מה עושה הדבורה?

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 22/10/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

ספוילר "אימפריית הטיילת" 2.04

אללי, בכל חייה הקצרים לא סיפקה הסדרה הזו כל כך הרבה דרמה דחוסה ומהפכת קרביים כשם שעשתה הפעם. כל סיפורי האלכוהול וההברחות והפיצוצים הם כאין וכאפס לעומת האופן השלם והיפה והעגול שבו הדמויות מוצגות לנו. כל רגע שריצ'רד הארו נמצא על המסך הוא עבורי כאב לב סמיך ואיכותי, וכל דבר חדש שאנחנו לומדים עליו הוא תשורה.

הפרק הזה בהתאם חנק היטב את גרוני. סצינת הציור והסיפור שלו על האופן שבו איבד את היכולת לאהוב את אחותו, העמידו באור חדש – או אולי 'חושך חדש' יהיה מתאים יותר – את השאלה ששאל את ג'ימי לא מזמן, "איך זה כשיש לך הכל?", כמו גם את האבחנה שאמר למרגרט: "הוא אוהב אותך". היכולת לאהוב היא הכל, ולריצ'רד הארו אין הרבה יותר מכלום. באופן סמלי גם נחשף בפנינו פרצופו האמיתי, הפעור, החצי שתמיד מוסתר על ידי מסכה. בפנינו ובפני אנג'לה, שלא נרתעה ממנו כהוא זה. היא כבר רגילה. יש אהבה ויש את כל הדברים האחרים, בהם העובדה שג'ימי לא מספר לה דבר.

פרצופים מחולקים שלטו בפרק הזה. ריצ'רד הוא אחד, הסוכן של ואן אלדן נכווה בחצי מפניו מהפיצוץ, וכמובן היה הקומודור שחטף שבץ שמשתק את חלקו הימני של גופו, מונע ממנו לדבר. העניין הזה – שוב, מעבר לענייני הפוליטיקה שמצד עצמם מעניינים מאוד גם הם – סיפק לנו את הרגע המטלטל והמופלא ביותר בפרק. לא הצלחתי להבין איך זה שג'יליאן עדיין מתייחסת אל הקומודור במה שנראה כחיבה, האופן שבו היא נתלית בו בשביל העתיד תוך שהיא כאילו מוחקת את העבר. גם עכשיו אני עדיין לא לגמרי מבין מדוע היא לא ניסתה לנווט את ג'ימי בחזרה אל נאקי במקום אל הזקן הדוחה הזה, אבל זה מה שהיא בחרה, והיא עשתה זאת מכל הלב: בתחילת הפרק היא רוקדת מולו בסצינת פיתוי שנלקחה מהמופע שלה. אבל כמובן שזה רחוק מלהיות פשוט. עד סוף הפרק היא מכה אותו, זקן חסר ישע שנתון לרחמיה. לא רק פני הקומודור חצויים, אלא גם של ג'יליאן.

כל זה התגלם בסצינה האחרונה הזו. היא סועדת ומאכילה אותו, דואגת לו. אתה חייב לאכול, לואיס. אתה זוכר איך נפגשנו? "נפגשנו". אנחנו עצמנו יודעים איך הם "נפגשו", נאקי הביא אותה אליו לבקשתו, ילדה בת 13 שהוא אפילו לא שאל לשמה, והקומודור הבזוי אנס אותה. אבל היא, באותה ארשת רומנטית-נוסטלגית, מספרת לו שלעולם לא תשכח את החיוך שלו, כזה שהיא רואה אצל ג'ימי לפעמים. היא מסתכלת על בנה ורואה את אביו. היא נזכרת איך הקומודור הערה לתוכה יין, היא מעולם לא חשה כזה דבר, כמה מקסים. היא שכבה למטה והוא העלה אותה אל הקומה העליונה, למיטה שלו, והיא נרדמה וחלמה על גלים.

וכאן זה משתבש, כאן הזיכרון האיום סוף סוף הזה מרים את ראשו האמיתי, את פרצופו המכוער. שום רומנטיקה ושום נוסטלגיה, אלא סיוט שעד היום מעיר אותה בלילות. מסכן הבן שלה, שהיא רואה בו לפעמים את פני אביו השפל כאשר הוא מחייך. היא הרגישה פתאום שהיא נמחצת, בלי יכולת לנשום, וככה גם אני הרגשתי בזמן ששמעתי אותה מספרת את זה. הוא היה מעליה, חופן וממשש, מריח מוויסקי ומטבק, מכסה בידו את פיה. אתה זוכר את הלילה הזה? תענה על השאלה!

עם כל סטירה שהיא הנחיתה על הקומודור, שעוד בזמן דבריה נראה נאבק עם הזיכרון הזה, אשם ומבולבל וחסר ישע, הרגשתי בעצמי מכות בבטן, מבפנים. "אימפריית הטיילת" הולכת ומתממשת לכדי יצירת מופת.

© עידו ישעיהו