הבוס

"אני מקווה שזו לא באמת העטיפה. זה ממש הולך לפגוע במכירות" (דון פיי, אביה של טינה)

לאחרונה סיימתי להאזין לגרסת האודיו של Bossypants, ספרה האוטוביוגרפי של טינה פיי. היתרון העצום בגרסה הזו על פני המודפסת: טינה פיי עצמה מקריאה אותה. במהלך ההאזנה עלצתי שוב ושוב מעצם העובדה שאני זוכה לשמוע את זה מפיה ולא לקרוא את זה באופן רגיל, כי פיי טרחה להמחיש את הניואנסים, את העגות ואת המבטאים באופן שאני לא הייתי יכול לדמיין, ונאמנה כליל – מן הסתם – לאופן שבו רצתה להעביר את הדברים. בנוסף כוללת הגרסה במקרי הצורך (המעטים) אפקטים קוליים ואפילו מערכון שלם מ"סטרדיי נייט לייב".

אבל בין אם בהאזנה ובין אם בקריאה, מדובר בספר כיפי עד מאוד. פיי שוזרת בו את סיפור חייה והקריירה שלה, באופן שמי שמכיר אותה ולו במעט יהנה לחוות את האופן שבו הכל קרה. היא מספרת על נעוריה, על התחלתה כקומיקאית ב-Second City, שם פגשה לראשונה את איימי פוהלר חברתה הטובה – האזכורים החוזרים ונשנים של פוהלר מלבבים, כולל מכתב אהבה שפיי כותבת לה בספר – על ילדותה עם אביה הקשוח ועל אמה, על בעלה וילדתה, על מה שלורן מייקלס לימד אותה ועל SNL, על נשים בקומדיה, על יצירת "רוק 30", על צילומים למגזינים, על שרה פיילין, על משתלחי הפורומים באינטרנט ועוד ועוד. הכל מסופר באותו אופן שנון ומצחיק ואהוב שפיי מפורסמת בעטיו.

אם התיאור הזה לא עשה לכם חשק לעוט ולקרוא/להאזין, הנה מבחר ציטוטים מתוכו, בלי סדר מסוים.

בכירי NBC ודאי ראו משהו בעל ערך בפיילוט הקווירקי והמיוחד שלי (אלק בולדווין) כי הם החליטו מסיבה כלשהי (אלק בולדווין) להזמין אותו. זה אומר שהם הסכימו ליצור אחד עשר פרקים נוספים ואולי להראות אותם בטלוויזיה.

נלקחתי אל חדר בדיקות שבו אחות גדולה בוצ'ית הגיעה ושאלה אותי אם אני בהריון. "אין מצב!". האם הייתי פעילה מינית? "Nope!". האם אי פעם הותקפתי מינית? "ובכן", אמרתי, מנסה להתבדח, "אופרה אומרת שהתשובות היחידות לשאלה הזו הן 'כן' ו'אני לא זוכרת'. צחקתי. עשינו כיף. האחות הביטה בי מודאגת/מעוצבנת.

כיף על השער

על צילומים למגזינים היא כותבת שהם "THE FUNNEST": למקרה שתמצאו את עצמכם אי פעם בצילומים לשער מגזין (וייתכן שזה יקרה, כי סנוקי ואני מצאנו את עצמנו, אז הכל יכול לקרות!), תנו לי לספר לכם למה לצפות… איפה ש(הסטודיו) לא יהיה, הוא יותר יפה מהמקום שבו התקיימה החתונה שלך. אמן המייקאפ בצילומים שלך יעבוד באופן שיטתי על העפעפיים שלך בסדרת של מברשות קטנות מדגדגות לאורך מאות דקות. בצילומים מהודרים במיוחד, 'קורא חרא' של ידוענים ילמד את תנועות המעיים שלך ויכוונן את ההומור שלך.

אני מאמינה גדולה בזכותנו החוקתית לנעול נעליים, ואני מאמינה שיותר אנשים צריכים לנצל זאת. אני לעולם לא הולכת יחפה במהלך צילומי תמונות. אפילו אם אומרים לכם שכפות הרגליים נמצאות "מחוץ לפריים", אל תאמינו להם. אני יודעת מה אתם חושבים ולא, אין לי כפות רגליים איומות ודפוקות. אולי כפות הרגליים שלי מדהימות עד שאני רוצה לתת להן מחסה כדי שיוכלו לחיות חיים נורמליים. אני לא רוצה שיהיו סורי קרוז של כפות הרגליים. חשבתם על זה אי פעם?

אחת החרטות הגדולות שלי, מלבד היותי רוצחת הזודיאק העובדה שמעולם לא למדתי לרקוד טנגו, היא שאין לי תמיד זמן להשיב על התכתובות הנפלאות שאני מקבלת.

לאורך שנים ניסו הרשתות ליצור מחדש את ההצלחה של "חברים" בעשיית פיילוט אחר פיילוט של יפים בני עשרים ומשהו שחיים ביחד בניו יורק. יפים בני עשרים ומשהו שחיים ביחד בלוס אנג'לס. יפים בני עשרים ומשהו שחוקרים מקרי רצח סקסיים של ילדים במיאמי. התבנית הזו אף פעם לא עובדת, כי מנהלים מסרבים להבין ש"חברים" הייתה היוצאת מן הכלל, לא הכלל. לכוכבים של סדרות אהובות כמו "חופשי על הבר", "פרייז'ר", "סיינפלד", "ניוהארט" ו"התוכנית של דיק ואן דייק" היו פנים אנושיים נורמליים. וזה מה שלחלק מהאנשים בתוכנית שלנו יש.

פוליטיקה וזנות מוכרחות להיות העבודות היחידות שבהן חוסר ניסיון נחשב למעלה. באיזה עוד מקצוע תתרברב על כך שאתה לא יודע דברים? "אני לא איזה מנתח לב מפונפן מהארוורד. אני רק שרברב ללא רישיון עם חלום ואני רוצה לחתוך לך את החזה לרווחה". הקהל מריע.

פיי באירוע ההשקה

אני לא יכולה להדגיש עבורכם מספיק עד כמה טוב זה התנהל… כי אני לא יודעת איך לעשות קו תחתון כפול במחשב שלי.

ימי הולדת של ילדים בשכונה שלי היו סיפור פשוט. נקניקיות, פונץ' הוואיני, משחק זנב החמור, ולאחר מכן עוגה והקאות קלות (נקניקיות, פונץ' וההסתובבות לכדי הקאה ייקראו מאוחר יותר "הפריס הילטון").

תתחילי עם "כן" ותראי לאן זה לוקח אותך משם… החוק השני של אימפרוביזציה הוא לא רק לומר כן, אלא "כן, ו". את אמורה להסכים ולהוסיף משהו משלך. זו האחריות שלך לתרום.

זה מה שאני אומרת לנשים צעירות שמבקשות ממני עצה בנוגע לקריירה. אנשים ינסו להתל בכן. לגרום לכן להרגיש שאתן בתחרות זו עם זו. "את מתמודדת על קידום. אם הם ילכו על אישה, זה יהיה בינך לבין ברברה". אל תיפלי בפח. את לא בתחרות עם אישה אחרת. את בתחרות עם כולם. כמו כן, אני מעודדת אותן ללבוש תמיד חזייה. אפילו אם את לא חושבת שאת צריכה אותה, פשוט… יודעת מה? את אף פעם לא תתחרטי על זה. החלום שלי לעתיד הוא שתוכניות מערכונים יהפכו לשלטון-מוכשרים עיוור לג'נדר שבו מצליח מי שהכי מצחיק. אולי תראו ארבע נשים ושני גברים. אולי תראו חמישה גברים וסרטון יוטיוב של חתלתול מתעטש. ברגע שנדע שאנחנו באמת פתוחים לכל האפשרויות, נוכל להמשיך אל הדבר שבאמת הכי מצחיק… מה שבוודאי יכלול פלוצים.

וזה כנראה הקטע היפה ביותר בספר, התפילה שהיא נושאת לבתה הקטנה:

מי יתן והיא תהיה יפה אבל לא פגומה, כי הפגם הוא שמושך את עיני מאמן הכדורגל הקריפי, לא היופי.

כאשר הקריסטל מת' יוצע לה, מי יתן והיא תזכור את הוריה שחתכו לה את הענבים לחצי ותדבוק בבירה.

הדרך אותה, הגן עליה.

עדיין מתעניינת בברבי. טינה פיי ובתה אליס

כאשר היא חוצה את הכביש, פוסעת אל תוך סירות, שוחה בים, שוחה בבריכות, עומדת בתחנת הרכבת התחתית, חוצה את רחוב 86, פוסעת אל מחוץ לסירות, משתמשת בשירותי קניון, עולה ויורדת ממדרגות נעות, נוסעת בכבישי הארץ בעודה מתווכחת, נשענת על חלון גדול, הולכת במגרשי חניה… ועומדת על איזשהו סוג של מרפסת אי פעם, איפה שלא יהיה, באיזה גיל שלא יהיה.

מי יתן והיא תנגן בתופים לקצב הלוהט של לבה שלה, עם כוחם השרירי של זרועותיה היא, כך שלא תצטרך לשכב עם מתופפים.

הענק לה חסד מגיל 12 עד 17. תן לה לצייר סוסים ולהתעניין בבובות ברבי להרבה יותר מדי זמן, כי הילדות קצרה… והבגרות ארוכה וזיונים יבשים במכוניות יחכו.

הו אלי, שבור את האינטרנט לנצח, על מנת שייחסכו ממנה גידופיה העילגים של עמיתיה וקמפיינים שיווקיים אונליין ל"הוסטל האונס: בנות רק רוצות להידקר".

וכאשר יום אחד היא תפנה כנגדי ותקרא לי "זונה" בכניסה ל'הוליסטר', תן לי הכוח, אלי, לשלוף אותה היישר אל תוך מונית בפני חבריה, יען כי לא אסבול את החרא הזה. אני לא אסבול את זה.

ואם היא תבחר להיות אם יום אחד, היה עיניי, אלי, כדי שאוכל לראות אותה, שוכבת על שמיכה על הרצפה ב-4:50 בבוקר, בו זמנית מותשת, משועממת ומאוהבת ביצור הקטן שהחרא שלו זולג במעלה גבו.

"אמא שלי עשתה את זה בשבילי פעם", היא תבין בעודה מנקה את הצואה מצווארו של תינוקה. "אמא שלי עשתה זאת בשבילי". והכרת התודה המושהית תשטוף אותה כפי שהיא עושה מדי דור, והיא תזכיר לעצמה להתקשר אלי. והיא תשכח. אבל אני אדע, כי הצצתי לזה עם עיני האל שלך.

© עידו ישעיהו