תחת כוח האל היא משגשגת

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 11/12/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

ספוילר "אימפריית הטיילת" 2.11

אה, איזה שימוש אירוני במוטו של אוניברסיטת פרינסטון, Dei Sub Numine Viget, "תחת כוח האל היא משגשגת". קשה לי להאמין שהאל מצדד בג'יליאן, שיחד עם בנה סיפקה את הסצינה המטרידה ביותר בסדרה המשופעת בכאלה. גרסה מחורפנת לחלוטין לאדיפוס, הבן שרוצח את אביו ונושא לאשה את אמו, או במקרה של ג'ימי, מזיין אותה.

ידענו שג'יליאן שרוטה עמוקות. אי אפשר לא להיות עם הדברים שעברה, אבל לא ידענו עד כמה. היא "פשוט האדם הבודד ביותר בעולם", ג'ימי הוא כל מה שיש לה והיא נתלית בו באופן הכי מזעזע שיש. קשה לי לשפוט את האישה האומללה הזו, שבגיל 13 נאנסה וילדה את ילדה, לפעמים מנשקת לו את הבולבול כשהייתה מחליפה לו. בבגרותו קופצת עליו חצי עירומה ולופתת את רגליה סביבו – מחזה שלא קל לי להסיר מראשי, הפעם הראשונה שבה ראינו אותה – מפתה אותו בשכרונו, עומדת מהצד ללא מילה כשהוא הולם שוב ושוב בסיכוייו באוניברסיטה, ושנים אחרי כן מעודדת אותו לסיים את העבודה עם הקומודור. קהות הרגשות שלה לנוכח ג'ימי השפוף הייתה מהממת. יושב מולה בנה האבל – אהבת אמת או לא – והיא כבר מנסה להשכיח ממנו ומבנו את זכרה, בדרך לתפוס את מקומה. מכל היבט.

הדברים האלה מעמידים באור אחר, או שמא אפלה, את הדברים שאמרה לקומודור כשסעדה אותו אחרי השבץ. האופן שבו התחילה את דבריה במתיקה, ובמיוחד כאשר השוותה בין החיוך של ג'ימי לשלו, מסתכלת עליו ורואה את אביו – בשעתו חשבתי שזוהי נקודה לרעת ג'ימי, אבל עכשיו אני מבין שזו אחת לטובת הקומודור. זו הסיבה שבכלל הצליחה להביא את עצמה לכך. ובסופו של אותו מעמד הגיעה הסצינה המצמררת ביותר של העונה, כשהפליאה מכותיה בזקן המשותק. תענה על השאלה!

הדהוד המכות הללו זעק גם במנטרה שהטיח ג'ימי באמו כאשר חנק אותה כאילו כפאו שד. "אני אזכור! אני אזכור!". וכל אחד כזה נשמע כמו מנייה, ספירה. אני אזכור את אנג'לה, אני אזכור שגרמת לי להתנקש בנאקי, אני אזכור ששכבנו כשהייתי שיכור, אני אזכור את כל מה שנחזה בפרק הפלאשבקים הזה. אני זוכר כל הזמן. המעשה הזו משווה לנגדו תמיד, מלווה אותו כמו צל בכל מעשיו, ובמיוחד כל אימת שהוא עם אמו. לא בכדי הפלאשבקים נראו כמו ההווה, כי עבור ג'ימי הם המרכיב העיקרי בחייו, כאן ועכשיו. תמיד נוכחים. הוא בוש במעשיו עד שלא יוכל לסרב לגחמות אמו. הוא תוקף אותה באלימות ברגע של טירוף, אבל אחרי שהוא מתאושש הוא שוב עומד שקט בזמן שהיא מסבירה לו מה התרחש, מה מתרחש. "אמא כאן", היא אומרת לטומי, מיד נכנסת לתפקיד. ולג'ימי היא מורה, "מה שעשית, לא התכוונת אליו. אנחנו לא צריכים להזכיר זאת יותר לעולם". בדיוק כפי שהם לא מזכירים דברים אחרים שג'ימי זוכר.

הידיעה של הדברים שקרו בעבר, שופכת אור חדש על כל מה שראינו עד כה מתחילת הסדרה בכל הנוגע לג'ימי. אם לא נשב עכשיו ונצפה בה מההתחלה, אנחנו יכולים להבין בקלות את גודל המטען שפספסנו באמצעות הדברים שג'יליאן אומרת לג'ימי כאן, הכי טריוויאלי והכי מדאיג, בעודה מחזיקה בטומי. "יום אחד בקרוב הוא כבר לא יהיה ילד קטן. זה קורה, פשוט ככה. אשכיב אותו לישון. ואני אהיה למעלה".

אני תוהה אם אי פעם ג'ימי ישנה משהו במערך היחסים שלו עם אמו. עכשיו זוהי שעת הכושר האידיאלית. טראומה, אשתו נרצחה ועליו לנסות להרחיק את טומי מג'יליאן. אבל הנה, הוא עדיין לא עושה דבר, מביט בה בשקט מהקומה התחתונה.

 

השטן הלבן

היצירה שלמד ג'ימי בקולג' היא "השטן הלבן" של ג'ון וובסטר, טרגדיית נקמה מ-1612 שתיארה אירועים שהתרחשו יותר משלושים שנה לפני כן, כדי להוות אלגוריה למצבה הפוליטי והמוסרי של אנגליה בימיו הוא, בעיקר השחיתות של המלוכה. קרי, סוג של "אימפריית הטיילת". המשמעות של המושג 'השטן הלבן' לקוחה מפתגם מאותה עת – "השטן הלבן גרוע יותר מאשר השחור", כלומר מעשיהם הרעים של אנשים טובים, טהורים, גרועים עוד יותר משל האנשים הרעים.

המשמעות הזו גדולה במקרים כמו של מרגרט ו-ואן אולדן. האחת מנסה להשתחרר מהאשמה הכבדה של החטא, השני עומד בצדו השני של ניסיון דומה ומוצא את עצמו מעומת עם מעשיו הפסיכוטיים. במקרים של שניהם נראה שמדובר בהפיכת חייהם על פיהם. מרגרט מאוימת פשוטו כמשמעו על ידי נאקי, שכל כך סמך עליה עד שסיפר לה הרבה יותר מכפי שרצוי שתדע, מה שעלול להתפוצץ לו כעת בפנים. ואן אולדן נאלץ להימלט מהחוק, לירות אגב כך בסוכן פדרלי, ולעבור סופית לצד השני של המתרס. אני מקווה שעוד נראה אותו.

בחזית הנשמות השחורות, ריצ'רד לא אמר מילה בפרק ובכל זאת היה כל כך בולט. נוגע בדמה של אנג'לה כאילו זה הדבר האחרון שהותירה לו בלכתה. יחד עם ג'ימי הוא ודאי ידאג לגרום למני הורביץ לשלם, או לפחות לנסות.

 

"בשבוע הבא: טרגדיית הנוקם"
(מר פירסון, המרצה המוכה של ג'ימי)

  • מיכאל גינזבורג

    ניתוח מצוין וסיומת נהדרת עם המשפט של המרצה 🙂
    את הפרק האחרון אראה מחר בערב ואני לא יודע מה יעלה בגורל ג'ימי.
    בכלל, גורל כל הדמויות לוט בערפל.

  • אחלה סיכום, אכן אנחנו מגלים שוב ושוב עד כמה ג'יליאן מתוסבכת, ויפה שהצלחת להעמיק ולנתח את דמותה בראי כל העונה. למרות הצפיפות העלילתית בפרק, אני עדיין מוצא אותו עוצמתי ומאלף. אחלה עונה.

  • miss bojarsky

    ידעתי שתעשה צדק עם הפרק המופלא הזה בסיכום שלך 🙂
    כבר מזמן חשדתי שיש משהו סוטה ביחסים שבין ג'ימי וג'יליאן, כך שזו לא הייתה הפתעה מוחלטת לראות אותם מקיימים יחסי מין, אבל זה בהחלט היה מצמרר. ג'ימי המסכן, עכשיו אנחנו יודעים למה הוא החליט ללכת למלחמה, הוא ניסה לברוח. וזו לא (רק) המלחמה שדפקה אותו, הוא היה דפוק הרבה קודם לכן. גם אנג'לה מסכנה ובהחלט אפשר להבין איך היא הגיעה למצב שהיא הגיעה אליו. ובכל זאת, קשה לי יותר להרגיש אמפתיה כלפיה. אני חוששת מאד לגורלו של טומי ומקווה שג'ימי בכל זאת ייחלץ אותו מבין ציפורניה.
    הקומודור קיבל את מה שמגיע לו, כל הסבל הזה שראינו הוא יצירה שלו.

    אני תוהה מה יקרה עם אביגייל עכשיו כשאבא שלה הוא פושע נמלט.

    • יש לי ניחוש בכלל לא מבוסס שאביגייל שואן-הולדן ייעלם ומרגרט תגדל את אביגייל

      • miss bojarsky

        יש מצב

    • miss bojarsky

      התכוונתי לומר שגם ג'יליאן מסכנה. לא שאנג'לה לא, רק שכלפיה בהחלט יש לי אמפתיה.

© עידו ישעיהו