הסמויה 5.02: דיווחים לא מאושרים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 17/06/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"זאת לא ארובה, ביץ'"
(באנק)


צפייה ראשונה, 2008:

הייתי כל כך עייף כשבאתי לצפות בפרק אתמול, אבל היא התנערה ממני ברגע שהתחיל הפרק, והוא נגמר מבחינתי כל כך מהר.
ארבעה דברים לי:

1. הרגע שבו באבס פנה מיד ללכת מהספונסר שלו ברגע שהלה הזכיר את שרוד, קרע את לבי.
2. מקנולטי פסיכי אמיתי. שיבוש זירת הפשע היה מעורר השתאות אבל גם קלוש – מילא להוסיף סימני חנק, אבל לשנות את האופן שבו הגופה שכבה? הרי השוטר שהיה הראשון בזירה יודע איך היא נראתה. חוץ מזה, לבי לבי על בידי.
3. טוב לראות שוב את אייבון (או אוון, על פי התרגום) ברקסדייל, אבל היה מוזר לחזות בהתקפלות שלו בפני מרלו בעבור חופן דולרים. היה זה תמיד סטרינגר שהפציר בו לעבור לעסקים ולזנוח את המלחמות, אז או שהוא סוף סוף מקשיב לו או שהוא משחק עם מרלו. נראה שהראשון הוא הנכון, אבל כאמור, מוזר לראות זאת, בעיקר כי זה נראה לא מנומק מבלי שראינו את התהליך שהוביל אותו לכך.

4. במערכת העיתון הייתה להם ישיבה לגבי סדרת כתבות על הילדים בבולטימור, העורך המנהל חיפש סיפור "דיקנסיאני" שיבחן את האופן שבו המערכת איכזבה אותם. אחד העיתונאים אומר שהילדים אוכזבו על ידי המון היבטים בחייהם. גאס היינס אומר שבחינה שכזו צריכה לכלול הערכה של ההורות הנעדרת בעיר וההשפעות של בעיית הסמים. עיתונאי אחר אומר שבתי הספר העירוניים מהווים נושא טוב יותר, כי ביקורת שתעלה לגביהם תוכל לזכות לטיפול מצד האחראים. היינס אומר שאין ספק כי בתי הספר ראויים לביקורת, אבל מביע חשש שהסתכלות מעין זו על היבט צר בחיי הילדים, תהפוך את הסיפור ללא-רלוונטי למושאי הכתבה ותוביל להתעלמות מבעיות גדולות יותר. העיתונאי העולה סקוט טמפלטון לא מסכים שנדרש בהכרח הקשר כה רחב כדי לבחון כיתה אחת, והיינס סותר ואומר שלדעתו נדרש הקשר רחב בשביל לבחון כל דבר. לצערו, העורך מגבה את טמפלטון. היינס מביע את חששו שכל כוונתם היא לזכות בפרס כאשר מה שהם אמורים לעשות הוא לטפל בבעיה. בסופו של דבר הוא מובס – הסדרה תתרכז בבתי הספר וטמפלטון הוא זה שיוביל אותה.

כל הסצינה הזו נראתה לי כמו משהו שמשקף באופן כזה או אחר את הדיון שבוודאי היה למפיקים על העונה הרביעית, שעסקה בדיוק בנושא הילדים. חלק מזה הוא אכן מה שהיה בסופו של דבר: כיתה אחת בלבד כמיקרוקוסמוס; סיפור דיקנסיאני באופן שבו הילדים מנסים לשרוד ובכך מאבדים את ילדותם, וכמו שדיקנס זיגזג מהעשירים אל אומללי הגורל, כך עושה גם הסמויה לאורך כל חייה ועוברת מהרחוב המוכה אל בניין העירייה, תחנות המשטרה ובתי המשפט. ההבדל בין הסמויה לבין סדרת הכתבות הפיקטיבית הזו, הוא שהראשונה ללא ספק מעניקה הקשר רחב מאוד, מקנה בכך פרספקטיבה ומעשירה את העונה הרביעית באופן שצפייה תלושה בה הייתה מתקשה לעשות, אם בכלל.

אהבתי מאוד את הסצינה הזו בפרק. מעבר לעובדה שהמחישה לנו את יחסו של סיימון אל העיתונים של ימינו, המעדיפים לא לחפור, לא להסתבך בפרטים, כולל שם משפחה או תמונה של מרואיין, ומנגד לטפח את העיתונאים שדוגלים בראייה הזו – היא עשתה זאת תוך שימוש בסיעור המוחות האמיתי, מן הסתם, שנערך כאשר הותווה קו העלילה של העונה הרביעית, והעניקה לנו בזאת הצצה לאופן שבו נבנית הסמויה.

נספח: התרגום בסדרה הזו הוא פחות ערך, לקוי ולא ראוי. לא רק שהוא מפספס המון רבדים, זה עוד ניחא, אבל יש שם טעויות לשמן שאפילו לא הגיוניות מבחינה עלילתית ומה שקורה על המסך. בסצינת הישיבה הזו שתיארתי ביקש העורך את המשפט הממצה של כל הפרויקט שהם עושים, ה-budget line. אני לא זוכר איך תורגם בדיוק המינוח, אבל זה היה משהו על תקציב. כלומר, בלי שום קשר למה שלפנינו. אתם לא רואים מה שאתם מתרגמים? אני מקווה שאם אי פעם הלוויין יקנו את הסדרה הזו, כמו שראוי שיקרה, הם יביאו אותה למתרגם שיתייחס אליה בכבוד הראוי (שלא לומר בחרדת קודש).

 

צפייה שנייה, 2011:
בהמשך לסעיף 4 על הדיקנסיאניות של הסיפור ועל הילדים מוכי הגורל, בצפייה הזו שמתי לב לאופן שבו הפרק העלה זאת על נס. בראש ובראשונה היו כמובן הילדים שניצלו מהרצח המזוויע של כריס וסנופ. האחד נמלט מהדלת האחורית ומייקל אפילו לא העלה על דעתו לירות בו. השני המסכן הסתתר בארון כשהוא מגואל בדם. כל זה בגלל שמישהו שמע משהו שאולי ההוא אמר, דיווח לא מאושר, כפי שניסח היטב שם הפרק בנוגע לכמה וכמה סיפורים בפרק הזה. "הבן זונה הזה מת, הוא רק מסתובב בלי לדעת את זה". מרלו הנאלח.

ילד אומלל נוסף היה בבית התמחוי, שבכה בדמעות שליש מול אמו הזועמת. שם הוא זכה להגנת מה מצד המתנדבת במקום. לפני כן, כאשר לסטר ארב לאנשי מרלו, את הפריים גנבה אם שהילכה ברחוב עם ילדתה הקטנה. גם היא זעמה עליה, הכניסה אותה הביתה, נעלה עליה את שער הברזל החיצוני ויצאה שוב עם חברתה, מותירה את הפעוטה שובת הלב, בסך הכל צללית על המסך, להביט החוצה בשקט מבעד לסורגים. סצינה כל כך אגבית ואולי מסיבה זו כל כך מטרידה. אגב הילדים האלה, באבס הביט ממושכות באותו אחד בבית התמחוי, גם שם וגם בהזדמנות מאוחרת יותר, כשאמו הייתה מפויסת יותר בכניסה לפגישה הנגמלים. ואז נזכרתי שגם לו יש בן. הוא סיפר עליו לוויילון בעונה הראשונה – הוא גר עם אמו איפשהו.

בצפייה שנייה אני מצליח להבין את הייאוש שהוביל את מקנולטי לעשות את מה שהוא עשה. אולי כי הפעם ידעתי שזה הולך להגיע. הוא הגיע למקום באוטובוס, למען השם, המצב קיצוני. עדיין זה היה מחליא למדי לצפייה. מסכן השחקן הזה ששיחק את גופת הקבצן ונאלץ לשמש בובה בידיו של דומיניק ווסט.

קטנות:
החבר'ה שמקנולטי נתקל בהם בחדר המתים המחוזי, הפתולוגית ננסי פורטר והבלש הזועם קווין אינפיינט, הם דמויות מספר של לורה ליפמן, אשתו של דיוויד סיימון.

ביחס לטרונותיי על התרגום בטלוויזיה בשידור בחם, התרגום בדיוידי טוב מאוד. זאת בניגוד גמור מארץ הגמורים לתרגום העונה הרביעית המחפיר, המזעזע, האיום, הנוראי והבלתי נסבל, שהוא כנראה התרגום ה"מקצועי" הגרוע ביותר שחזיתי בו מעודי, והוא נעשה דווקא ליצירה האהובה עלי בטלוויזיה, העונה הרביעית של "הסמויה".

 

הדיונים המקוריים בפורום טלוויזיה באג'נדה

תגיות:
© עידו ישעיהו