מד מן 3.11: הצועניה והנווד

פורסם ע"י ‏איימס‏
בתאריך 21/10/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

מד מן עונה 3 פרק 11

mad-men-the-03x11-gypsy-and-the-hobo

"אני תמיד אוהב את מיני מאוס"
(סאלי)

כל הפרק מטפל בטענה הזו: אנחנו אוהבים דברים, חושבים שזה יימשך לכל החיים, וכזה נגמר לא מצליחים להבין איך התחלנו לאהוב אותם בכלל. כשגרג אומר לג'ואן "את לא יודעת מה זה לרצות משהו כל חייך… ולא לקבל אותו", זה מכעיס ומכאיב ומעצבן. איזה אידיוט. ג'ואן בטח שלא רצתה את האנס המתעלל הזה בתור בעל, אבל זה מה יש. מישהו שהיא אהבה פעם וחשבה שיכול לפתור את הבעיות שלה, והיום היא לא מבינה מה ראתה בו, ילד מטופש (היא, לעומת זאת, נותרה מלכה, עם האגרטל בראש שלו). מה שהיא כן אהבה ותמיד תאהב זו העבודה שלה, שכבר פעם ויתרה עליה בשבילו, ונראה שתצטרך לוותר עליה לפני שבכלל התחילה, שוב.

כשרוג'ר אומר לאהובתו הישנה ש"הבחורה הזו אחרת", זה רק תירוץ. זה לא שהוא נאמן, אנחנו רואים את זה בשיחה שלו עם ג'ואן, שמלאה פלרטוטים וחיוכים, אבל איתה אין לו את זה מלכתחילה. אין מתח מיני מצדו, אין עניין, אין כאב, רק רמז של טעם ההחמצה. וכשהוא אומר לה שהיא לא היתה אהבת חייו, אני לא בטוחה מי כן, מונה, ג'יין או ג'ואן (למעשה, נדמה לי שהוא מתחרט על ג'יין. היא יפהפיה, אבל בכל פעם שראינו אותה, ראינו עוד ילדה שהוא צריך לטפל בה. מונה וג'ואן מעולם לא היו ילדות. בערך ההפך מדון והעדפותיו לנשים, והעדפותיו למאהבות).

נוכחותו של רוג'ר וסיפור האהבה המוחמץ שלו מאיר לי באור חדש גם את סיפורם של דון וסוזן, ועל כך שהיא מנסה להיות דמוית ג'יין. מקסימה ומבינה ונהדרת, וכל מה שגבר יכול לרצות, כדי לקבל טבעת. היא אומרת שלא, אבל היא כן רוצה עתיד. ולמרות שנראה אחרת, דון לא רוצה עתיד איתה. יש סיבה שהוא נשאר עם בחורות מסוגה כמה חודשים ואז עוזב, להרפתקה הבאה. וכמובן, דון וקופסת השקרים. "זה שקר כל כך גדול", אומרת בטי לעורך הדין של המשפחה אחרי ששמרה את הגילוי וחיכתה וחשבה. ההשתהות הזו נתנה לה את היכולת להיות קרה ומחושבת בשיחה ביניהם, אבל גם עולמה קרס מסביבה, זה ברור. היא כבר ידעה שהוא בוגד בה. היא ידעה שהוא נעלם מהבית בלילות ומבלה אותם עם נשים אחרות. היא לא ידעה שהיו לו ויש לו חיים שלמים מחוץ למשפחה שלהם. היא כבר ידעה שהוא היה עני, זה מעולם לא הפריע לה. זה תמיד היה אמון, עם שניהם, וגם הפעם.

היא שואלת אותו אם ראה את אנה בקליפורניה. היא הרי יודעת שהוא בגד בה עם נשים אחרות בקליפורניה, אבל אנה היא הקו האדום, משום שאנה היא העובדה שהוא שומר על חייו הקודמים, ועל מי שמכיר אותו טוב יותר ממנה. ואז אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה של דיק, ילד לא אהוב בלי שייכות לשום מקום, שלא מאמין שאיש אי פעם אהב אותו. השיחה שלו עם בטי היא הפעם הראשונה שאנחנו רואים את דיק, ולא את איש הפרסום (שלא כמו פגי, דיק לא היה פרסומאי מלידה. הוא נהפך לכזה, אבל לא היה מגיע לשם אילולא היה חייב), הוא נתפס ללא ההגנות שלו ואומר את האמת. אחרי נישואים שלמים של שקר (ובטי ידעה שמשקרים לה, גם אם הדחיקה זאת היטב), האמת הזו היא game changer לשניהם. וכשהוא מרגיש קרוב לבטי מאי פעם, חשוף ומדמם, היא מרגישה רחוקה ממנו יותר משאי פעם הרגישה, תהום נפערה ביניהם, שלא תסגר.

And through it all: המשחק של ג'ון האם הפרק היה מופתי.

הדיון שלנו על הפרק בפורום טלוויזיה באג'נדה

תגיות:
  • שם הפרק הזה הוא הזכור ביותר בסדרה מבחינתי. למראה שמו מצלצלת מיד בזכרוני השאלה העוקבת: "ומי אתה אמור להיות?". זו שאלה שנתקלתי בה כמה פעמים בצפייה טלוויזיונית, כזו שנזרקת באופן טריוויאלי אבל עבור השומע מגלמת בה משמעויות הרבה יותר עמוקות. במקרה של דון מה שיפה הוא שהתחפושות של הילדים משקפות גם הן את ההיבדלות שלו, צועניה ונווד, התגלמות השוליים, הנידחים והתלושים. מי אני? אני אבא שלהם.

    אני קורא עכשיו את מה שכתבתי על הפרק אחרי הצפייה הראשונה בו ומסכים עם עצמי מאוד. אמנם בצפיות הנוספות היה לי חיבור רגשי גם עם פרקים אחרים, במיוחד בעונה הראשונה עם אדם המסכן, אבל כמובן שדבר לא שווה לעימות הזה של דון עם המציאות, דבר שנבנה לאורך כמעט שלוש עונות.

    מה שפספסתי כליל בצפייה הראשונה, וכעת אני לא מבין איך כי זה היה נורא ברור, הוא עבור מי ויתר רוג'ר על אנאבל, מיהי האחת שלו. "היא חשובה לי מאוד", הוא אמר על ג'ואן. זה בסדר להיות נשוי, אבל לחזור אל זרועותיה של אהובתו משכבר, אהבה אמיתית ששברה את לבו – זה לא, כי הנישה הזו כבר תפוסה. זה אומר לא מעט על מקומה של ג'יין בחייו.

    זה מה שכתבתי בעבר:

    תמיד חשבתי ש"מד מן" נורא יפה, מעוצבת להפליא. החל מן המראה המסוגנן שלה וכלה במילותיה המוקפדות – הכל כאילו יצא זה עתה ממגזין עיצוב שקשה להתיק מדפי הכרומו שלו את המבט. אבל זו הפעם הראשונה שהיא ריגשה אותי מהפנים אל החוץ. זה לקח 37 פרקים אבל הנה זה קרה, פרק מופלא שהפך באבחה להיות הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כמו הסדרה, יפה ומוקפד, כך היה גם דון דרייפר. ראינו אותו ברגעים רגשיים לא פשוטים, ראינו אותו מפוחד כדיק וויטמן מול אלמנתו של דון דרייפר האמיתי ומול אחיו וכאשר הציע לרייצ'ל מנקן לברוח איתו לנוכח הגילוי של פיט – ובכל זאת אף פעם לא ראינו אותו באמת מעבר לבעתה רגעית. אחיו תלה את עצמו בגלל שהוא דחה אותו מעל פניו. רק בפרק שעבר ראינו שזה נגע בדון עמוקות, אבל עדיין באותה דרך מאופקת שהיא נר לרגלי הסדרה, אותו מגזין עיצוב. הפעם סוף סוף ראינו תגובה אמיתית של דון, אנושית, מתבקשת, שהייתה חסרה לי עד עכשיו. ובעת כתיבת שורות אלה אני קולט את הקשר אל הסיפור של ג'ואן ובעלה עם הראיון ללימודי פסיכיאטריה – אתה צריך להיפתח ולדבר. במקרה של דון זה מנוגד הן לטבע שלו והן לאופן שבו חינך את עצמו לשתוק. אפילו ההיפתחות הזו הייתה מדודה יחסית, ובכל זאת כמובן אפקטיבית מאוד. עצוב לראות אדם קרוע. אדם המסכן.

    אני מאוד מחבב את סוזן, היא מתוקה ממש. כל שיחה שלה עם דון חושפת עוד מהאישיות שלה, ושיחת הטלפון בסוף שבה שאלה אם היא צריכה לחשוש לעבודתה… רציתי לחבק אותה. אילולא הילדים היה לי נוח יותר להריע לכינון יחסים אמיתיים בין דון לבינה, מה גם שבטי בלתי נסבלת. עד כמה שאני מנסה להזדהות איתה, ואני אמור כי מה שעובר עליה די הופך קרביים, זה קשה לי מאוד. אני מקווה שסוזן לא תהיה עוד אחת מחברותיו כהות-השיער החולפות של דון, כמו רייצ'ל ומידג' מהעונה הראשונה, ובובי בארט והצעירונת מקליפורניה (אם כי למי איכפת ממנה) מהעונה השנייה.

    גם הסיפור עם רוג'ר היה נפלא. כתבתי לא מזמן שאני מתגעגע לאינטראקציה בין רוג'ר לדון, אבל הסתבר לי הפרק שאני מתגעגע לרוג'ר עצמו. היה לו מעט מדי זמן מסך בפרקים הקודמים, והפרק הזה עשה עמו חסד והתמקד באנושיות שלו. הסיפור שלו עם איזבל גלל בפנינו את עברו, ואהבתי מאוד את ההקבלה ל"קזבלנקה". מכל סוכנויות הפרסום בכל הערים בכל העולם היא נכנסת דווקא (גם) לשלו. אני מניח שגם עבורו איזבל היא האחת, אבל היה מפתיע אותו לראות אותו מתנגד לה בנחרצות כזו. אני לא ממש מבין למה. בגלל ג'יין? זה לא מה שמנע ממנו לעשות דברים כאלה בעבר.

  • מהפרקים הטובים בסדרה.
    כל רגע ברצף הסצנות בחדר העבודה – מטבח – חדר שינה היה מושלם. הכתיבה הייתה מדוייקת, המשחק מעולה אפילו בניואנסים קטנים כמו תזוזת שרירי הפנים של דון כשבטי אומרת לו "ברור לך שאני יודעת מה יש במגירה".
    אפילו ג'ניוארי ג'ונס הייתה בסדר 😉

  • ואוו, בצפייה חוזרת הבנתי כמה העימות בין בטי לדון גרם לי להתעלם מחלקים נרחבים מהפרק, את אנבל כמעט שכחתי לחלוטין ואת גרג וג'ואן זכרתי בצורה מצומצמת למדי וכל מה שזכרתי זה שהמורה מחכה באוטו וכמה שהיא מסכנה.
    פרק נהדר, הרגע שבו דון מפיל את הסיגרייה מרוב לחץ גורם לבטי להבין כמה גדול הגילוי שלה בעיניו של דון, כמה זה מערער ומחליש אותו. (תמיד מדהים אותי עם דון כמה הוא עושה את זה לעצמו אבל דווקא במקרה של בטי אין לדעת מה היה קורה אם היא הייתה יודעת מההתחלה מי הוא)
    שכחתי גם שהוא מדבר על אדם, בכזאת פתיחות ומביע את החרטה שחיכיתי לה מאז ההתאבדות בעונה הראשונה.
    בטי עצמה אולי מוצגת כלכודה בתחילת הפרק, בשיחה עם העו"ד שבאמת מציירת תמונה כזאת עגומה אבל אחרי השיחה הזאת עם דון (שבה היא פיזית לובשת את המכנסיים) כבר ברור שהיא מחזיקה בכל הקלפים ושאם היא יכולה לעזוב כנראה שהוא יתן לה כל מה שתבקש בתמורה לכך שתשמור את סודו, הדבר שהוא כ"כ מפחד שיתגלה, מי הוא באמת.
    השורה של סוף הפרק, and who are you supposed to be? נהדרת.
    ותראו, שוב התעלמתי מכל שאר עלילות הפרק. :/ לפחות הפעם אני אזכור אותן.

  • "הנשים בחייו של רוג'ר". אם לא הצועניה והנווד שהוא שם כל כך ספרותי, הייתי מציע את זה כשם הפרק. אנאבל היתה אהבת הנעורים, במקומה באה מונה. אבל השנים חלפו ורוג'ר כבר לא מתעניין באהבת נעורים, רק בכיף ועלומים. כעת אנאבל כבר לא שווה כלום עבורו. רק ג'ואן ולכל הפחות ג'יין שמשמת תחליף עבור מה שג'ואן לא רצתה להיות.
    והחיים כמה הם עקומים? לו דון היה טורח לספר לבטי את סיפור חייו האמיתי עוד בשנים בהן האהבה ביניהם לבלבה ופרחה, יתכן שגם הבגידות שלו היו פחותות (כשאתה חי בשקר, מה זה שקר אחד פחות או יותר?) שלא לדבר על אדם שלא היה נאלץ להיות מורחק וממילא להתאבד.
    וג'ואן שתמיד חלמה להיות עקרת הבית מהפרברים הנשואה לרופא, וכל חייה נדפקו כל כך (לא פלא שהיא מתפוצצת דווקא כשגרג מספר עד כמה הוא זה שואמלל כשהדבר שהוא חיכה לו כל חייו נלקח ממנו…), האם לא היתה מעדיפה שהיא תהיה האחת במקום ג'יין, ולא רק כ]נטזיה בלתי ממומשת?
    וכמה חביבה ההצעה של דון לאנבל: "החליפי שם למותג. אם המותג דפוק, בא נחליף לו את השם. אלו הרי חייו…
    בצפיה הראשונה, הרי שהרגע המרגש עבורי היה זה שדון נשבר ומספר על אדם, אבל בשניה כשמבחינים בקטנות (כמו הסיגריה הנופלת) דווקא המשפט שלו לסוזן "רק את יכולה להתעניין בי כרגע", והדמעות שלה למשמעו, הן הרגע המתוק ביותר…

  • Michael Ginzburg

    משפט הסיום של השכן לעבר דון ובטי And who are you supposed to be פשוט מושלם.

© עידו ישעיהו