הרגעים הטלוויזיונים הגדולים של 2011

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 24/12/2011 בקטגוריה ‏כתבות

שנה נוספת מגיעה לה אל קצה. היא הייתה נטולת עונה של "מד מן", הדרמה האהובה עלי, אבל כללה התחזקות אדירה מצד שתי סדרות אחרות. האחת היא "אימפריית הטיילת", שעונתה השנייה לא הייתה מושלמת אבל לגמרי קרובה לכך וכללה כמה סצינות שחדרו מתחת לעורי ונשארו שם. השנייה, שהיא בעצם הראשונה, היא "מחלקת גנים ונוף", שלא רק תפסה את מקומה של "קומיוניטי" כקומדיה האהובה עלי, אלא היא חד וחלק הסדרה שהכי אהבתי השנה. אבל על כך בפוסט הנפרד שיוקדש לה.

לשם סיכום השנה אעשה את מה שעשיתי עם העשור הקודם ואסכם את הסצינות והרגעים שהכי הדהימו, היממו או ריגשו אותי השנה. מאחר שמן הסתם הרגעים הללו הם רובם ככולם ספוילרים לסדרות שמהן הם לקוחים, אעשה זאת בחלקים ובפוסטים נפרדים, כל רגע כזה יזכה לרשומה בפני עצמו. מאחר שעל רבים מהרגעים הללו כבר כתבתי בעבר, סלחו לי אם אמחזר את דבריי ואצטט את עצמי.

חלק א': "המשרד" (וגם על "אורות ליל שישי")

בניסיון להיזכר בדברים שאולי חומקים ממני – סכנה שעדיין קיימת, אגב – רפרפתי על דברים שכתבתי השנה ונתקלתי דווקא בשני דברים שהיו לי ציפיות גדולות מהם ולא סיפקו את הסחורה: הפינאלה של "אורות ליל שישי" ועזיבתו של מייקל סקוט את "המשרד". בשני המקרים היה מדובר ברגעים עם פוטנציאל אדיר להיחקק בזיכרון, אבל לטעמי הם קצת כשלו בכך. "אורות" יותר מ"המשרד", כי עזיבתו של מייקל סקוט/סטיב קארל עוד הצליחה לרגש בדרכה המינורית, אבל ב"אורות ליל שישי" הבנתי סופית שהפינאלה הזו היא לא הסיום של הסדרה שכל כך אהבתי בשלוש עונותיה הראשונות, אלא של סדרה אחרת המורכבת מעונות 4 ו-5, טובה הרבה פחות ושאהבתי הרבה פחות, ולכן אין לי כמעט נגיעה רגשית אליה. מתוך 50 הדקות של הפרק, רק הדקות האחרונות הצליחו להזכיר לי את הנגיעה האישית שלי.

כך כתבתי על הפינאלה של "אורות ליל שישי": "שלושת רבעי השעה הראשונים של הפרק לא באמת ריגשו אותי והיו צפויים. היה ברור שאריק ידחה לבסוף את ההצעה והמשפחה תעבור לפילדלפיה, היה ברור שהוא ילך אל אביו של וינס, היה ברור שהלה יבוא אל המשחק. בנוסף, הצעת הנישואין של מאט לג'ולי הרגישה לי מאולצת ותלושה, אם כי התגובה של אריק ותמי הייתה מצחיקה. סגירת הסיפורים של לוק ובקי במהלך הפרק הייתה מעניינת כפי שהם עצמם היו מעניינים עד כה, כלומר לא. ועד כמה שהיה כיף לראות את לנדרי, והיה כיף וזה נעשה מצוין, הוא כאן בסך הכל לסצינה אחת?

"אבל אז הגיע המשחק בסוף, והוא נעשה מצוין. במקום הדרמה והבומבסטיות ניתנה לנו אותה מוזיקה שקבלתי על היעדרה ויחד עמה מעין תמצית יפה של האירוע, כזה שראינו המון פעמים לפני כן בסדרה. לבסוף הזריקה בשניות האחרונות של המשחק והכדור באוויר שהתמזג לכדי הקפיצה בזמן לשמונה חודשים קדימה, היו הולמים עד מאוד. ואז ראינו את כולם בהמשך חייהם, דבר שחששתי שלא יקרה, וזה היה יפה ביותר, אבל בעיני גם חלקי עד מאוד. כמה מושלם זה יכול היה להיות אם לרגע אחד קצר היו נותנים לנו לראות במסגרת המונטאז' גם את סמאש, את לנדרי, את ג'ייסון ואת לילה, אפילו עם הדבר הכי פשוט וטריוויאלי, כמו יושבים עם חברים חדשים או בכיתת לימוד או מה שלא יהיה, רק כדי להראות לנו שהם לא נשכחו גם במעמד הזה. הם "אורות ליל שישי" יותר מאשר הצעירים שהגיעו אחריהם, ולסגור את הסדרה בלעדיהם זה בעיניי מעשה פגום ומצער".

על "המשרד" כתבתי: "אני חושב שציפיתי לפרק שונה. משהו גדול יותר, שנחקק בזיכרון מיידית, שממשיך לחלחל. אבל בהתאם לניואנסים שמתווים את דרכה של "המשרד", גם הפרידה ממייקל סקוט צעדה לאורם. אין לי בעיה עם זה, הפרק היה נהדר בעיני, אך בדברי הימים הוא רחוק מלהירשם לצד הפרקים הגדולים של "המשרד" לדעתי. הוא היה תערובת מבורכת ובלתי נמנעת של שחוק ודמע, אבל היה חסר לי קצת קתרזיס. היה ניסיון לעשות את זה עם הפרידה שלא הייתה למייקל עם פאם, רק כדי להיפגש – כמובן – רגע לפני הסוף ולהיפרד בלי סאונד. זה היה נחמד, לא אומר שלא, אבל הרעיון עם הסצינה-המרגשת-שלא-זקוקה-לקול נעשתה ממש לא מזמן עם הידיעה על הריונה של פאם, ומעבר לכך במקרה שלהם הייתי דווקא רוצה לראות אותם מדברים ומעלים כמה נקודות יפות מעניינות מהעבר המשותף שלהם. במילים אחרות, הבחירה בשקט הייתה הבחירה הקלה.

"המעמד הזה, הפרק כולו, נתן לסטיב קארל את ההזדמנות להפגין משחק מהמם וכל כך רגיש באיכויותיו. קשה היה לראות אותו דומע בלי לדמוע יחד איתו. הפרידות מכל אחד ואחד מהצוות היו יפות הגם שרוב הזמן לא ממצות. זו מדווייט הייתה הנוגעת ביותר. הרצף הכי מושלם בפרק היה כמובן בסופו, בשדה התעופה, עם המונולוג של מייקל על החרטה העתידית על כך שלא בילה זמן רב יותר במשרד (והתהייה על מי בכלל קונה מיטת-חולי), עם הפנייה הישירה שלו לאנשי המצלמות, "היי, תודיעו לי אם זה אי פעם משודר?" – כזה חמוד – ואחרי שהוא נפטר בשמחה מהמיקרופון המלווה אותו הוא אומר בלי שנשמע את מה שכנראה כבר לא נשמע יותר במשרד – That's what she said".

אבל השנה הזו במשרד סיפקה רגע אחד שכן נכנס לרגעים הטלוויזיוניים הגדולים של השנה מבחינתי: הצעת הנישואין של מייקל להולי. אותו קתרזיס שנעדר עבורי מפרק הפרידה, היה נוכח בפרק הזה. הרי העונה הזו הייתה בסימן הפרידה ממייקל ועל כן קשרה את כל הקצוות שלו ממהלך הסדרה. בראשם היה כמובן הסיפור עם הולי, נשמתו התאומה מימים ימימה, עליה הוא אמר בסוף העונה החמישית, בפיקניק של דאנדר-מיפלין: "אני חושב שאנחנו אחד מהזוגות האלה שיש להם סיפור ארוך, כשאנשים שואלים איך מצאנו אחד את השני. אני אראה אותה מדי פעם, ואולי שנה אחת היא תהיה עם מישהו ובשנה אחרי כן אני אהיה עם מישהי. וזה יקח הרבה זמן, ואז זה מושלם. אני לא ממהר".

והנה כי כן, שנתיים אחרי כן זה אכן היה מושלם. הצעת הנישואין שלו, שאליה נרתמו כל החברים במשרד, היא סצינה יפהפיה ומרגשת, שבחכמה מנוטרלת מקיטש בעזרת מה שקורה בסופה. למרבה הצער אין קטע וידאו נורמלי ושלם של כל הסצינה, אז ניאלץ להסתפק בדבר המטושטש והחלקי הזה.

 

בחלקים הבאים, לא בהכרח בסדר הזה: "מחלקת גנים ונוף", "אימפריית הטיילת", "פרינג'", "ילדי האנרכיה", "שובר שורות", "יומני הערפד" ואולי עוד.

© עידו ישעיהו