הסמויה 5.10: -30- (פרק אחרון)

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 17/06/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"…חיי מלכים"
(ה. ל. מנקן)

ה. ל. מנקן הוא העיתונאי הטוב ביותר שיצא מבולטימור, אליבא דדיוויד סיימון. הציטוט המלא מופיע על הקיר של הבולטימור סאן מאחורי גאס כשאלמה עוזבת את המקום. זו לשונו: "כשאני מביט לאחור על חיים מבוזבזים, אני מוצא את עצמי יותר ויותר משוכנע שהיה לי יותר כיף לדווח חדשות מאשר בכל מיזם אחר. אלה הם באמת חיי מלכים".

הצפייה השנייה לא עידנה את הדברים שהפריעו לי בראשונה. להפך, היא איששה אותם גם בלי שזכרתי שכבר העליתי את הנקודות האלה במה שכתבתי בעבר. בסופו של דבר דמותו של טמפלטון פשוט לא אמינה בעיניי וקשירת הקצוות לא הייתה מספקת. כנראה שהעובדה שהעונה כוללת עשרה פרקים במקום ה-12 או ה-13 שהם רגילים להם ממש הייתה בעוכריה. הייתה קפיצה גדולה מדי בין הראיות שהגיש גאס לבוסים על שקריו של סקוט לבין העפתה של אלמה והזכייה בפרס, בלי שראינו שום דבר באמצע.

הגם שעם שני פרקים נוספים העונה הזו אולי הייתה נראית לי הגיונית יותר ופחות חפוזה, עלילת טמפלטון לא מתקבלת על דעתי איך שלא יהיה, ואני בספק אם פרקים נוספים היו משנים. העובדה שהם זכו על הבולשיט שהוא המשיך להביא למרות ראיות שיש לאנשים מסביב על אמינות הדיווחים, פשוט לא אמינה.

לא מדובר רק בסוף העונה, אלא מן הסתם בסוף הסדרה וסוף הסיפורים של הדמויות. גם כאן אני לא מרגיש לגמרי מרוצה, בעיקר כי יש לי תחושה שנמנעה מאיתנו הרחבת יריעה, אלמנט ש"הסמויה" כל כך הרגילה אותנו אליו כל הזמן. הייתי מאוד שמח לראות את באבלס נפגש עם בנו, למשל.

אבל בסופו של דבר זה היה פרק אחרון מספק. מקנולטי ופרימון, עמודי התווך של החקירות השונות מדי עונה, יצאו עכשיו אל מחוץ למשחק. יש להם ממשיכי דרך בדמות סידנור (מפתיע שהוא דווקא לא בא על עונשו, אבל אני אקבל את זה), אבל הם עצמם שהיו חוד החנית כבר לא שם, אז גם לנו אין מה לחפש במקום. בתוך כך גם זכינו לראות את שרדין ואת ווי ביי, וקיבלנו קריצות אל כמה וכמה ציטוטים מדברי ימי הסדרה. מקנולטי שאל פעם אחת אחרונה "What the fuck did I do?" ובאנק צעק עליו "אתה מת עבורנו". שרדין העמידה דברים על דיוקם כאשר לסטר אמר שהיה בכוח 32 שנה והיא חידדה "וארבעה חודשים". באנק נזף בשותפתו קימה על שלקחה שיחה במחלק למרות שלא הייתה צריכה, "שמת זין כשלא היה תורך לשים זין". זירת הרצח, אגב, נמצאה במקום שבו הוטלה גופתו של וויליאם גאנט בסוף הפרק הראשון, כך על פי הקומנטרי בפרק. ניתן לזהות את המקום על פי הפסלים.

והיו גם כמה רגעים מזככים במיוחד. כשסלים ירה בצ'יז, למשל. משהו שהיה חייב לקרות. ובאבלס היושב על שולחן אחותו עם בנה, והשופטת פרלמן מול התובע דניאלס ברגע מאוד חמוד, או קארבר מקבל את הדרגה מדניאלס. או כשמקנולטי סירב להיכנס שוב לבר עם פרימון וגרגס אלא התרחק מהמקום ונתן נדבה לקבצן שישב שם – יופי של טאץ'. אחרי כן הוא ובידי ישבו בשקט והיא הניחה את ראשה על כתפו. אני כל כך שמח בשביל שניהם, ואני אופטימי לגבי שאר מערכת היחסים שלהם. מקנולטי אחרי כל הסיפור הזה היה מוכה אשמה ובושה, כשהבין שהשטויות שלו הביאו לרוצח חקיין שבאמת פוגע באנשים. למרות שהוא שוטר מטבעו אני בטוח שהוא הסתדר גם בלי זה, בערך כשם שהיה בעונה הרביעית. אני רוצה להאמין שהוא היה צריך את החוויה הזו כדי להבין שעדיף לו לשמור על הדברים החשובים.

ועכשיו, כמה שנים אחרי כן, אני רוצה לדעת מה קורה עם הדמויות. מה מרלו עושה לבסוף? וג'ימי? ישנה הקבלה ביניהם, שניהם נאלצו למצוא משלח יד חדש. האם הנערים נפגשו שוב? רנדי, דוקי ומייקל, הנער שלמראהו בפעם הראשונה עומאר הפטיר "הוא רק ילד"?

בשוליים: את הפרק ביים קלארק ג'ונסון, שביים גם את הפרק הראשון בסדרה ומגלם בה את גאס היינס. דיוויד סיימון ואד ברנז היו מועמדים לפרס האמי על התסריט של הפרק הזה. הם כמובן לא זכו, כשם שהיה לכל אורך עונות הסדרה עם המוסד האידיוטי הזה.

הנה מה שהיה לחתול-רובוט לומר על העונה.

הדיון המקורי בפורום טלוויזיה באג'נדה

תגיות:
  • The Nard Dawg

    עכשיו סיימתי לראות את הסדרה בפעם הראשונה. אני לא מה להוסיף לניתוחים המעולים שלך, אז אני רק אתן קישור לקטע הכי מצחיק שהיה בסדרה לדעתי:

    http://www.youtube.com/watch?v=vn0ylNZhOJI

    • The Nard Dawg

      כמובן ש*אין לי מה להוסיף

  • וואו.

    – דוקי לא שבר לך את הלב? כל האינטראקציה שלו עם פרז, שרצה אבל לא יכל לעזור, וההזרקה בסוף הפרק?
    – קיבלנו כמה סיפורי origin הפרק, כמו של עומאר (בשביל מה לעזאזל הרגו אותו?), ואת של באבז (או שרוד. אחותו של באבז מעידה שמדובר שם בסיפור אחר).
    – אני שמחה שסיפורו של באבז נגמר בטוב, בעקבות הכתבה היפה שכתבו עליו. שנתיים חי אצל אחותו, והיא היתה צריכה לראות אותו מבעד לעיניים של מישהו אחר כדי לפתוח את הדלת.
    – כל הסיפור בעיתון היה מאוד לא אמין, וגם אם היה יכול להיות אמין כשלעצמו, צירוף המקרים של שני שקרנים שמזינים זה את זה לגמרי במקרה הפך את זה למופרך לגמרי.
    אני גם לא קונה את מעשיו של מקנולטי, בעיני הם לא היו מנומקים מספיק, במיוחד אחרי שכבר היה לנו שקר ענק בסדרה, וההשוואה גורמת לזה של מקנולטי להראות קלוש ועלוב. מעניין מה היה קורה אם מקנולטי היה מפשל כך בעונה השלישית, ואילו באני היה עושה את המיזם שלו עכשיו, בשביל להוריד את אחוזי הפשיעה. אני בטוחה שקארקטי היה מגיע להיות נשיא ועושה ליגליזציה.
    בקיצור, לא חושבת שאורך העונה היתה הבעיה, אלא החומרים המאוד לא ריאליסטים שהרכיבו אותה.
    – אהבתי את המיתוס של עומאר, שמסתובב ברחובות. בעוד שנה או שתיים כבר יגידו שעומאר נורה ממטוס קרב שהגיע לבולטימור בשבילו. הוא היה אגדה כזו גם בחייו, אבל איזה באסה שרצחו אותו!
    – בסיכומו של דבר, למרות שהעונה ממש לא הבריקה (וחבל מאוד), והסתיימה בצורה קצת נקייה מדי (כל מי שהיו יכולים לצאת מהצרות שלהם באמצעות פוליטיקה – עשו זאת), סגירת המעגל היתה נאה. חמש שנים חלפו, ושום דבר לא השתנה. הבוסים אחרים, הרבה אנשים מתו, אבל לתושבי השכונה זה בכלל לא משנה. הם עמוק באותו חרא, והם לא יצאו ממנו. הדרך היחידה לצאת היא אם יש לאן לעזוב, וגם זה צריך להיות מוקדם מספיק. כך באג ניצל, וגם ניימונד (אם כי זה בזכות החינוך הרך יחסית שקיבל, שגרם לו להשאר נער בגילו, ולא להתבגר מוקדם יותר), אבל עבור וולאס זה היה מאוחר מדי, וכך גם עבור מייקל ודוקי. מייקל עוד איכשהו בחר בחיים האלו (ובכל זאת נפרד בסוף מאחיו, הרי הכל היה כדי להמנע מזה), אבל לדוקי לא היתה שום ברירה אחרת. בעונה הקודמת אמרו שכיתה ח' היא ההזדמנות האחרונה לעשות שינוי בחיי הנערים האלו, וזו אכן הדקה התשעים, רק שלאף אחד לא אכפת מספיק כדי לטרוח.

    ולסיכום הסדרה: לעזאזל, זו היתה חוויה מדכאת.

    • איזו שאלה, בטח שובר לב.

      • תדגיש דברים כאלו, להבא.
        אגב, אתה יודע שהקישורים של פרקים 8-10 לדיונים המקוריים באג'נדה שבורים?

        • כולם עובדים לי כשורה (ולא, לא תיקנתי עכשיו :).

  • פרק ענק. סיום מופתי לסדרה גאונית. אולי זו באמת הסדרה הכי גדולה בכל הזמנים אני עדיין נחבט בדעתי.
    סדרה שמשנה אותך הצפייה בה.
    והיה שם את אחת הסצינות המצחיקות בסדרה. כל הסצינה בבר כשמספידים את ג'ימי היתה פשוט ענקית.
    אין סדרות כאלה. חד וחלק.

  • Eliav

    סדרה מדהימה ללא ספק. אני שמחתי שיצא סוף יחסית שמח, למרות שלא ציפיתי לזה. כל הסדרה אתה רואה דמויות טובות שנופלות ומתות וממש דאגתי שזה יהיה ככה גם הפעם. אהבתי את סגירת המעגל שהייתה כאשר נהיה לנו מקנולטי, עומאר ובאבלס חדשים. והיה לי עצוב לראות איך אנשים טובים נופלים לפוליטיקה בינונית כמו קארקטי ורונדה מחוסר ברירה. לא יודע מה אני עושה עם עצמי עכשיו

    •  צפה לריק גדול…

  • Geeker

    לפני שאני עובר לקרוא את הניתוחים, ההתרשמויות והפרשנויות, רציתי להגיד תודה על דיוני הסדרות האלה. זה בהחלט חשוב והוסיף מימד נוסף לחוויית הצפייה ואנקדוטות שלא שמתי לב אליהם מרוב שהסדרה הזו רצופה ברבדים שונים. העונה האחרונה הושלמה – סוף סוף – במרתון פסח וזו הייתה חתיכת חוויית צפייה. הדמויות, ההתרחשויות, המונולוגים והאינטנסיביות של הדברים. הכל כובש, נכנס לווריד ומדכא. מדכא כי זו עובדה. העובדה שככה זה היה תמיד. תמיד היה ותמיד יהיה. אין מקום לצדק, אין מקום להגינות, אין מקום לחמלה.

    האנשים הרגילים, התושבים האמיתיים, הלא מיוחסים ממשיכים לדשדש ובמקום שולט האופורטוניזם הפוליטי, קשרי ההון והשלטון ויחסי הכוחות המתכתשים. זה הג׳ונגל האנושי. החזק ישרוד. החלש יסבול. חזק. מעטים יתגברו ויעברו לעמדה פחות נחותה, והרוב המוחלט פשוט ימשיך להרקיב. מדכא. לא הייתה סדרה ככ עמוקה וככ לופתת בריאליסטיות שלה לגבי המצב בערים ובשכונות המוזנחות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

    תודה שוב.

  • שין-גימל

    אני חושב שכרגע קשה לי לכתוב משהו ביקורתי על הפרק הזה, ואני צריך לצפות בו שוב כדי להחליט אם כל הסגירות חפוזה מדי או האם בכלל יש דרך לסגור את הסדרה בצורה שתגרום לי להרגיש מסופק. גררתי את הצפייה בה לא במכוון, אבל בסה"כ אני מרוצה מכך שהדבר המופלא הזה נמשך עבורי שנתיים וחצי (ורק יכול לקנא במי שצפה בה בזמן אמת ועבורו היא נמשכה יותר).

    אנקדוטה לגבי האפקט המושהה: לפני שנה בערך נתקלתי במקרה ביוטיוב בסרטון של האשכבה של מקנולטי. אני לא חושב שאפילו צפיתי בו, ואם כן זה היה רק ברגעים הראשונים – ומשם והלאה בכל פרק (ובמיוחד אחרי המוות של עומאר) חיפשתי את משקולת 500 הטון שעומדת ליפול עליו. כמובן שכשהתחילה האשכבה הבנתי שמשהו לא בסדר, אבל בסה"כ זה עבד עליי בצורה שהיא כנראה טובה בהרבה מזו שהכותבים התכוונו אליה.

© עידו ישעיהו