מד מן 3.04: הסידורים

פורסם ע"י ‏איימס‏
בתאריך 02/09/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 3 פרק 4

הדיון הראשון שלנו על הפרק

http://i51.tinypic.com/2hwe8ar.jpg

מד מן תמיד היתה על העמדות פנים, והפרק פן זה הודגש ביתר שאת. זה התחיל עם רצונה של פגי להפוך להיות אחת מאותן נערות, להשלים את המהפך לאיך שהיא תופסת את עצמה – בחורה בטוחה, עצמאית ומתוחכמת ממנהטן. אף פעם לא ראינו את פגי בין נשים, אלא רק נאבקת לפלס את מקומה בחברה הגברית, ולכן ההבחנה שהיא כנראה אף פעם לא מתאימה בשום מקום חמקה מעיני עד הפרק הזה. הפרק הזה הבהיר שזה לא שהיא מתקשה בקרב בני המין השני, בעולם שלא בנוי לה, אלא גם בין נשים, משום שהאופי שלה הוא לא מתפשר או קונפורמיסטי, לא משנה מה.

המודעה האיומה שלה מצד אחד מראה שהיא לא רוצה להיות באמת נערה "נהנית לכייף ואוהבת לחיות", אלא שהיא רוצה לחיות חיים נעימים ושקטים בעיר (אבל בסתר ליבה רוצה ריגושים). כרגיל הגברים (בסיוע אישה) צוחקים עליה, לא בגלל מגדר, אלא בגלל שהיא פגי (מרגרט). כמובן שמי שבאה לעזרתה היא ג'ואן, שהיא הפיה הטובה שלוקחת אותה צעד אחר צעד במהפך הזה, והיא זו שהבטיחה לה בפיילוט שיום אחד תעבור למנהטן, שמכתיבה לה מודעה שמוצאת לה את השותפה שתמיד רצתה. כרגיל, ג'ואן מגיעה לשתי שורות בפרק, שהופכות את כל התמונה. מאותו רגע פגי מקבלת על עצמה את העמדת הפנים (כמו לאחר העצה מג'ואן להיות אחת מהגברים), ועוד חלק ממנה מוחבא, כשהיא מתקרבת להגשמת החלום שלה.

לעומתה, סאל ממשיך להאבק בהעמדות הפנים שלו, שהן למרבה הצער כורח המציאות. הוא לא יכול להיות הומו, זו פשוט לא אופציה, ובמקום זה הוא נשוי אך קר אל אישתו האומללה (עוד דמות נשית טראגית, בגילומה של שרה דרו הנהדרת, שמאז תפקיד האורח שלה ב-Wonderfalls, למדתי לחבב אותה). כמו שהוא קורא לעצמו "גבר נשוי", עכשיו הוא קורא לעצמו "במאי פרסומות", ואני לא בטוחה איזה מהתארים רלוונטי אליו. דון מייעץ לו לדבוק בטייטל הזה, שניתן לו בזכות, אלא שהוא פוגע קצת בסיפור הכיסוי שלו לאשתו, ובכל מקרה מדגיש אף יותר את העובדה שהתפקיד שלו הוא לרצות אחרים ותו לא, ללכת לפי המתווה המדוייק של הלקוח, וזהו.

כמובן שכל העמדת פנים נגמרת תמיד באותה צורה, כמו בפרסומת לפטיו, "היא פשוט לא אן מרגרט".

אצל בטי וסאלי אנחנו זוכים לראות כנראה בפעם הראשונה אינטראקציה של בטי עם אמה, שכן סאלי הרבה יותר קרובה לסבתה מאשר לאמה, ובכל מקרה כבר בוגרת יותר מבטי. בטי, שהדבר היחיד שהיא עושה מתחילת הסדרה הוא להחזיק את הכל בפנים עד שהגוף שלה לא מצליח לשאת את זה עוד, נוזפת באביה על שלא עושה את אותו הדבר, ואחר כך בסאלי. רגשות הם משהו להתבייש בו, והיא לא יודעת איך להתמודד לא עם קבלת המוות, ולא עם החרדה. ג'ין וסאלי נמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם אבל ועם תמותה (סאלי רק מתחילה וג'ין כבר השלים), אבל בטי מסתכלת על הכל מבחוץ, נמנעת מכל התמודדות אמיתית. התגובה הסטואית שלה כשמבשרים לה על מותו של אביה, שונה מאוד מהתגובה שלה לנושא הצוואה, כנראה כי צריך להיות מאופקים בקרב אנשים זרים. דווקא הרגע היחיד בו היא מפגינה רגשות כלשהם הוא כשהיא ואחיה צוחקים (אחת הסיטואציות הטבעיות היחידות בפרק), אבל סאלי מפרשת את זה לא נכון, ומגיבה בהתפרצות רגשות משלה, אבל שוב, במקום לקבל את הרגשות השונים שמתעוררים היא מגרשת אותם מעליה, שולחת את סאלי ללכת לראות טלוויזיה. ואני בטח לא צריכה להכביר במילים על התמונה המסיימת, נזיר בוער למוות, אבל לא מניע שריר.

תגיות:
  • הנה ארבע מילים שאני פותח איתן לא מעט דברים שאני כותב: רק בצפייה הנוכחית קלטתי את הרובד – הכל כך ברור, אגב – של הדורות, הורים וילדים (ונכדים). ג'ין, בטי וסאלי כמובן, עם דון בתווך שמנסה לגונן הן על בובי מפני המזכרות של סבו, והן על סאלי מפני אנוכיותה האיומה של אמה. החיבור בינה לבין סבא נראה חזק בהרבה מאשר הקשר בינה לבין אמה, משני הכיוונים. ג'ין אומר לה שהיא יכולה באמת לעשות משהו, שלא תתן לאמא שלה להגיד לה לא. החיבור שלו עם בובי, לעומת זאת, מופרע על ידי דון שמטיל וטו על קסדות של אנשים מתים וחושש כאשר ישנה סכין בקרבת הילד. אתם יודעים, מה שמצופה מהורה. דון עצמו מנצל את דממת הלילה כדי לשלוף את תמונת הוריו ולהביט בה.

    ויש גם את הלקוח, הו הו, שנולד בענן של הצלחת אביו, כפי שהגדיר זאת האחרון. "אם האי-אלאי ייכשל – זו אשמתכם", אמר הו הו לדון. "אני מצטער אבל ככה זה".
    "אל תתנצל", אמר לו פיט. "כולם חושבים כך אבל אף אחד לא אומר את זה".
    אבל זה לא נכון, לא כולם חושבים כך. בפגישה עם החבר'ה של פאטיו, שהיו כמובן מבוגרים יותר, הם דווקא לקחו באצילות את האחריות על כישלון הפרסומת. רעיון שלהם וכישלון שלהם. פער הדורות במובהקותו. בלי קשר, אהבתי את המבט המנצח שנתנה פגי לדון עם צאתה מהחדר בסיום הישיבה.

    גם את פער הדורות של פגי ואמה ראינו, אם כי במקרה הזה הייתה מעט אירוניה. פגי אמנם מכעיסה את אמה כשהיא עוברת למנהטן, אבל היא עצמה מתקשה לנסח מודעה שתחרוג מהמרובעות שלה, ונדרשת לעזרתה של ג'ואן רבת התחכום.

    הערות לסיום:
    אימת האסימון הנופל על פניה של קיטי לאורך הרגעים שבהם סאל המחיז לה את הפרסומת, היא בעיניי אחד הרגעים החזקים והגדולים בסדרה. משחק נפלא/מצמרר של שרה דרו.

    לא משנה כמה פעמים אני צופה בפרק, ולדעתי זו הפעם הרביעית, סאלי תמיד שוברת את לבי עם הזעזוע שלה מחדשות השוטר – שלא זכתה אפילו להתייחסות קלה משני המבוגרים שלידה – וכמובן כשהיא נוזפת בהוריה ודודיה בסוף הפרק ומנסחת בבהירות ילדותית את האבסורד שבמוות.

    • וכמו תמיד מד מן מלאת רמיזות והקבלות שצריך כמה וכמה צפיות כדי להבין. ג'ין מסיר את הקסדה מראש של פרוסי שהרג במלחמת העולם הראשונה, הוראס קוק עשה את כספו מהמלחמה בגרמנים במלחמת העולם השניה. דון מתנגד ל2 הירושות האלו (אם כי מסיבות שונות).
      השוטר ובטי שלא מייחסים שום חשיבות לסאלי (ג'ין מתרעם על עצמו שגונן על בטי יותר מדי, בטי לעומתו לא טורחת להכניס את סאלי פנימה לפני שתשמע את הבשורות הקשות מהשוטר, שגם בעצמו לא חושב שאין מן הראוי להשמיע בשורות כאלו בצורה הזו – אני מבין שזו הדרך של מתיו ויינר להראות לנו עד כמה העולם התקדם מאז הסיקסטיז.
      ויש גם סצינה עם ג'ואן מרססת איזה ספרי ניקוי תוך כדי שהיא מגינה על אפה שבאה כנראה להמחיש איך היא יצאה לגמרי מהמשבצת של "בחורה במנהטן" והפכה לה לעקרת בית

  • שימו לב: במהלך השבוע הבא נצפה בפרק החמישי לעונה, בסוף השבוע הבא בפרק השישי ואז נעשה עוד הפסקה כפויה, אבל הפעם רק לשבוע. עדכונים נוספים יגיעו בבוא העת.

© עידו ישעיהו