מד מן 4.04: הדחויים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 04/12/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

אח, "מד מן" עונה 4 פרק 4, איזה פרק נפלא, וצפיות נוספות רק מאששות את זה. לחיבורים רגשיים יש נטייה לדהות עם כל חוויה נוספת, אבל הפעם זה לא קורה לי למרות שזו פעם רביעית או חמישית שאני צופה בפרק. עדיין לבי עם אליסון המסכנה.

הפעם שמתי לב לקישור חזק יותר בין הסצינה האחרונה לבין הרצון של דון לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ – בשיחה שלו עם פיי הוא אומר לה מפורשות שהאופן שבו אנשים נפתחים במסגרת קבוצת המיקוד אינו עניינו של אף אחד. המציצנות העומדת בטבעו של חלון הראווה הזה מנוגדת בתכלית לאופן שבו דון תמיד חי את חייו, והפעם הוא נשאב בעל כורחו אל הצד הלא נכון של הזגוגית.

זה מה שכתבתי בעבר והדיון המעניין שהיה לנו:

יותר מהרגיל משקף הפעם שמו של הפרק את תוכנו, ואני חושב שהשקיפות הזו, הנכונה גם לשאר הפרק – שאגב, ביים אותו ג'ון סלאטרי, הלא הוא רוג'ר סטרלינג – היא הסיבה לכך שכה אהבתי אותו: הפעם הדברים היו בחזית. התגובות שלי היו רגשיות לכל אורך הספקטרום לרבים מהדברים כאן. החיוך העצום ופניו הזוהרים של פיט למשמע הידיעה על כך שיהיה אבא היו לקטע הכי יפה איתו בסדרה עד כה. הגרוטסקה הלא אופיינית כשפגי מציצה מחלון משרדה אל תוך משרדו של דון רגע אחרי הדרמה. קבוצת המיקוד של הבנות הייתה אמוציונלית במיוחד, גם בקרב אלה שלא הכרנו לפני כן: פקידת הקבלה שהופכת לרגע לילדה קטנה כשהיא מספרת על האופן שבו אמא שלה מעסה את פניה, המזכירה שפגועה קשות מהיחס של חברה לשעבר, וכמובן, הקרובה ביותר אל לבנו – אליסון השבורה. לבי יצא אליה. "לפעמים זה גרוע יותר כשהם מבחינים", שפופה בחדר עם יתר הבנות, פורצת בבכי, זוכה לחוסר רגישות מפגי ואחרי כן מחוסר רגישות משווע וכל כך אנוכי מדון. "אני לא אומרת את זה בקלות, אבל אתה לא אדם טוב". איזו מתוקה, לא מגיע לה כל זה.

אם עד כה העבודה הייתה המקום היחיד בשגרת חייו הנוכחיים של דון המהווה זירה מוכרת שבה הוא יכול לנצח, כעת גם בה מתגלעים סדקים המקרינים ישירות על הצורך שלו להשתנות. והוא מודע לזה. דווקא שם, אחרי כל הדרמה במשרד, הוא אומר לפיי שאנשים יכולים להסתגל לרעיונות חדשים. כשהבנות דיברו עם פיי בחדר, צפו בהן פגי ופרדי, העתיד והעבר, ודון.

בשיווק ישנה תיאוריה שנוסחה ב-1962 ונקראת "הפצה של חידושים", Diffusion of Innovations. היא עוסקת באופן שבו אנשים שונים מאמצים רעיונות חדשים או, אהמ אהמ, דוחים אותם, ממוצר חדש ושולי שיצא לשוק ועד טכנולוגיה חדשה שתשנה את האופן שבו אנו חיים. זה הגרף המבטא זאת:

קשה לי להאמין שמת'יו וויינר לא מכיר את התיאוריה הזו. לאורך כל חייה "מד מן", כסדרה שעוסקת בעשור כה מהפכני ועתיר חידושים, שיחקה עם דמויותיה על הציר הזה, וביתר שאת בפרק הזה. כרגע מסביב לדון האנשים הצעירים מתבגרים ומתגברים – לפיט יש ילד בדרך והוא שמח על כך בניגוד לכל מה שחשב לפני כן, לפגי יש חבורה חדשה ורדיקלית וחשיבה מתקדמת, שניהם מתגברים על הרגשות שלהם אחד כלפי השני כשהם מחליפים מבטים בסוף, שניהם ממשיכים הלאה.

דון עדיין לא מצליח לעשות את זה בשום פנים ואופן, למרות הדברים שאמר לפיי על קבוצת המיקוד. היא אמרה, "אני לא יכולה לשנות את האמת", ודון ענה: "איך את יודעת שזו האמת? רעיון חדש הוא משהו שהן אינן מכירות עדיין אז מובן שהוא לא יעלה כאפשרות. שימי את הקמפיין שלי בטלוויזיה למשך שנה ואז תעשי שוב קבוצה ואולי הרעיון יעלה. את לא יכולה לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר". כאמור, הפצה של חידושים.

אבל את מה שדון מטיף לו היטב בעבודה הוא אינו מחיל על חייו הפרטיים. החדשנות היוצאת מגדר הרגיל והראייה קדימה שלו פשוט לא עובדות באגף הזה, אחרת מלכתחילה לא היה מעלה על דעתו לשכב עם אליסון. כבר עברה שנה מאז שהתגרש, יותר משנה שהוא חי לבד ומצוי בעולם שהוא פשוט לא מצליח לזהות. הדמות שיצר, "דון דרייפר", נשברה והוא לא יודע איך לחבר אותה בחזרה. כל מה שעשה בפרק הזה הפריך את הדברים שאמר לפיי, והפעם זה קרה במקום שבו הצליח עד כה לתפקד מעולה – במשרד. הקושי שלו להתנהל נורמלי יצא מפתח ביתו אל החוץ. כמה צורב זה ודאי היה כאשר חזר הביתה וראה איך שכנתו הזקנה מסרבת לענות לבעלה אלא ללבן את הדברים רק בתוך הבית. סוף אדיר, אגב.

נראה שעכשיו, אחרי שנה של הסתגלות, דון צריך לעשות לעצמו את הדין והחשבון. החלק הקריטי בהפצת חידושים הוא הבחירה שלבסוף עושה האדם: האם לאמץ את הרעיון או לדחות אותו? נראה לי שכל מה שקרה בפרק הזה הוא נקודת מפנה עבור דון, ויהווה פתח ליצירת דמותו החדשה ולהמשך המשפט שלא הצליח לנסח במכתב שהתחיל לכתוב: "כרגע החיים שלי מאוד"…

תגיות:
  • אני יודעת ששונאי דון לא יאהבו את זה – וכמובן שאני ממש לא מצדיקה את מעשיו – אבל דון הוא לא הבוס הסקסיסט הקלאסי, גם לא לתקופתו. הוא זהיר ובאופן כללי מרחיק את חייו האישיים מהמשרד, הוא מעולם לא השתתף בסיפורי כיבוש או חשף מאהבות כנהוג במשרד (אני מצליחה לחשוב רק על הדיילת בנסיעה ההיא עם סאל). כשהוא שוכב עם אליסון – וכן, בהחלט מנצל את מעמדו – הוא שיכור, שרוי בבלוז החגים ומרחם על עצמו.
    כשהוא קם בבוקר, מתפכח ומבין את משמעות מעשיו הוא יודע ששגה. הוא רק מטפל בזה בצורה מטומטמת: הוא מנסה להתעלם ומקווה שזה פשוט יחלוף. גם המכתב שניסה לנסח בסוף הפרק הוא הכאה על חטא.

    מי שיחסה כלפי אליסון היה בלתי נסלח מבחינתי היא פגי עם התגובה הקלאסית לאשה המנוצלת: זה לא קרה כפי שאת מספרת. אם זה קרה זו בעיה שלך. תתאפסי על עצמך. אני לא קשורה לזה.
    לא ציפיתי לאיזה סיסטרהוד מטורף, אפילו לא לפעולה מחוץ לכתלי אותו חדר, אבל קצת אמפטיה לא הייתה מזיקה. רצית להיות כמו כל הגברים במשרד? מזל טוב, פגי!

    • ocean

      מה ציפית מפגי? האשימו אותה בהתקדמות דרך מיטתו של דון, הגיוני שהיא תבחר להגן על עצמה (כי היא אכן התקדמה בזכות ולא בחסד). אין לכך שום קשר בעיניי ל"תגובה הקלאסית לאשה המנוצלת".

      וכמובן שאפשר לדעת כיצד אנשים יתנהגו בעתיד לפי התנהגותם בעבר. אבל גם אפשר להפוך את הידע הזה לאסטרטגיה שתגרום להם לאמץ רעיון חדש.

      • כתבתי בדיוק למה ציפיתי ממנה – לקצת אמפתיה. הפנים שלה ממש השתנו בשנייה שהיא הבינה שמדובר בדון.

  • הדיון בפורום כל כך מרתק. ובכלל הפרק הזה נגמר בשתי סצינות כל כך נפלאות, חבורת הביטניקים/היפים שנמצאת בחוץ לצד חבורת הגברים העשירים המעונבים שנמצאת בפנים. והמבט של פיט ופגי, כאילו החוט האחרון שקישר בינהם ניתק והם יוצאים כל אחד לדרך אחרת (הוא להפוך לעשיר יותר ויותר, והיא למצוא משמעות לחייה). ואחר כך הסצינה של הזדנים במסדרון של דון (באופן כללי אני חושב שאחרי מזוודת הסדרה אוהבת במיוחד מסדרונות…)
    אני חושב שעבור דון שרגע לפני כן נחר בבוז על 1925, הרי שהזקנה עם המטפחת על הראש והזוגיות הכה ותיקה טופחת לו על פניו הבודדות כשכל הסצינה אומרת בוז / רחמים לבדידות שלו.
    בכל מה שקשור לגועל מדון ואישיותו, דומני שאליסון מגדירה את זה בצורה הטובה ביותר – דון שיכור. אנחנו יכולים לראות איך הוא משתכר בכל ערב לפני שיחזור לביתו הבודד ולאומללותו. ברגע שהוא יקח את עצמו לידיים, הרי שלפחות מקצועית נראה אותו במקום טוב יותר.
    ככלל העונה הזו מלאה רגעים קומיים (עוד לפני בלנקשיפ) כשההצצה של פגי על דון, היא פשוט מעולה..

© עידו ישעיהו