מד מן 4.05: החרצית והחרב

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 18/12/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

בצפייה הזו ב"מד מן" עונה 4 פרק 5, שמתי לב לרוג'ר. הוא נראה נזוף כל כך הרבה פעמים בפרק, לעתים (כפי שאמרנו בעבר) ממש כמו ילד קטן – "לרוג'ר יש משהו להגיד" – אבל בסופו של דבר הפעם הזדהיתי איתו. רגשית ושכלית. הקושי שלו להשתחרר מהעבר, מחבריו המתים ומההבטחות שנתן להם, היה כה אנושי ומובן, והדבקות בעקרונות הללו דווקא שיוותה לו יושרה לא מאוד-אופיינית. אולי לעובדה שהוא כותב את האוטוביוגרפיה שלו יש חלק בזכרונות הממשיים האלה, שמנחים אותו גם בהווה.

 הנה מה שכתבתי בעבר על הפרק, וכאן הדיון המעניין שהיה לנו:

"אדם מבויש כאשר הוא מובך ונדחה בפומבי"

זהו הציטוט של דון מתוך הספר "החרצית והחרב" – ספר בהזמנת הממשל האמריקני, שנכתב על ידי האנתרופולוגית רות בנדיקט על היפנים בזמן מלחמת העולם השנייה כדי להכיר ולהבין במי האמריקנים נלחמים – רגע לפני שהוא חושף בפני החברים את האסטרטגיה לפרוץ את המעטה של היפנים. ודאי יהיה מעניין מאוד לקרוא את הספר בהקשר של "מד מן", כי אפילו קריאה על אודותיו ועל הנקודות שלו שופכת עליה אור.

בנדיקט כתבה על היפנים שהם "תוקפניים ולא תוקפניים, מיליטריסטיים ושוחרי אסתטיקה, עולבים ומנומסים, מאובנים וסתגלתניים, כנועים ושונאים כשדוחקים בהם, נאמנים ובוגדניים, אמיצים וביישנים, שמרנים ומקבלים בברכה דרכים חדשות". הציטוט הזה הזכיר לי מיידית את הדבר העצוב שאמר דון לפיי במטבח על הילדים שלו, בסצינה אינטימית ויפה: "אני לא רואה אותם מספיק, וכשאני רואה אני לא יודע מה לעשות, וכשאני מוריד אותם בבית אני חש הקלה, ואז אני מתגעגע אליהם". כל זה נאמר באופן חשוף מאוד, רגע אחרי שתהה מדוע אנשים בכלל מרגישים צורך לדבר. החרצית והחרב.

אלמנט מרכזי בספר עסק ביפן כחברה הנשלטת על ידי בושה (Shame Society) לעומת חברות הנשלטות על ידי אשמה (Guilt Society). דון ובטי הם כרגע המייצגים הגדולים ביותר של כל אחת מהאפשרויות הללו, והילדה המסכנה שלהם לכודה בתווך. דון, כפי שהמחישה הסצינה במטבח, הוא האשמה. בטי היא כמובן הבושה. כל מה שהניע אותה בתגובותיה לדברים שעשתה סאלי המסכנה היה "מה יגידו עלי". במקום לדאוג לבת שלה, שבעליל לא מצליחה להתמודד עם מה שעובר עליה, היא אומרת להנרי "אני מושפלת". מה שסאלי עשתה היה אבי אבות הבושה, לגעת באיברים מוצנעים. ה"עונש" שלה גם הוא בושה בשנות השישים: להיפגש עם פסיכולוגית. כאשר דיברה איתה – "קראי לי ד"ר עדנה. זה מה שעושים הילדים" – אמרה בטי שהיא מרגישה שסאלי עשתה את זה כדי להעניש אותה. הכל כמובן חג סביבה, כל זה נעשה כדי להמיט עליה קלון.

בין האשמה של אביה לכלימה של אמה, סאלי נותרת קירחת – או מסופרת קצר – מכאן ומכאן. האדם היחיד שנראה כי עשוי להציל אותה מאמה הוא הנרי, בחור הגון בסך הכל (אם מתעלמים מהעובדה שהתעסק עם אישה נשואה), ואליו נוספה עכשיו גם ד"ר עדנה. המבט ההמום, שלא לומר מבועת, שהיה על פני הפסיכולוגית כאשר בטי אמרה לה שהיא חושבת שסאלי מענישה אותה, מביא אותי להאמין שהיא תהווה משענת עבור הילדה המסכנה הזו. נראה לי שבחייה של סאלי דון הוא החרצית ובטי היא החרב, אבל גם כך עומדות סתירות בלבו של כל אחד מהסמלים הללו. לכן פיט מוצא את עצמו נאלץ להיפטר מכל החרציות שהביא למשרד, מסתבר שהן מסמלות מוות. "כל כך הרבה מידע סותר". בסופו של דבר אמת אחת הייתה מובהקת: לא אמא ולא אבא התלוו אל סאלי בפעם הראשונה שהלכה לפסיכולוגית.

תגיות:
  • דבר אחד נותר לי לא ברור אחרי הצםיה הראשונה וגם כעת. איפה דון זיהה שהיפנים לא באמת מתכוונים לתת להם את העבודה? ולמה הם כל כך התרשמו ממנו כשרשם להם צ'ק אישי?
    מה שברור בעונה הזו שדון עבר שינוי משמעותי בתפקידו, אם בעבר רוג'ר וקופר היו האבא והאמא של המשרד, הרי שבעונה הזו (כשלקופר בכלל אין משרד – כמה מענג היה לראות אותו בפרק הקודם יושב ואוכל בלובי הקבלה) האבא הוא דון והאמא זה פרייס או להיפך. ודן בתפקיד האבא הוא הרבה יותר מנהלם ותעלולן מקרייאטיבי. את זה הוא השאיר לפגי.
    אהבתי את זה שבפורום מישהו בנה על קשר אפלטוני בין דון לפיי, כשכל כך זועק ולבסוף גם בולט שהכל היה מבחינתו סוג של פלירט.

© עידו ישעיהו