בפניו עד כמה הוא מלא בהבל, ומאוחר יותר מנצלת את האסרטיביות שלה כשהיא סוף סוף מצליחה לדבר עם דון ומכריחה אותו לדבר עם דודנה של ג'יין על הסיסמה שלקח ממנו.

ובינתיים בהשתקפות

"נכנס יין יצא סוד". אצל דון הסוד הוא דיק, אצל רוג'ר נראה שזהו העצב, מנוגד כל כך לאופיו התמיד בטוח בעצמו, השנון והנינוח. התבוננות מהצד היא ללא ספק אחד הדברים שהכי מזינים נפש מרה. נוסטלגיה היא מעט מכאיבה, כדברי דון, כמו כאשר היית ילד. זהו פלגיאט רופף מעצמו, מהמצגת המופלאה שעשה לאנשי קודאק בסוף העונה הראשונה. השורה הקטנה שאמר הפעם הביאה אותי לצפות שוב בקטע הזה, אחד המדהימים בתולדות הסדרה, ובאופן מפתיע נראה שהוא ממש מהווה נקודת מוצא לפרק הזה. דון אפילו מאזכר את עבודתו בחברת פרוות, שם עשה את צעדיו הראשונים בפרסום בעזרת עמית בשם טדי.

"נוסטלגיה. זה עדין, אבל משמעותי. טדי אמר לי שביוונית פירושה המדויק של 'נוסטלגיה' הוא 'הכאב מפצע ישן'. זה כאב עז בלב שעוצמתו גדולה בהרבה מהזיכרון לבדו. המתקן הזה הוא לא חללית, הוא מכונת זמן. הוא הולך אחורה וקדימה. הוא לוקח אותנו למקום שאליו אנו עורגים עד כאב ללכת שוב. הוא לא נקרא 'הגלגל', הוא נקרא 'הקרוסלה'. הוא מאפשר לנו לטייל כשם שילד מטייל, סביב וסביב, ובחזרה הביתה, אל המקום שבו אנחנו יודעים שאנו נאהבים". "הוא הולך אחורה וקדימה", כמו הפרק הזה.

"הקטע על ילדותי הופך להיות גדול יותר ויותר. למה זה?" רוג'ר תוהה בשלב מסוים בזמן העלאת הזכרונות לביוגרפיה שלו. עם כל הסיפור על פגישתם הראשונה של דון ורוג'ר ותחילת דרכה של היחסים שלהם, אני חושב שהדבר הכי חשוב בפלאשבקים הללו, בנוסטלגיה הזו, היה דווקא הדבר שהוגש לנו באופן אגבי, כשם שהדבר הכי חשוב בפרק הזה היה בכלל סצינה מפרק אחר. הקטע הראשון שראינו מהעבר הוא רוג'ר שנכנס לחנות הפרוות ומבקש לקנות מעיל שאומר, "אני לומד להכיר אותך אבל לא רוצה להפחיד אותך". במהרה, בחדר במלון, התברר לנו על מי הוא מדבר.

ברבות הפרקים, בעיקר אחרי שהיחסים האינטימיים ביניהם הגיעו אל קצם, הבנו שיש משהו מעבר לתשוקה בסיפור שבין רוג'ר לג'ואן. אני חושב שהפרק מעגן יפה את הדבר. רוג'ר החלקלק והשרמנטי לא סתם חשק בג'ואן אלא, כדבריו, רצה להכיר אותה. בפרק "הצוענייה והנווד" מהעונה הקודמת התוודענו אל איזבל, אישה מעברו של רוג'ר שמגיעה לסוכנות כלקוחה ומערערת אותו. חשבתי אז שהיא כנראה האחת בשבילו ושזהו מקרה מדכדך נוסף של אוהבים שהכוכבים הפרידו ביניהם, אבל עכשיו אני מבין שבהצגתה המעט-ארעית איזבל הייתה כלי שבאמצעותו רצו שנבין משהו על רוג'ר. שנדע שכשמישהי נוגעת בו באופן כזה, הוא לא יכול לשכוח אותה. אני חושב שג'ואן היא הכאב-מפצע-ישן של רוג'ר. כשהוא נסוג אל ילדותו, כשעינו צרה בדון והוא רוצה שגם עליו יצבאו נשים אפילו שהוא עומד ממש ליד ג'ואן, מה שהוא רוצה זה לחזור להיות איתה.

ההשתקפויות בין דון לרוג'ר בפרק הזה נראות מנומקות יותר לאור מצגת הקרוסלה מהעונה הראשונה. צפייה נוספת עכשיו בתמונות המשפחתיות של דון, הגם שכבר בזמן אמת היו בעיקר פסאדה, מאפשרות לנו הצופים לעשות את הזינוק התודעתי שובר הלב הזה בין מה שהיה למה שכבר איננו, ובכך להזדהות עמוקות מצד אחד עם התהומות שאליהן מגיע דון, ומצד שני עם הערגה העצובה של רוג'ר.

תגיות:
  • אם פרק המזוודה נחשב כפרק הטוב ביותר בסדרה (בעיני אלו הצועניה והנווד שרק השם שלו אומר הכל, וכמובן סגור את הדלת ושב – הקצבי ביותר בתולדות הסדרה) הרי שמבחינתי זה הפרק הגרוע ביותר בה.
    לא רק דון שהאלכוהוליזם שלו לקראת שיא, אלא גם תכני הפרק שהם לא מי יודע מה (מלבד הפלאשבקים שבאמת בנויים יפה ועם זאת בלתי מובנים עד שמסבירים אותם – בצפיה הראשונה לא הבנתי את הקטע שדון עשה לרוג'ר, ורק כעת הבחנתי בזה לאחר קריאה בויקפדיה…)
    אני כבר לא מדבר על בטי שהוכנסה לכאן באילוץ, אלא גם על הדמות הגועלית של הארט דירקטור שמתרפק על איזו עבודה טובה שעשה ונפסלה – על אך שהקטע שפגי עשתה לו היה חזק במיוחד.

  • אדם

    מישהו יכול לקשר לפרסומת של גלו קואט? או לפרק שבו הראו אותה?

© עידו ישעיהו