מד מן 3.07: עשרים ושלוש שבע

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 17/09/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 3 פרק 7

mad-men-03x07-seven-twenty-three

מפתיע אותי בדיעבד שכתבתי כל כך מעט על הפרק הזה אחרי הצפייה הראשונה בו, כי היו בו כל כך הרבה דברים יפים ומעניינים. כך כתבתי בשעתו: אני חושב שליקוי החמה, שבו גורם שמיימי אחד מכסה על השני, הוא מטאפורה נאה מאוד למאבק בין דון דרייפר ודיק וויטמן. מאחר שחתימתו של דון בסופו של דבר התנוססה על החוזה באופן מאוד מובלט והרה גורל בתאריך 23.7.1963 (אני לא בטוח שאין עוד משמעויות לשם הפרק הזה, שבלעז נקרא Seven Twenty Three, במילים ולא בספרות), משמעה שגם במקרה של האיש כיסה הירח (דון) על השמש (דיק) והסתיר אותה.

אבל היו כל כך הרבה דברים מעניינים לדבר עליהם. דון, למשל, הסתכל על הליקוי בלי מתקן הקרטון, מישיר מבט אל הסכנה, אליו עצמו. בטי הביטה גם היא ישירות בליקוי, אבל הנרי מיד סוכך על עיניה. המטאפורה זועקת (ויפה). אבל חרף הסיכוך הנרי נראה לי כשלוחה של דון. במעלית אמר רוג'ר לדון שעוד מעט אנשי פרסום ייחשבו לגרועים כמו עורכי דין, בדיוק הכשרתו של הנרי. אפילו הקולות של הנרי ודון דומים באוזניי. באותה הזדמנות עם הנרי נתקלת בטי בספת ההתעלפות, שמאוחר יותר היא חוסמת באמצעותה את "נשמת ביתה" – כפי שכינתה המעצבת את האח.

הפרק שנפתח בלהראות לנו כיצד הדברים הסתיימו – דון עם הפנים המלוכלכות והפצועות על הרצפה – ממשיך מעט אחרי כן ומראה לנו את רגעי נצחונו, מחתים את קונרד הילטון. כמו לומר, הנה סיפור עלייתו ונפילתו של דון דרייפר. מפלתו של דון לא התבטאה כמובן רק בזוג ששדד אותו ובסמליות של פניו ברצפה, אלא בוויתור על נתח ניכר מאישיותו המומצאת, בלית ברירה. אותו ניצחון, החתמת הילטון, היה חרב פיפיות שאין לו אלא להפסיד בעטיה. כשהוא חוזר הביתה עם אפו החבוש, בטי שכובה על ספת ההתעלפות, הוא אומר לה שהוא חתם. איזו תבוסה. הוא עולה למעלה ובטי אפילו לא שואלת מה קרה לאפו. פנדר בנדר.

 

הדיון המלא שלנו בפורום טלוויזיה באג'נדה

תגיות:
  • דון דרייפר במלוא תפארתו. הוא חש איום על טבעו הרוצה להיות חופשי מכל מחוייבות, מוציא את תסכולו על הנשים מסביב, ואגב כך דוחף אותן אל עבר אנשים ומקומות הרסניים בשבילן.

    הראשונה היא המורה הנחמדה. הוא מתחיל איתה ומיד תוקף אותה כשהיא מזהה את שורות הפתיחה (המשותפות לכל האבות). אנחנו עוד לא יודעים לאן היא תדחף, אבל מי שראה קדימה יודע, ויודע שגם פה, זה לעבר הסכנה.
    השניה היא בטי, שנדחפת לעבר הנרי פרנסיס. רגע יפה היא כאשר, לאחר שיחה עם הנרי, בטי מנסה לפתוח את המגירה הנעולה בשולחן העבודה של דון, עוד רמז לעתיד לבוא.

    והאחרונה היא פגי, הגרסה הנשית והצעירה של דון, שמקבלת את הנזיפה שהוא היה אמור לתת לעצמו. השיחה ב-the suitcase היא המשך ישיר לשיחה שקיימו במשרד (או, אם לדייק, לנאום של דון), ובכלל, הפרק ההוא הוא סיכום ביניים של מערכת היחסים שלהם, וככזה אפשר למצוא בו סיכום לכל שיחה משמעותית שאי פעם קיימו (כאשר אחרי הפרק מערכת היחסים ביניהם משתנה). הנזיפה והפגיעות דוחפת אותה אל דאק, רגשית ומקצועית. נדמה שהיא שוכבת עם דאק בגלל שכך היא מממשת את מערכת היחסים שהיא היתה רוצה שתהיה לה עם דון, אבל אני לא חושבת שזה העניין. אני חושבת שהיא רוצה להיות נחשקת, על ידי מישהו, לשמוע את המילים האלו ממישהו, ובפגיעותה היא בוחרת בדאק להיות המישהו הזה. ואולי הוא בכלל תחליף לפיט, שפעם היה בטוח וזקוף, והיום הוא מסתובב עם חרדה מדבקת.
    בפן המקצועי, כמובן שהיא רוצה להיות דון איפשהו, או לפחות להיות קצת יותר מסתם פגי. גם זה מגיע לסיכום בפרק המופתי ההוא, אבל זה כבר סיפור אחר.

  • הפרק הזה מבאס אותי, אני אוהבת ומעריכה אותו, כמו כל פרק במד מן, אבל קשה לי עם השפל שהדמויות מביאות את עצמן אליו בפרק הזה. אני מתכוונת לדון ופגי, כמובן.
    דון במלחמת דון ודיק, מלחמת התשה עצמית, הוא לא נלחם באף אחד בעצם, רק בעצמו אבל מוציא את זה על כולם – בטי ופגי אבל גם רוג'ר וכמובן המורה (שאגב, מדיונים קודמים אני יודעת שכולכם מחבבים, אני דווקא לא).

    אז דון מוצא את עצמו פצוע על הרצפה, מובס. הטרמפיסטים שלקח עשו לו טובה והשאירו לו את הרכב, באמת תודה. בסוף הוא חותם על החוזה, בקושי מרצון, בעיקר מסחיטה של קופר, ששולף את הקלף האחרון והוא כמובן "היית אומר שאני יודע משהו עליך?" בתוספת "מי בעצם חותם על החוזה הזה?" שורות קשות ולא אופייניות לקופר האקסצנטרי (זה כ"כ מצחיק אותי שהוא יושב במשרד עם רגליים על השולחן ואומר שהוא פגש את קוני בעבר "טיפוס קצת אקסצנטרי, נכון?" הוא אומר וכולם מחליפים מבטים נבוכים)
    בחתימת החוזה נראה פתאום שדיק מנצח ולאו דווקא דון, דיק שהוא התירוץ המתמיד של דון לברוח, הוא התירוץ לחוסר האחריות של דון, הוא זה שכביכול מאלץ אותו לעזוב מקומות ללא הסבר, תמיד להיות מוכן ללכת וכו'..פתאום הוא חותם את גורלו וכופה עליו להתחייב לשלוש שנים. הסוד של דיק שבידיו של קופר מכריח את דון לחתום. אז מי בעצם ניצח?

    כשבטי ודון מתווכחים על חתימת החוזה הוא מסביר לה איך זה הולך בעסקים, הוא רוצה לשמור אצלו את כל הכוח "הם רוצים אותי אבל הם לא יכולים לקבל אותי" ובתגובה בטי אומרת "אתה צודק, למה שאני אחשוב שיש לזה נגיעה כלפי?" חכמה בטי, אני צריכה לתת לה יותר קרדיט.

    פגי, אחח פגי. מילים לא יכולות לתאר כמה עצוב היה לגלות שמצאת את עצמך במיטה עם דאק! שבזמן שאתם במיטה מתענג על כך שלהבל הפה שלך יש ריח של אלכוהול, נורא. הייתי אומרת "מה חשבת לעצמך?" וכך גם אמרתי בפעם הראשונה שצפיתי בפרק, אבל בפעם השנייה אני הולכת על הקו של איימס ואומרת שנזיפת דון דחפה אותה הישר לזרועותיו של דאק. אגב, אני חושבת מעבר לכל צל של ספק שפגי, מעבר להיותה הגרסא הנשית והצעירה של דון, מעוניינת בו כיותר מבוס (הפרק ההוא, המזוודה, מחזק זאת) ולדעתי פיט החרד הוא כבר רק פיט החרד והעניין היחיד שיש לה בו הוא הדרגות המקצועיות המקבילות שלהן וההתקדמות המקבילה שהם עוברים ותו לא.

    טוב, יוצא לי ארוך נורא אז אני רק אציין עוד דבר שהבחנתי בו והוא ההתנהלות השונה של דון עם פגי ופיט, שכמו שציינתי, בשלב הזה לפחות מתקדמים במקביל.. כשפיט מבקש ללא בושה את החשבון של קוני, דון מתייחס ברצינות לבקשה ועושה איתו עסקה – תחתים את החשבון ההוא ונוכל לדבר. כשפגי מבקשת? היא בסה"כ מזכירה! שעכשיו יש לה משרד! והיא צריכה להפסיק לדחוף את ידה לכיס שלו. הויכוחים שלהם תמיד כ"כ קשים.

    כשנגיע למזוודה, אני לגמרי חוזרת לפרק הזה כדי למתוח קווי הקבלה, מתבקש. 

    • הזכרת לי שהצחיק אותי כאשר פיט ניסה להניא את פגי מלקבל את התשורות, הוא אמר לה שדאק מנסה לפגוע בדון איפה שזה כואב, והצביע עליו ועליה כאילו יש לו איזה קשר עמוק עם דון. חמוד.

  • כמו תמיד גם בפרק הזה יש את ההקבלות המדמניות. על זו של פיט ופגי, קונרד וקופר כבר כתבו. ויש כאן גם את זו של דון וקרלטון. בעוד שדון נועץ עיניים במורה ולא בפעם הראשונה, דווקא קרלטון שאולף כראוי על ידי פרנסין הוא שאפילו לא חושב על גברת פארל, היא רק מכירה לו את פרנסין, והוא נכנס לראות את הליקוי כמו כל אחד אחר.
    והאף השבור של דון – זה כל כך מה שארצ'י רצה לתת לו, לא?
    נכון גם להזכיר כאן את "המזוודה". שם דאק ודון ביחד יגיעו למלוא קלונם.

  • Dorothy Gale

    שיר סיום:
    Tennessee Ernie Ford – Sixteen Tons משנת 1955, ביצוע לשיר קאנטרי ישן יותר של מרל ארוויס משנת 1946.
    השיר מספר על חייו של כורה הפחם שכבול למכרה שבו הוא עובד. החוזה בין שלוש השנים של דון, מרמז לנו השיר, הוא מכרה הפחם שלו.

© עידו ישעיהו