למה שאבד

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/12/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

ספוילר "אימפריית הטיילת" 2.12

זו הייתה שירת הברבור של איש מת מהלך שיודע שהוא כזה. דברים תמיד נראים ככה בדיעבד, אבל הפעם דומה שזהו אכן המקרה. מהרגע שג'ימי ארגן את המפגש עם נאקי הוא ידע שגורלו נחתם. כלומר, הדבר הכי טוב עבורו היה להכניס את נאקי לכלא, אבל הוא בוחר דווקא לעשות את ההפך, להירתם לטובתו. נראה שהוא בעצם מבצע תהליך התאבדותי ארוך ומודע, מאותו מפגש מאורגן ועד שהוא מגיע אל "מני הורביץ" בלי שום נשק. כשהוא שואל את ליאנדר מה יקרה עם האחוזה של הקומודור עם מותו, האם בנו יקבל אותה. כשעיניו דומעות בזמן שאמו מנופפת לו לשלום ממרחק על החוף. ובטרם מותו הוא משיא לבנו את העצה שהוא מוצא כחשובה מכולן, מספר לו כיצד כילד היה בורח אל החוף כדי להיות עם עצמו. אני יכול לעשות את זה? שואל טומי. בטח, עונה אביו. ברח אל השקט. אתה ללא ספק תזדקק לו.

"To The Lost", ג'ימי מרים כוסית במפגש שארגן עם נאקי. זה נשמע כאילו הוא מתייחס רק אל האנשים, אבל הוא מכוון גם אל מה שהיה ונעלם מחייו. אל אותו שקט, אל התום, אל שפיות דעתו. אל אשתו. אל חייו הוא. כעת מובן לי בהרבה החיבור שלו עם ריצ'רד הארו. זו לא הייתה רק אחווה של לוחמים, אלא חיבור בין שתי נשמות אבודות כליל. הבור הפעור בנפשו של ריצ'רד, כפי שחשף בפני אנג'לה כאשר ציירה אותו לפני חודשים רבים, היה קיים גם אצל ג'ימי. זו הסיבה לכך שגם כאשר מלך לא באמת היה מלך. דיברנו על כישורי הדיפלומטיה הלקויים שלו, אבל בהסתכלות כזו אלה הם מעשים של אדם שלא רוצה לשלוט. מעורר אנטגוניזם, מביא אנשים לדחות אותו. הוא בכלל מת בשוחות, מה פתאום כס. ההבדל היחיד בינו ובין ריצ'רד זה שאצל האחרון הבור בנפש היה הרבה יותר ניכר, כיאה למישהו שנושא את הבור הזה על חצי מפרצופו.

"אנחנו עדיין שם, לא כך?"
(ריצ'רד)

אנג'לה מתה בגללו, אביו הביולוגי מת מידיו. וכמובן, הייתה אמו, אות הקין שאף אחד אינו רואה מלבדו. זה היה הזמן שבו ג'ימי צריך להזדכות על הציוד. "הגיע הזמן לחזור הביתה, ריצ'רד", הוא אומר לו אחרי שהוא מקבל את שיחת הטלפון מנאקי, השיחה שהוא יודע בדיוק מה מצפה לו בעקבותיה. עבורו, כאן ועכשיו, החזרה הביתה היא זו. באשר לריצ'רד – הוא עצמו כבר היה קרוב לעניין הזה ממש לא מזמן, ביום הזיכרון, וכשחזר משעותיו ביער שאל את ג'ימי, "היית נלחם בשבילי?", וג'ימי הבטיח לו שעד הקליע האחרון. כאמור, הם עדיין שם, במלחמה. עכשיו כשג'ימי איננו, לא בנמצא כדי להילחם בשביל חברו, וגם אנג'לה כבר אבדה, אני פשוט מקווה שריצ'רד יסתדר בלי חבריו. שכפי שהפציר בו חברו יחזור הביתה באמת, היכן שלא יהיה. אולי לאחותו התאומה. שימצא שלווה.

באותן שעות שבהן ריצ'רד שוטט לו אז ביער, נאקי זכה לביקור מאיליי, שניסה להתנצל ונתקל בקשיחות ואטימות עצומות מצד אחיו. אין סליחה במקרה של נאקי, הבנו אז, אבל לא ידענו עד כמה. "אני. לא. מחפש. מחילה". הוא לא אומר 'התנצלות' אלא מחילה, כלומר לאחרים או לעצמו הוא. ככזה אנחנו חוזים לראשונה – רגע אחרי ששמחנו בשבילו על שחמק מהכלא – בעובדה שהאיש הוא פסיכופת של ממש, ולא בכדי הגיע לעמדה שהוא מצוי בה. הוא לגמרי צריך היה להיות עכשיו בכלא. השיחה שלו עם מרגרט במטבח, לכאורה מלאת כנות וכה יפה, הזכירה לי את השיחה המלאה כנות והיפה בסוף העונה הקודמת שבה סיפר לה על רעייתו הראשונה ועל בנו המת, אבל עד מהרה ניכר לנו ולה שהוא מניפולטור ערל לב. היא כבר אמרה שהיא מאמינה לו והוא עדיין מפליג בתירוצים, סממן מופגן לשקרן. מאוחר יותר נראה היה כי ברגע שנאקי אמר לה שג'ימי התגייס שוב, היא הבינה מה באמת קרה, וזאת בלי שתכיר את דרמודי לעומק.

ג'ימי הקיא יומיים רצופים אחרי שהרג אדם בפעם הראשונה. נאקי שמח וטוב לב למחרת בבוקר, שום סממן לבחילה. או שזוהי אינה הפעם הראשונה שבה הוא הורג אדם, או שאולי ג'ימי קורץ מחומר אחר. שניהם סבירים באותה מידה.

© עידו ישעיהו