פרדיגמות של זיכרון אנושי

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/09/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"קומיוניטי" 2.21

עוד פרק גימיק מטה מודע-לעצמו, אבל הפעם גאוני במיוחד, וזה סופרלטיב שאני לא אוהב לזרוק סתם כך – כזה שמפרק את הנוהל הסיטקומי הבזוי להשליך מדי פעם פרקי לקט שבו החברים נזכרים בקטעים שכבר ראינו בעבר. "קומיוניטי" לוקחת את הרעיון והופכת אותו על פיו. היא מציגה לנו קטעים ושברי קטעים סופר-מושקעים של דברים שהחבורה עשתה ואנחנו לא ראינו – ועכשיו אני רוצה לראות אותם, את כולם, במיוחד את ההרפתקה בבית רדוף הרוחות! – ומשתמשת בהם כדי ליצור תבנית של התנהגות, גם של הדמויות אבל בעיקר של הקבוצה כקבוצה. באופן הזה היא מטפלת באופן מאוד שנון ומתוחכם ברעיונות של ייצוג, תפישה וזיכרון. לא בכדי הפרק מתחיל בכך שהקבוצה יוצרת דיורמה של עצמה, אות לאופן שבו הם רואים את עצמם. אין לי מצח כל כך גדול, נכון? ומה עם כל הרגעים הקטנים בין ג'ף לאנני? מה שיפה הוא שכל הסיפור הזה מתחיל בגילוי של משהו שאנחנו כבר ידענו והחבורה לא: הציצים של אנני הוא זה שגנב את העטים, לצד המון דברים נוספים, סגירה מצוינת של אחד הפרקים הטובים של העונה.

לפעמים הפרקים הגימיקיים מבדרים בפני עצמם אבל לא מצחיקים אותי בטירוף, אבל הפעם התבנית של הפרק סיפקה כר פעולה נרחב להמוני בדיחות אדירות, אם מדובר בעצם התמונה שבפלאשבקים (החברים בכותנות משוגעים בגלל הרעלת כספית? מה לעזאזל?) או כשטרוי מגלה שהוא מנע מעצמו אינונים שלא לצורך. קטע הגלי קלאב המצוין והמבריק, שאפילו כלל את פירס שנע קדימה ואחורה בכיסא הגלגלים, הבהיר את המהות של הפרק. כשאנני העירה על כך שמדובר בזיכרון מר עקב מותם של אנשי המועדון המקוריים, ג'ף הגיב שהוא "נזכר מסביב לחלק הזה". הזיכרון הסלקטיבי בוחר את הייצוג הכי נוח של כל אחת מהדמויות, אבל היה גם צעד קדימה בפרק הזה, שבעיניי היווה כולו אמירה חכמה על כל יצירה שלא תהיה, שבכל רגע נתון חושפת את מה שהיא בוחרת תוך התעלמות מהיתר. מאחורי כל סיפור יש עוד סיפור.

הווילון המוסט שחשף את "אחורי הקלעים" של פרק הפלסטלינה הוא המייצג המובהק לכך. כבר בזמן אמת ידענו שאנחנו רואים משהו שמאחוריו יש עוד משהו, ואילו עכשיו מסתבר שהיו המוני דברים שלא ראינו ולא ידענו לאורך כל הזמן הזה. היה כיף לראות את פרק חג המולד ההוא מהזווית הזו, כמו גם את הפוטג' הנוסף שלא ראינו מהפרק כשעאבד מבין שג'ף ובריטה משתרללים לאורך כל השנה.

סיפורים מצוינים נוספים שמאחורי הסיפורים: התחפושות של הדיקן היו עונג לשמו וכל אמתלה הייתה טובה יותר מקודמתה, אנני עם חגורה סגולה מכה את חבריה, המונטאז'ים לצלילי שרה ברייליס, הגג החוזר על The Cape שהיה – שוב – גאוני לגמרי ("הסדרה תחזיק שלושה פרקים!", "שש עונות וסרט!"), והשורה שרמזה בלי להראות בפועל: "מתוך כמה פתחי אוורור תזחל השנה?". אגב כך ניתנה לצ'אנג ההזדמנות לעשות משהו מטריד, והוא עשה זאת היטב מן הרגע הראשון שהופיע בתחתונים ומרח עצמו בווזלין. הדובדבן שעל הקצפת היה סרט האנימציה של הדיקן על הכתוביות. אני לגמרי מקווה שהוא הראשון מני רבים.

מונטאז' הנאומים של ג'ף בסוף לא היה סתם הנאום הרגיל, אלא קשר את קצוות הפרק באופן שבעיניי העלה את חבורת קומיוניטי מדרגה. כל הפלאשבקים שבפרק הצטרפו לפלאשבקים של נאומיו של ג'ף, ונראו כמו מחווה לסקובי דו או שלל החבורות שמדי פרק או ספר נקלעות להרפתקה אחרת. בית רדוף רוחות, סוחרי סמים היספניים מכוונים אקדח לראשו של פירס, ג'ף במדי נהג קטר ועוד כהנה וכהנה רגעים שאת חלקם אפילו קשה להגדיר. לדידי הקטע הזה והפרק הזה הקנו לחבורת קומיוניטי ממד מיתי, וזו גם הייתה כוונת המשורר, הרי ג'ף חותם את הנאום באומרו שמבחינתו ההתנסויות הרעות הן רק דרכו של היקום לגבש אותם לכדי סופרגרופ. בכך הפכו הפלאשבקים מלאי הריבים והדם הרע לנוסטלגיה חמודה ומחממת לב. רק כלב היה חסר להם. לפחות יש קוף.

 

הדיון המקורי בפורום טלוויזיה באג'נדה

תגיות:
  • naama2

    פרק מעולה. אגב, המונטאז' של ג'ף ואנני הוא מחווה של דן הרמון לסרטון מעריצים מיוטיוב: http://www.youtube.com/watch?v=SsBvqDwVqwc. ענק.

    • אכן, כל כך מבריק.

  • Mortana

    הקוף היה מתוק להפליא והקטע שבו הוא מכה את צ'אנג שוב ושוב היה מעולה!
    ויודעים מה? אני עד כדי כך לא סומכת על הזכרון שלי שאשכרה חשבתי שהפרקים האלה הוקרנו ואני לא זוכרת אותם. הו, הזוועה!

    מורטנה

© עידו ישעיהו