מד מן 3.13: סגור את הדלת ושב

פורסם ע"י ‏איימס‏
בתאריך 30/10/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 3 פרק 13, סיום העונה השלישית

mad-men-03x13-shut-the-door-have-a-seat

סטרלינג קופר דרייפר פרייס.

זהו הפרק השני האהוב עלי בסדרה, וכנראה הפרק שראיתי הכי הרבה פעמים. אני אוהבת את פרקי הפלאשבקים של מד מן. הם מתוזמנים בדיוק במידה הנכונה, משאירים לדמיון כמו שהם מלמדים, והפרק הם לא דוחפים שום דבר במורד הגרון, אלא נותנים חומר למחשבה באשר למניעיו האמיתיים של דון/דיק. הפרק הזה, בעיניי, בנוי בצורה מדהימה. דון מתחיל מהתותחים הכבדים ולאט לאט בונה לעצמו את החברה שהוא רוצה, תוך הסתמכות על מערכות יחסים יקרות ערך שנבנו לאט ובזהירות לאורך הסדרה. הפרק הזה הוא קצירת הפירות של כל שלוש העונות שקדמו לו, וככזה הוא מסכם בצורה מושלמת את הסדרה עד כה.

ראשית, המסך יורד על בטי ודון. בטי מוכיחה שהיא אם טובה, רוצה את הונו של דון לעצמה, כדי שתוכל לדאוג לילדים אם גם פרנסיס יאכזב (אתם מכירים את דמויות הסבתות בסיטקומים משנות ה-90? אלו עם המון שמות משפחה והמון בעלים לשעבר? אני חושבת שבטי תהיה כזו, בסופו של דבר. יופיה וחמישה בעלים מאחוריה, אבל עדיין עם נחישות וכוח). שוב אני מבינה כמה בטי הייתה יכולה להיות אחרת, בידיה של שחקנית אחרת (אם אפשר להחליף את בובי פעמיים, אולי יחליפו את בטי אחת ולתמיד? כל סצינה של ג'ונס עם ג'ון האם גורמת לה להחוויר לעומתו), ועצוב לי שהיא נתפסת אחרת, בגלל שזה לא מה שאתה אומר, אלא איך.

ובינתיים במשרד, אחד אחרי השני, "סגור את הדלת ושב". הם מסבנים ומשמנים אותם אחד אחרי השני. דון לקופר, דון וקופר לרוג'ר, שלושתם לליין, צוברים כוח כמו כדור שלג שכבר לא יעצור. פגי: דון קורא לה אחרי פיט, אבל רק כי הוא מניח שהיא מגיעה. מאז תחילת הסדרה, דון ופגי מנהלים שיחות שהן תמונות מראה האחת של השנייה. באחת הוא אומר לה שהיא לא עושה שום דבר, ובשנייה הוא מבקש ממנה ללכת אחריו באש ובמים. באחת הוא אומר לה שהוא זקוק לה, ובשנייה הוא מנמיך אותה שוב. והיום לראשונה פגי אומרת לו שהיא לא תמיד תהיה שם, שיש לה הצעות אחרות. השיחה השנייה ביניהם היא הפעם הראשונה שדון מוכן להגיד לפגי שהיא בעלת ערך, בעולם, בחייו, בעסק. הוא לא אומר לפגי מה שהיא רוצה לשמוע, הוא אומר לה את האמת, וזה כל מה שפגי, שגם בחינם הייתה עוברת אחריו, צריכה לשמוע (אבל עדיין, ההבדל מפיט גדול, אני בטוחה שהיא לא חשבה לבקש להיות שותפה).

פיט: הילד הקטן שלא היה שם אילולא אשתו הנהדרת, הדבר היחיד שגורם לו להתבגר. מצחיק לראות אותו בפגישה הזו עם חלוק אמבטיה, כמו ילדון חולה. ומעניין לראות את פיט אחרי השיחה הראשונה עם פגי – פיט דורש לשמוע את המחמאות מדון, ודון נותן אותן ברצון, בעוד שהוא כלל לא מוכן לבקש מפגי, שלא לדבר על להתמקח. הם זקוקים לפיט, אבל לא פחות משהם זקוקים לפגי, ואני יכולה לנחש למה הם לוקחים אותה כמובן מאליו (רמז: זו החצאית). וג'ואן שלא הייתה צריכה להגיד כלום, לראות אותה פוסעת אל תוך המשרד היה מספיק בשביל הקתרזיס. אני חושבת שבסיכומו של דבר, היא השחקנית האהובה עלי בסדרה הזו. ולעת עתה, הכל שונה. ג'ואן היא האדם הכי חשוב במשרד כי היא היחידה שיודעת איפה הכל נמצא (הרי היא תמיד הייתה האדם החשוב במשרד), בפגי אין זכר למזכירה ("פגי, תכיני לי כוס קפה"? "לא"), ליין כבר לא מנגן לפי חליל של אדם אחר ("חג מולד שמח!"), ופיט כבר לא ילד קטן. התחלה חדשה, שבצלה הם רק תוהים מתי יחזרו למקום שבו היו קודם, אבל בינתיים העתיד יכול להיות מה שהם יעשו ממנו (מאוד אופטימי ויוצא דופן בשביל "מד מן").

הדיון הראשון שלנו על הפרק בפורום טלוויזיה באג'נדה

הדיון השני שלנו על הפרק בפורום טלוויזיה באג'נדה

תגיות:
  • מת'יו ויינר מרואיין ע"י אחותו:

    http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=dAnlHU6El9Q

    (ראיון של כשעה).

    • ראיתי את הראיון, או ליתר דיוק הקשבתי לו בזמן שאני כותב את המלצת היום (אם יהיו מחר טעויות תדעו למה), והוא פחות מעניין מכפי שיכול היה להיות. אני לא מרגיש שהוא חידש לי הרבה. הקול של אחותו הוא אחד הדברים המעצבנים ביותר ששמעתי מעודי, ולמרות שמתרגלים לזה מתישהו, זה עדיין צורם. אפשר לראות בהרחבת תיאור הווידאו את השאלות הנשאלות ולקפוץ אליהן לפני נושא.

    • Michael Ginzburg

      הלינק שלך פג תוקף לצערי והנה לינק אחר (ותודה לך!)
      https://www.youtube.com/watch?v=v3nVEzX3WpY

  • מצחיק לחשוב על זה שלאורך שנים נמנע דון מלחתום על חוזה, אבל עד שהוא כבר עושה את זה כדי שיוכל לעבוד עם קונרד הילטון, הוא מוצא את גורלו קשור בגורל המכירה של סטרלינג קופר. האם בכלל הייתה נוצרת הסוכנות החדשה אילולא דון היה חלק מהעניין? גם אם כן, בטח שלא במתכונתה הנוכחית (נכון לדצמבר 1963). מצד אחד זהו אישוש לכך שאין לחתום על חוזה, ומנגד היוזמה החדשה הזו הפיחה בכולם רוח ואופטימיות [1] מלבבים באופן שאינו רגיל ב"מד מן". רוג'ר ודון משלימים, ג'ואן שבה אל חיינו, פיט ופגי [2] מקבלים סוף סוף את ההכרה לה שיוועו ואחריה רדפו לאורך כל השנה.

    [1] Very well, Merry Christmas!

    [2] העלבון הצורב שבוודאי חש פול קינסי כאשר פתח את דלת משרדה של פגי וראה שהוא ריק – אני קצת מרחם עליו.

    בשעה שבה גם עולמו המקצועי וגם עולמו הפרטי של דון קורסים עליו, לפחות יש לו במה להיאחז. לא בכדי זהו הזמן שבו דון נזכר אביו, כיצד סירב אביו לחבור לקואופרטיב של החקלאים כדי לנסות לא להירמס תחת הכלכלה, פחות או יותר מה שדון עושה 30 שנה אחר כך – שולף את עצמו מהקריסה הממשמשת. אבל הקווים המקבילים ביניהם נפסקים כאן: אבא מת מבעיטת סוס (האם אמא אי פעם סלחה לעצמה על שהכריחה אותו לצאת למכור את התבואה?) ואילו דון שומר על ראשו מעל המים. את שכרותו הוא שמר לעימות המגעיל עם בטי. כבר חשבתי שהולך להיות ביניהם עימות מתמשך, אבל לבסוף הוא התקפל.

    סצינת הבשורה לילדים הייתה עצובה במיוחד. סביר להניח שאם הייתי בן לגרושים הייתי מתייפח מול המסך. הפרק המחיש לנו עד כמה הילדים הם אלה שנשכחים מאחור – אחרי העימותים ואחרי ההתקפלות, דון כבר לא גר בבית ובטי טסה עם הנרי לרינו, בזמן שסאלי ובובי נשארים בבית עם קרלה המטפלת. מזל שיש אותה.

    בסיכומו של דבר זה היה פרק נפלא שחתם עונה מצוינת, הטובה ביותר עד כה, בעיקר בזכות פרקיה האחרונים אבל לא רק. סופה טורף את הקלפים של כל מה שהכרנו, גם חברת פרסום שונה וגם חיים שונים עבור דון ובטי.

    • זה מצחיק, כי כשהתחלתי לכתוב על הפרק, כתבתי כמעט במדויק את מה שכתבת בפסקה הראשונה (ואז הארכתי וזה נחתך). אני אוהבת איך דבר מוביל לדבר לאט לאט, ואיך בסוף קשה לעקוב אחרי הסיפור ולחזור לנקודת ההתחלה. אין לי ספק שלא היתה חברה חדשה אילולא חתם דון על החוזה, אילולא פגש את הילטון במסיבה ההיא, שבה פגשה גם בטי את הנרי (החיבור הזה גס מדי בשבילי, אבל בסדר).

    • Michael Ginzburg

      כבן לגרושים, הסיטואציה שהוצגה שם הייתה מאוד אותנטית וכואבת והזכירה לי את הרגע האישי שלי כילד.

  • כמה מצחיק היה לראות את דון קורא לבטי זונה, ולא בגלל שהוא בוגד סדרתי, אלא בגלל שהו התנהג כמו אחת כזו לאורך כל הפרק. ראשית כל הוא רץ להחניף לקופר, ואז בבת אחת מתפייס עם רוג'ר, כששניהם יחד הולכים להחניף לפיט, ואז דון שהולך לפגי כדי לומר לה את המילים הנכונות (שלא את כולן הבנתי "במקאן יש אנשים שקונים דברים. אנשים כמוני וכמוך שיש להם דרך שהם מסתכלים על עצמם, וקרה משהו איום והיא איננה ואף אחד לא מבין את זה". בחייאת, מה הוא בדיוק אומר לה? ולמה המבט הכה מצועף הזה?)
    וכמובן בטי, שפשוט סוחטת את דון (למרות שבסופו של דבר הבית נשאר אצלו והיא יוצאת משם עם הילדים). אם כי איני בטוח שבאמת יהיה להם טוב יותר איתו, כמה זמן יהיה לו בשבילם?
    אהבתי את הסצינה בסוף הפרק. היא והנרי טסים, הוא שקוע בענייניו והיא מלטפת את התינוק, לא ממש השיחה הרומנטית לה היינו מצפים, כי בסופו של יום כל מה שבטי זקוקה לו היא הבטחון והשקט…
    והיה עוד משהו לא מובן דיו. למה לקח לה כל כך הרבה זמן (מה23 בנובמבר עד ה13 בדצמבר) כדי לזרוק אותו?
    כמו כן לכאורה היה שם פקשוש בתאריכים. בעוד המכירה עומדת להיות מושלמת ב1 לינאור והם עומדים להיות מועברים אז למקאן אחר כבוד, הרי שישיבת הקמת המשרד החדש נערכת ב13 לדצמבר, קצת מוקדם בשביל שעד יום ראשון הקרוב הכל כבר צריך להיות מאחריהם, לא?

  • אסף

    הי, הקישורים לדיונים הקודמים באג'נדה לא זמינים. יש אולי קישורים אחרים?

    • לי זה עולה עכשיו כשורה. אולי הייתה תקלה מקודם?

      • אסף

        לא.. דף לא זמין. חבל…

        • זה נפתח אצלי גם בכרום וגם בפיירפוקס, נסה לבדוק אצלך מה הבעיה.

© עידו ישעיהו