הסמויה 4.13: ציונים אחרונים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 04/06/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"אם חיה נלכדה חייג 410-844-6286"
(בולטימור, עממי)

 

זה מה שכתבתי בעבר:
המשחק תמיד מנצח את המנצחים. אח, בודי בודי, אחרון חיילי בארקסדייל. לא היית אדם טוב מדי, אבל רבאק, נקשרתי אליך. היית חוליה אל העבר של הרחוב. שתי יריות לראש מטווח קצר וזה נגמר.

זה הזכיר לי מאוד את דיאנג'לו בסוף העונה הראשונה. אמנם די פנטז על חיים אחרים והיה מוכן להפיל לשם כך את מי שצריך, ואילו בודי לא העלה על דעתו לצאת מהחיים האלה, מהפינות שהוא מכיר מאז גיל 13, אלא רק רצה להפיל את מארלו – אבל הפנייה של שניהם כנגד הקודים המוכרים ברחוב, הנכונות לרמות במשחק ולעשות את מה שלא יעלה על הדעת (כפי שלמדנו אצל רנדי המסכן) הייתה דומה. הרי בודי ידע מה פשר ההיעלמות של ליל' קווין, והוא גם ידע מי אחראי לכך, אבל העובדה שמצאו את גופתו של השמן הוציאה את בודי משלוותו. מי הוא חושב שהוא, המארלו הזה, ההורג רק לשם ההרג.

דיאנג'לו נכנס לכלא ובודי נרצח. בשני המקרים יכולנו להריח איזו אפשרות לשינוי, משהו. אבל לא. המציאות הכריעה. מקרים כמו של ניימונד וקולווין לא קורים כמעט. אפילו כשיש את כל הרצון הטוב משני הצדדים, של הילד (דוקי/רנדי) או של הסמכות (פרז/קארבר). עולם כמנהגו נוהג, גם בפוליטיקה. אין כסף להשקיע בילדים, אין כסף להשקיע בשוטרים, בדיוק כמו קודם. עם זאת הסצינה האחרונה, שהציגה את ניימונד במרפסת של משפחת קולווין, החדירה תקווה: מישהו ניצל. אותו אחד שנראה הכי חסר תוחלת ("Oh, Mr. Colvin? FUCK. YOU"), נמצא בשכונה חדשה עם מדשאות קטנות ירוקות בחזיתות הבתים. העתיד שלו אופטימי, גם אם מגיע שריד מהעבר המיידי ברכב גנוב כדי להגיד לו שלום.

A/P כתב:
פרק מעולה וסיום מעולה לעונה.

אני מאוד מקווה שיתפסו את מרלו בסוף. בודי צדק – מה שווה כל ההשקעה שאתה נותן בפינה, מה שווה כל הסיכון, אם ברגע האמת, כשהעניינים מסתבכים, הארגון מפנה אליך את הגב? למה אתה נאמן אם הארגון לא נאמן כלפיך? לפחות הנכונות שלו דירבנה את מקנולטי לחזור ליחידה של פרימון (פסיכולוגיה בגרוש – כנראה גם תהליך הביות שלו תרם להחלטה). זה, והסיפור עם המאבטח הופכים את מרלו לדמות הפחות אהובה עלי בסמויה. הוא יקבל את שלו בסוף, אני מקווה.

אחד הדברים הכי יפים בסיום היה הקשר לפרק הראשון בעונה, שהמחיש בצורה מרומזת את התפקיד (ובדיעבד – גם את העתיד) של כל אחד מהילדים. מייקל הנחוש והנאמן, רנדי החכם מדי לטובתו, ניימונד שעושה הרבה רעש אבל ברגע האמת מתקפל, ודוקי הקורבן. כשלון המערכת באמת שובר לב. היאוש והכעס של קארבר מעצמו ומשירותי הרווחה, האכזבה של קולווין מפארנטי והפוליטיקאים. העניינים נראים רע מאוד לבאבלס. נסיון התאבדות, המוות של שרוד, אשפוז במחלקה סגורה ומן הסתם תהליך גמילה ארוך שלך תדע אם יצא ממנו משהו. אנדרה רויו הוא לדעתי שחקן מעולה, הטוב בסדרה. יצר דמות חד פעמית.

כמה ניחושים להמשך (שמבוססים על כלום חוץ מתחושת בטן) – עומאר לא ישרוד. כל הקו אופ מחפש אותו, וזה נראה לי גדול אפילו עליו. יש לי איזו תחושה שזה יהיה מייקל שיחסל אותו. קארקטי יסתבך בבירוקרטיה וחיסולי חשבונות, והרפורמות שלו לא יתממשו. מרלו ינסה לעקוף את פרופ ג'ו, מה שיוביל למלחמה ביניהם. ברמת התסריט, אני מקווה שהסדרה תמשיך לעקוב אחרי הילדים. יהיה חבל אם יפסיקו את הקו הזה.

דניאלס: אבל אני חייב להגיד לך, לא נתפוס את מרלו סטנפילד ואף אחד מעל רמת הרחוב, לא ברחובות.
מקנולטי: מה אתה מציע?
דניאלס: ציתות, מודיעים או נכסים. זה מה שיבנה את החקירה הזו.
מקנולטי: אתה בטוח? אולי נעשה את זה מהיר ובטוח ופשוט?
דניאלס: עדיף לא לעשות את זה בכלל.
מקנולטי: שרשרת הפיקוד, נצ"מ.
(מקנולטי ודניאלס משחזרים זה את דבריו של זה מהפעם הראשונה שבה נפגשו, הפעם עם חיוך)

במהלך העונה הזו כמה וכמה מבוגרים פרשו את חסותם על הילדים, אבל בכל המקרים זה כשל מלבד באחד. דניס ניסה להכניס את מייקל לאגרוף, פרז עשה הכל כדי לטפח את דוקי, קארבר עזר ככל יכולתו לרנדי, והיחיד שבסופו של דבר הצליח הוא קולווין, שהוציא את ניימונד מעולמו. וכאן בדיוק מתגלמת מהות ההבדל: בשביל להצליח בכך קולווין ואשתו אשכרה אימצו את הילד. עד כמה שהמבוגרים ניסו לעזור לילדים, הם יכולים לעשות זאת עד גבול מסוים. הסדרה אומרת במפורש שגם בעזרת מבוגרים, הדרך היחידה עבור הילדים הללו לנצח את המציאות שבה הם חיים, היא לצאת ממנה.

גם זה נעשה בדי עמל ודרש את שכנועו של ווי-ביי, שבתורו היה צריך להטיל את חתתו על אשתו. קארבר ניסה לעשות דבר דומה וממש לקחת את רנדי אליו, לפחות לכמה חודשים עד שתימצא לו משפחה, אבל ללא הועיל. המערכת מנצחת, ולבסוף הדבר שרנדי פחד ממנו הוא זה שקרה. הוא כל כך חשש לאבד את מיס אנה ולחזור אל המקום הנורא שממנו הגיע, עד שעשה את הבל יעשה והלשין. המעשה הזה גרם בדיוק למה שרנדי ניסה למנוע. Damned if you do and damned if you don't.

תחילת הפרק הייתה מבעיתה. המחזה של באבלס התלוי ודאי ערער גם את היציבים שבנו, ומזל שהם לא לקחו את הזמן כדי להראות לנו שהוא בסדר (פיזית). אולי זה בגלל שהשמות באדום נערמו על הלוח כך שעוד אחד כבר לא ישנה, אבל ג'יי לנדסמן הפגין גדלות רוח לא אופיינית בכך שהזדהה עם המצוקה של באבס עד שוויתר על הסטטיסטיקה. "Fuck the clearance" – מי חשב שנשמע אותו אומר את זה אי פעם. בפרק שובר לב גם ככה, באבס המפורק היה מכאיב במיוחד. ייבאו לנו את וויילון מהעונה הראשונה, שהשפיע על באבס בפגישת המכורים האנונימיים. הוא אמר לו אז שצריך להיתקל בתחתית כדי לרצות להתנקות. נראה שבאבס ראה את התחתית.

במארז הדוד יש סרט מאחורי הקלעים של העונה, ושם נאמרים שני משפטים מדהימים שלטעמי מסכמים את העונה היטב. האחד נאמר על ידי וירה הולי, מנהלת אמיתית בבולטימור שעבדה עם אד ברנז בשנים שהיה מורה (ובעונה השלישית גילמה את המנהלת שהפחידה את הילדים באולם הספורט שבו רוכזו כדי שקולווין יגיד להם לעבור להמסטרדם): "מישהו דואג היטב לאבא בכלא בזמן שהבן שלו ברחוב בלי כלום. לפעמים ממש בלי כלום. (בִּמקום האופציה הזו,) תשלם על זה מראש (ותטפח את הילד)".

השני נאמר על ידי אד ברנז עצמו. "אם הייתי צריך לסכם את העונה במשפט אחד, זה היה: 'ילדים ילמדו. השאלה היא איפה'".

סיכום העונה הרביעית על פי חתול-רובוט, ועוד אחד של איילון צפון חותם את הפתיל. שימו לב שיש גם סיכום עונה חמישית באמצע הפתיל.

הדיון המקורי בפורום טלוויזיה אג'נדה

תגיות:
  • אני באמת לא יודע מה לעשות עם עצמי אחרי פרק כזה

    • אני מזדהה עם התחושה.

  • איזה דכאון.

    א. בודי – ברור שבמציאות, היינו מתייחסים לבודי כמו שהאחות ההיא מתייחסת לקאטי. סוחר סמים, פושע קטן, רוצח. אבל בקונוטציה של הסדרה, הוא הרבה יותר מזה. גם הוא נולד לתוך העולם הזה (היתה התייחסות לאביו [או אחיו הבכור?] באחת העונות הקודמות), גם הוא ללא מוצא. אני לא מאמינה שהרגו אותו.
    ב. חבל שהאחרים לא רואים (ובאמת בלתי אפשרי לראות מבפנים, וזו באמת הטרגדיה הכי גדולה של הנערים בעולם הזה), שהדרך היחידה החוצה מהחבר'ה של מרלו, היא בתוך ארון. אין אופציה אחרת. יש מספר סופי של פינות, פינות כל הזמן מתפנות, ולאן הולכים המפונים? לבתים הנטושים. בודי הבין את זה, הוא הבין שהזמן שלו הגיע (איזה מהפך מאז העונה הראשונה), הנאמנות שלו מוטלת בספק, והוא יכול רק לקוות ללכת באומץ, לא יותר מזה. במקרה הזה, גם מקנולטי לא אשם, לא כמו הארק ורנדי.
    ג. אז בסיכומו של דבר, מתוך ארבעה נערים בפרק הראשון, אחד ניצל. והוא ניצל משום שעשה הכי הרבה בעיות. זעק מספיק לעזרה, בעצם, כדי שמישהו ישמע. מייקל שלא פצה פה, שהיה מקבל את הבית הנקי שלו גם בלי לרצוח את אביו של באג, שהתעלל בו, אבל בגלל השתיקה שלו הלך מן האור אל החושך (וגם אם באג והוא היו מופרדים, עתידו של באג היה טוב יותר בלי טובות ממרלו). הוא בחור פיקח, ברור שיצטיין גם בזה, אבל כמה עצוב שזו האופציה היחידה שלו. איתו הוא לקח את דוקי המסכן, שלא היה אפשר להציל, סתם בגלל המערכת. עוד כמה שבועות עם פרזבו ואולי הכל היה אחרת.
    ורנדי, שבזכות מיס אנה היה הנער הנורמטיבי מכולם. איש עסקים קטן שרק רצה להיות בסדר עם כולם, בעיקר עם מיס אנה. בסוף לא רק שכמעט הביא למותה (ולא יודעת אם היא תשרוד את הפציעות), אבל שמרוב רצון לא לאבד את מה שיש לו, הוא מאבד את הכל. בשלב הזה גם לחזור למרלו זה לא אופציה, והוא באמת ללא מפלט. הבית הבטוח שהיה אמור להיות לו הופך להיות המקום הכי מסוכן עבורו. כמה עצוב.
    ד. אם בעונות הקודמות היה איזשהו תהליך, שראינו גנגסטרים בהתחלה ואנשים בסוף, פה התהליך היה הפוך. ורושם ראשוני מטבעו נשאר איתך, ולכן במקום לראות דיאנג'לו: רוצח יהיר שהוא בעצם נער כלוא, רואים את מייקל: חיה פצועה שנאלצת להרוג. אז התהליך היה אותו תהליך, של גילוי ושל שברון לב, אלא שהפעם נתתי ללב להפתח, למרות שידעתי כל הזמן לאן זה ילך ואיך זה יגמר.
    ה. הכי מבאס שהעונה הזו מאוד מעוגנת במציאות. ראיתי כבר כל כך הרבה סרטים תיעודיים על האוכלוסיה הזו בדיוק, שברור שהסיפורים האלו לא מוגזמים. אם כבר, הם ההפך, כי במציאות צריך להוסיף לזה הרבה יותר מחלות (כמו איידס וצהבת), עוני ואלימות.
    ו. אני מסכימה עם עצמי מלפני כמה ימים, שצירוף באבס לעלילת בית הספר, גם אם רק לפרק, היתה מיותרת. בכלל, קשה לי להבין למה לרסק גם את באבס העונה. haven't the Jewish people suffered enough? וכשאני אומרת Jewish people, אני מתכוונת לעצמי. אני ממש מקווה שזה מה שהוא יצטרך בשביל להתנקות.
    ז. אשכרה צעקתי בסוף הפרק למקנולטי לא לחזור ליחידה.
    בלי קשר, מעניין איך איימי ריאן, שהיא, תכלס, די ממוצעת (כפי שציינה ארין כל הזמן), מגלמת כבר בשתי סדרות את מושיעת הגיבור המיוסר. אני מקווה שמקנולטי לא התבלבל מהטוב כל כך, עד ששכח מה זה חרא.
    ח. אבל יותר מכולם, התייסרתי על קארבר. איך הדבר שהכי שבר את ליבו זה כשרנדי שחרר אותו מאחריות. הוא רוצה את העול הזה, כמו באבס, הוא רוצה את העונש על מה שעשה.
    ט. מסר רטרואקטיבי ליוצרי הסדרה: אם אתם הורגים את עומאר בעונה הבאה [אני משוכנעת שלפי החוקים של עולם הסדרה זה לא יכול לקרות, אבל בכל זאת], אני מחרימה אתכם.

    יצא נורא ארוך, ואיכשהו ממש לא ממצה בכלל את הדכאון.

    • אחרי שקראתי את התגובה שלך חשתי צורך להאזין למוזיקת הסיום. טוב שהיא זמינה פה.

      • אבל יאדו, למה הרגו את בודי?

        • ספוילר "הסמויה": כי הוא רצח את וואלאס.

  • פרק ממש ענק. תרתי משמע. הרבה רגעים ענקיים. אהבתי איך שמקנולטי חזר לעניינים. חבל שזה היה רק בעקבות מותו של בודי, אחת הדמויות היותר טובות בסדרה. עומאר צפוי לשלם בעתיד. מייקל נהיה רוצח קר ואכזרי.
    הסוף של ניימונד היה אופטימי קצת לעומת הסוף הקודר של רנדי.
    עונה נדירה ביותר.

  • maayan1

    איך ממשיכים לחיות אחרי שמסיימים את עונה 4 של הסמויה? איך הולכים לישון אחרי הפרק האחרון (אותו ראיתי אתמול בלילה) ואיך מתגברים על הפוסט טראומה ביום שאחרי. כותבים על זה, אני מניחה… ניסיתי לכתוב משהו אתמול. לא יכולתי. רק עכשיו אני מרגישה שאני יכולה אולי להוציא משהו מהקלדת, אולי כדי לנסות לרפא את הלב השותת דם שארבעת העונות האלה הותירו.
    אז לא אתחיל עם הילדים, אלא דווקא עם בודי, כי מסיבה מוזרה הסיפור שלו (וכנראה של באבס) כאב לי עוד יותר מזה של הילדים.
    זה דיי מדהים איך הסדרה מצליחה לגרום לי לאמפתיה לדמויות שכ"כ שנאתי, כמו סטרינגר ששנאתי ובפרק שקדם למותו ובפרק מותו פתאום מצאתי את עצמי מרחמת עליו, אבל עליו, אחר כך, אולי, אם אגיע לדבר על עונה 3.
    אז, בודי. שנאתי אותו תקופה כ"כ ארוכה. לא יודעת אם "שנאתי" היא המילה הנכונה, פשוט היה בו משהו כזה- קר, קשוח, לא אנושי. מהרגע שרצח את וואלס, הוא עורר בי חלחלה. פוט הצטייר לי כיותר אנושי, לא היה החלטי כמוהו, ניסה להגיד לו- וואלס לא ילשין עלינו, אבל בודי לא מצמץ, ירה בו בלי מחשבה שניה. והקור הזה שהיה בו, הרוע הזה, לא עזב אותי, אבל חיכיתי שיראו לי צד אחר שלו, הייתה לי הרגשה שזה יגיע, לא יכול להיות שדמות שנמצאת איתנו מהעונה הראשונה תישאר כה שטוחה, כה חד ממדית. בעונה שעברה תפסנו מבט קטקטן של נשמה כאשר דניס הזכיר את אחיו, אבל זה היה מעט מדי, כמעט מפוספס לחלוטין. והעונה הזאת זה הגיע, ממש לא כמו שציפיתי.
    השבירה של בודי הייתה ברצח של קווין הקטן. הופתעתי מאוד מהתגובה שלו, לא ציפיתי לכך. בודי מרגיש רע על שהרגו חבר שלו? מה דה פאק? לקח לי זמן להבין את ההיגיון בתגובה שלו לרצח של קווין ואת השוני שלה מהרצח שלו את וואלס. וכמו קראו את מחשבותיי, כשבודי מדבר עם פוט, אחרי שהתוודע לו על הרצח של קווין הקטן הוא מתרעם- "אבל איך זה שונה ממה שעשינו לוואלס?" שואל פוט? וגם אני שואלת, איך דמות שהיא כנראה לא חברה כ"כ טובה שלו (זו העונה הראשונה שאנחנו רואים את קווין הקטן לא?) מוציאה אותו מכזה שיווי משקל, כאשר וואלס, חבר ילדותו, שגדל איתו, בו הוא ירה באכזריות תוך צעקת משפטים אכזריים- "אמרת שאתה גבר! תעמוד, תהיה גבר! אתה ניגר חלש."

    -"כי וואלס הלשין!" מטיח בודי בפוט, "סטרינגר אמר".
    -אולי קווין הקטן גם הלשין? איך אתה יודע?
    -אבל הוא לא!
    -איך אתה יודע?
    -הוא לא הלשין, הוא לא!
    בשיחה האחרונה שלו עם מקנולטי הבנתי את פשר השיחה ההיא. בודי יודע טוב את החוקים, העולם שלו היה מסודר, מאורגן, היו קודים. זה לא היה עולם שכייף לחיות בו, זה עולם של זוהמה ולכלכלוך ופחד ואלימות, אבל יש בו היגיון, סדר. אתה יודע מה אתה צריך לעשות ומה לא לעשות כדי לשרוד, להתקדם. זה עולם שבו ידעת איך פועל כל שחקן אחר על לוח השחמט – מה החוקים שלו- איך הוא יכול לזוז, איך לאכול חיילים אחרים, איך להתקדם. וחשבת, ידעת, שאם תלמד את החוקים האלה טוב, תוכל להתקדם מלהיות פיון- להגיע לצד השני של השולחן ולהפוך למלכה. כמו שכתבתי בעבר- אין סצנה עם בודי שאני לא נזכרת במה שאמר לדיאנג'לו כשזה לימד אותם לשחק שחמט- "הפיונים האלה נקצרים מהם", "אלא אם כן אתה פיון חכם".
    בודי גם יודע טוב לקרוא אנשים, לזהות את האופי שלהם. בודי אולי היה חבר של וואלס, אבל הוא זיהה מיד את החולשה שלו, הוא ידע שהוא הלשין, אפילו שלא לו, ולא לסטרינגר היו הוכחות, הוא ידע. פוט פקפק, אבל בודי ידע. מנגד, הוא גם ידע שקווין הקטן לא הלשין, הוא ידע- הוא כמוהו, לא חלש, יודע את החוקים, כשפוט אומר- אולי הוא כן הלשין- בודי זועק כלפיו- אבל הוא לא! הוא לא! כי קווין הקטן כמוהו, הוא יודע את החוקים כמוהו, ובשביל מישהו לחשוב שקווין הלשין זה כאילו לחשוב שבודי הלשין.
    הוא אפילו נתן לו הוראות- לך למרלו- תגיד לו עכשיו, אחר כך זה יהיה חשוד, הוא היה כ"כ בטוח שהוא מבין את החוקים, איך זה עובד – אבל זה התהפך עליו, כל החוקים שהוא ידע, כל הציות הנאמן שלו, הכל לשווא. וכשהסדר מתבלגן, אתה מאבד שליטה, אתה לא יודע למה לצפות, כשהחיילים בלוח השחמט מתחילים לזוז לא לפי החוקיות שלהם ולאכול חיילים יריבים לא כמו שמותר להם, "המשחק מכור". בודי יכול לסבול את העולם הקשוח הקשה, הקר הזה, עולם שבו אתה הורג חבר ילדות שלך כי לפחות אתה מבין למה אתה הורג אותו- אתה מבין, הוא הלשין- הוא חלש- הוא ימות, הוא לא כמוני. אבל ברגע שזה הפך לג'ונגל, שאפילו חייל ממושמע כמו קווין הקטן שלא הלשין, שהלך וסיפר ודיווח לממוניו, ופעל ע"פ הספר, נערף כי מארלו הורג בשביל הספורט, בשביל בכייף, כמו שהרג את שומר האבטחה ההוא. את זה בודי לא יכול לסבול. חוסר השליטה, חוסר המודעות, האדמה תחת רגליו פחות יציבה מתמיד.
    השיחה שלו עם מקנולטי הייתה כה מכמירת לב. איכשהו, אולי רק חשבתי על כך בדיאבד, אולי אפילו בזמן אמת, הייתה לי התחושה שבודי יודע עמוק בפנים שימיו ספורים, הוא מסכם את חייו, שוטח אותם בפני מקנולטי, מספיד את עצמו, שוטח את העקרונות שלו- את הכבוד שלו -"אף פעם לא הלשנתי, בחיים לא דיברתי עם אף שוטר, בחיים לא דפקתי ספירה, לא גנבתי חבילה". "אני מרגיש זקן".
    זה בין המשפטים, אולי המשפט שהכי פצע אותי בפרק הזה, הכאיב לי אולי יותר מכל משפט אחר (ואלוהים יודע שלא היה חסר בפרק הזה דברים כאובים). יושב לו הילד הזה, בין 19, 20 ואומר שהוא מרגיש זקן. תוחלת החיים של ילדי הפינות האלה הם קצרים, ילד בן 20 מסכם את חייו, כמו מבוגר בן 70 שחולה בסרטן ויודע שהוא הולך למות. זה הפעם השניה שזה עולה, לפני כמה פרקים בודי ופוט דיברו, אחד מהם, לא זוכרת מי, אמר- "אנחנו מזדקנים". ובודי התלונן על הקור, פוט ענה לו שהחורף לא יהיה כ"כ נורא- הוא שמע שיש התחממות גלובלית. אז למה עדיין קר? שאל אותו בודי? וכמובן שהקור שהוא דיבר עליו הוא לא קור פיזי, אלא הקור הלב של האנשים במשחק, ברחובות האלה.
    הארוחה האחרונה עם מקנולטי כמו הייתה הארוחה האחרונה שמביאים לנידונים למוות לפני ההוצאה להורג, ובודי מדבר עם מקנולטי מתוודה, כמו שעושים בפני כומר, שנידונים למוות יכולים לראות לפני גזר הדין. בודי כבר מבין, ויתר על הרעיון שיהפוך מפיון למלכה. "המשחר מכור, אנחנו כמו הביצ'ס האלה, על שולחן השחמט". מקנולטי: "פיונים". בודי כבר מבין שהוא ישאר פיון שנקצר בטרם עת. אבל הוא חייל, כמו שאומר לו מקנולטי, והוא ימות בשדה הקרב, בפינה שלו. כשמתחילים לירות וכולם בורחים ופוט צועק לו לברוח הוא מסרב- "אתם לא תהרגו אותי בבתים הנטושים האלה" הוא ימות שם- בשדה הקרב כמו חייל הוא לא יברח.

    כמו בודי, גם באבלס הרס לי את הלב, איתו זה היה יותר הגיוני, פחות מצריך מחשבה או הסבר. מי לא התפרק בסצנה הסופית בה באבלס מתפרק? "כאילו שאני לא מי שאני. כאילו שלא הייתי נרקומן כל חיי". כל הפרק חיכיתי שמקנולטי ו/או קימה יבואו לבקר אותו, להיות איתו קצת. אבל מקנולטי לא בא, וקימה לא נכנסה בסוף, רק הסתכלה בו מהחלון כשהוא מתפרק בבכי. זה שבר לי את הלב, אחרי הסצנה שלו בהתחלה כבר פחדתי שלא יראו לנו אותו יותר הפרק, והראו אותו כ"כ מעט בסצנה האחרונה שלו, לא מספיק. אבל הסמויה לא באה לעשות טוב על הלב. "Fuck the clearance" – באמת מי היה מאמין שלנדסמן יגיד דבר כזה פעם, כאילו הגיהנום קפא.
    והארק, אוי אלוהים. אני כ"כ מנסה לא לשפוט דמויות בסדרה הזאת. אבל אלוהים כמה שאני שונאת את הארק, המטומטם הזה, על מה שקרה לבאבס בגללו ועל מה שקרה לרנדי. כל הפרק חיכיתי שמישהו יבוא ויפוצץ אותו במכות כ"כ רציתי לראות את זה, שקארבר יבוא לפוצץ אותו בגלל רנדי, או שקימה תבוא ותקרע לו חדש בגלל באבס (והכי עצוב, שבעוד עם רנדי, קארבר יודע שהארק פישל, עם באבס, אף אחד לדעתי לא ידע איך הארק הבן זונה האנוכי הזה יכל למנוע את הסוף הכואב הזה). והוא אמנם פוטר, וזה היה מגיע לו, אבל זה היה כה לא מזכך לדעת שאף אחד לא יודע עד כמה מגיע לו להיות מפוטר. שפיטרו אותו בגלל איזה עניין מנהלי, ולא כי באמת מגיע לו.
    וכשקימה קוראת לו והוא פוצח במסע ההתבכיינויות שלו – על זה שלמה הוא מפוטר ואיך לא מגיע לו, ואלוהים זה כ"כ מקומם לראות כמה הטיפש הזה עיוור לרשלנות שלו, לנזק שהוא גורם, אם הייתה דמות שגרמה לי לרצות לנפץ את המסך מרוב זעם זה היה הוא.
    על הילדים דובר פה מספיק, אין הרבה מה להרחיב בנושא. איימס- אהבתי את סעיף ג' שלך- נקודה יפה שלא חשבתי עליה- הילד שעשה הכי הרבה רעש- הוא זה שניצל. זה מרגיש לי נכון גם במציאות וזה ממש ממש עצוב. וספיקינג אוף ניימונד – כשהוא מתוודה בפני באני שאמא שלו מצפה שהוא יהיה כמו אביו אבל הוא לא כמוהו, זה הדהד לי לסצנה גדולה אחרת שמאוד אהבתי- מעונה 2, שבה אביו של זיגי מבקר אותו במעצר וזיגי אומר לו- "בעורקים שלנו לא זורם אותו הדם" 🙁
    והאמת שכמה מילים שלא אשפוך על עלילת הילדים, זה לא ישתווה לפשוט לראות את הסצנה הזו:
    https://www.youtube.com/watch?v=2Kv0-0XWCPk#t=2m10s

    אהבתי גם את מעללי הטבעת. בסצנה הסופית מרלו מזהה את הטבעת על מייקל – שואל אותו מאיפה השיג אותה, ומייקל עונה- חטפתי אותה מאיזה ניגר. אם זיכרוני אינו בוגד בי, כאשר הטבעת הייתה אצל מרלו, עומאר גנב לו אותה במשחק הפוקר, מעומאר גנב אותה השוטר החלאה ההוא, ומהשוטר ההוא גנב אותה מייקל. אבל מרלו ראה אותה פעם אחרונה אצל עומאר, והוא יכול להסיק מזה שמייקל גנב אותה מעומאר, ומאחר שזו מסקנה כ"כ לא הגיונית הוא יכול להסיק שהוא עובד עם עומאר. הפרצוף שהיה למרלו כשהוא שאל את מייקל על הטבעת היה מאוד מפחיד, ומכוון שמרלו נוהג קודם לפעול ואחר כך לחשוב (או אפילו לוותר על תהליך החשיבה) זה עלול לעלות למייקל ביוקר בלי סיבה. וזה מפחיד אותי. מעניין אם תהיה לכך התייחסות בעונה הבאה.
    כ"כ שמחתי שג'ימי השתנה כ"כ. באמת שלא הייתי מאמינה. הייתי בטוחה שיחזור לסורו הרבה לפני הפרק האחרון. כל פעם שבאנק ירד עליו שהוא לא שותה מספיק או לא נכנע למנהגיו הרעים רציתי להעיף לו סתירה. וכ"כ אהבתי איך פעם אחר פעם ציפיתי לראות את ג'ימי נשבר, אך במקום הוא נתן לבאנק את המבט הפרייסלס הזה שאומר- לך תזדיין בצירוף אצבע משולשת. איזה מלך. ואחרי שכבר התחלתי להאמין בו הוא חוזר. כן, הוא מקווה שהוא לא ייתן לזה להשתלט עליו כמו פעם, אבל אני סקפטית, הוא יודע מה העבודה הזאת יכולה לעשות לו- היא ממכרת אותו אליה, ויחד איתה גם לאלכוהול ולזיונים "לא רוצה לשחק יותר ב-ג'ימי שובר הביצים כלפי העולם" "הבן זונה הזה כמעט הרג אותי". "אולי אהיה שונה? בלי האלכוהול והזיונים". אני כ"כ רוצה להאמין, אבל אני סקפטית, קשה להיות אופטימית בעולמה של הסמויה.

    מאחר שלא כתבתי בסוף על עונה 3, ואני בשצף של כתיבה מקווה שאפרסם הודעה נוספת בה אשווה בין עונה 3 ל-4 ואסביר איזה מהם אני יותר אוהבת ולמה. התחלתי לכתוב את ההסבר כאן אבל הוא היה ארוך מדי.
    רק שאלה קטנה לפני הסוף- לא יודעת אם מי מאלה שיקראו את זה יזכרו, אבל לא הצלחתי למקמם את הציטוט של הפרק בפרק עצמו. אם מישהו יודע להגיד לי איפה הוא מופיע אהיה מאושרת מאוד.

    • יערה

      הציטוט מרוסס על הדלתות של האיזור עם הבתים הנטושים והחסומים.

    • יופי של נקודות, אהבתי במיוחד את דברייך על בודי. סיכום מושלם לדמותו.

      הציטוט של ראש הפרק הוא המודעה הקבועה שנמצאת על הבתים הנטושים, שמשקפת גם את הסודות שמסתתרים מאחורי המלל התמים, וגם את ההשוואה העצובה בין החיות הלכודות לבין הגופות שנמצאו שם.

      • maayan1

        תודה 🙂

        האמת, ביררתי כבר אתמול את עניין הציטוט בויקיפדיה, הייתי עצלנית מדי לעשות זאת בזמן אמת. אכן הציטוט ומיקומו סימבולים עד כאב.

    • Velvet

      מרגש לאללה, מעיין. מאז שראיתי את עונה 4 לבודי יש מקום בלב שלי כאחת הדמויות שאני הכי אוהב בסמויה, וכתבת עליו ממש יפה! תודה.

      • maayan1

        תודה 3>

    • אליאב

      אוי… עד שהצלחתי להדחיק את כל העונה העצובה והמדהימה הזאת אני קורא את התגובה שלך וכל הרגשות שוב יוצאים החוצה..

      • maayan1

        מואה הא הא 😉

        אם אני סובלת שכולם יסבלו…

        סתם. מצטערת לפתוח פצעים ישנים, מכירה את התחושה. {{{}}} תודה שקראת!!

    • א.ג

      תגובה מעולה, שסיכמה הרבה מהתחושות שלי אחרי שראיתי את הפרק.
      אני חושבת שלמצעד האיוולת של מאכזבי ומרתיחי העונה אפשר להוסיף את קארקטי הנאלח, שאחרי כל הנאומים הנרגשים שלו וכמובן ההבטחות, מעדיף לדפוק את תושבי העיר שלו שמשוועת לתקציב, רק בשביל איזה יתרון במירוץ העתידי למושלות…(וכמובן האגו – "הוא רצה שאני אתחנן!") אחרי הכל, הרי ילדים לא מצביעים..

      • maayanzil

        רוב תודות 🙂
        כן, קארקטי מעצבן גם אני נורא התאכזבתי ממנו אחרי שהיה נדמה שהוא באמת רוצה לעשות שינוי. ואני לא מצדיקה אבל, אז נזכרתי שזו הסמויה- אז מה ציפיתי? שיהיה סוף טוב? :
        זה היה גם הקטע של "להתחנן", אבל נראה לי שזה באמת היה בעיקר המחשבה על המירוץ העתידי למושלות. וכן, איך שראיתי את הסצנה הזאת (וזה לא ספוילר עתידי, זה באמת מה שעבר לי בראש באותו רגע)- אמרתי אוי.. אני מבינה את הראש שזה הולך עכשיו, וזה דיכא אותי עוד יותר. כי בהתחלה לא חשבתי שקארקטי ייבחר- וזה כאילו יהיה הדבר המדכא, אבל אחרי שהוא נבחר ורואים איך עם כל הכוונות הטובות הוא הולך באותה דרך כמו קודמיו, זה אפילו יותר מייאש, זה לגמרי מרגיש כאילו אין תקווה (ואני לגמרי מדמיינת תסריט מאוד דומה שקרה ללפיד. מעניין אם הוא ראה את הסמויה).
        ועדיין, לכל הדמויות המעצבנות האלה- קארקטי, רויס, ראולס, בורל- כל אלה כביכול עם התפקידים בעלי הכוח שאתה מרגיש שכל הזמן מסרסים את אלו שבאמת רוצים לעשות משהו פרודוקטיבי בתוך המערכת, אבל הם לא באותו המעמד (מקנולטי וחבורתו, באני, פרימון, דניאלס, קימה, קארבר המאוחר וכו'), אבל יש את הרגעים האלה של הדמויות מהמעמדות היותר גבוהים, שאתה מבין שהם גם הם בסופו של דבר כפופים למישהו- וצריכים "לענות" למישהו- ונכון שהם רוב הזמן נראים מאוד אסהולים- וכן הם יכולים לבחור בחירות אחרות, אבל אתה רואה לפעמים באיזה סיכון זה לקריירה שלהם ואתה מבין שהם אולי דיי חארות- אבל הדפקטיות הכוללת היא במערכת. רוב הלחץ שהם מפעילים על הכפופים להם זה לא כי הם סאדיסיטים, זה כי, גם הם ברגים במערכת בסופו של דבר.
        זו אגב הסיבה שלדעתי עונה 3 שדרגה את הסדרה כמה רמות. (ולדעתי היא העונה הכי טובה ועולה על 4). כי היא "עובדת" גם "אופקית" וגם "אנכית". בעונות הקודמות- התעסקו ב"זוטרים"- גם בצד המשטרתי, וגם בצד של אימפריית הסמים (הדגש היה על וואלס, דיאנג'לו וה"זוטרים"). וכל אלו הבכירים משני הצדדים נראו כמו אסהולים רק לשם אסהוליות. בעונה 3- זה לא רק עלילת חתול ועכבר של המשטרה נגד סוחרי הסמים שהייתה קיימת כמעט בכל עונה. הגאונות הייתה בכך שמתמקדים יותר בדרגים הגבוהים, ואתה מבין קצת גם את הצד שלהם, שגם הם בסופו של דבר תקועים בתוך המערכת ומאוד מוגבלים. וכל הפאזל מתחבר.
        עוד דבר אגב שגם אהבתי מאוד בעונה השלישית- שהיה דגש מאוד חזק על ההשלכות שהשוטרים הזוטרים סופגים מהעבודה שלהם, (כאשר בעונה 1- היה דגש על ההשלכות של הסוחרים הזוטרים). מקנולטי החל מעונה 1 היה שתיין, זיין ודיי חרא של אדם באופן כללי. אבל בעונה 3 הוא הגיע לתחתית, עם השתייה המוגזמת שלו, ועם האגואיסטיות והפתטיות שלו, עד שהוא סוף סוף רוצה באמת להשתנות (רואים את זה כשפרימון צוחק עליו שהוא לא כזה מיוחד כמו שהוא חושב, וגם באובססיה שלו לתפוס את סטרינגר בל שבשלב מסוים דופקת את עמיתיו למקצוע- שכבר התחילו לעבוד על תיק אחר-ועכשיו כל העבודה שלהם הולכת לפח, ובמובן מסוים, גם ההתדרדרות של קימה ואיבוד הזוגיות שלה).
        הארק, נדמה לי שהוא הדמות היחידה שלא יכלתי לאורך כל הסדרה לראות אותה בגוונים של שחור ולבן. גם לכל החארות, משני צדדי המתרס היו רגעים קטנים של אנושיות. הארק אפילו לא הרגיש רע על כל הפישולים שלו, וזה מה שתיעבתי בו כ"כ. שהוא אפילו לא קולט איזה נזק הוא עושה. הדבר היחיד שהוא תרם זה רגעי קומיק ריליף, ולגרום לקארבר להראות עוד יותר טוב כשהוא משתנה, ע"י השוואה.

        • תתש

          לפיד הוא לא קרקטי, לפיד הוא קליי דייויס.

© עידו ישעיהו