עבודה עברית

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 26/05/2011 בקטגוריה ‏כתבות

"בנות הזהב" הערב בערוץ 10, "כולם אוהבים את ריימונד" בעבודה אצל רשת, "נשואים פלוס" נרכשה לעיבוד מקומי על ידי קשת. המשותף לכל אלה: שכבה של עובש מכסה אותם. עם כל החיבה לארבע בנות הזהב המקומיות – תיקי דיין, חנה לסלאו, מיקי קם ורבקה מיכאלי – מעצם העיבוד הזה עולה ניחוח אייטיז רוממאי אנכרוניסטי עז. נשאלת השאלה: למה זה טוב? מדוע סבורים קברניטי הערוצים שעיבודים לסדרות מלפני 26 שנה או אפילו 15 שנה הן מה שחסר לנו על המסך? בתעשייה שלנו, שמצליחה ליצור סדרות שנמכרות לעיבודים בחו"ל וזוכות בפרסים בינלאומיים, נראה שיש במהלכים האלה משום נסיגה. לא שיש בעיה עקרונית עם פורמטים קנויים, אבל למה כאלה שאבד עליהן הכלח ושכבר הספיקו להיטחן חזור וטחון בערוצים השונים, מי יותר ("נשואים פלוס") ומי פחות ("בנות הזהב"), ועוד בימים שלכולם היו את אותם ערוצים? למה לא משהו מהעשור האחרון, כמו "קוראים לי ארל" או "מלקולם באמצע"?

אבל מי יודע, אולי הקהל הישראלי חפץ בסדרה עתיקה על נשים מבוגרות. אולי תהיה בה נינוחות נוסטלגית שקשה יהיה לעמוד בפניה. כמו כן, ב"בנות הזהב" כתבו לאורך השנים כמה וכמה כותבים קומיים גדולים, בהם מיץ' הורוביץ שלימים יצר את "משפחה בהפרעה", ומארק צ'רי שמאוחר יותר יצר את "עקרות בית נואשות", כך שללא ספק יש כישרון בתסריטים הללו.

עוד לפני ארץ הקודש זכתה הסדרה לכמה וכמה עיבודים זרים, בהם רוסיה, יוון, ספרד וכמובן אנגליה, כי שם יש מסורת ארוכה של חוסר השלכה לעת זקנה. אולי אנחנו צריכים להגיד תודה, הרי הכל יחסי. רוסיה, שהייתה מנותקת מהעולם המערבי כליל עד שהחומה נפלה ב-1989, מהווה עכשיו אדמה פוריה עבור עיבודים מקומיים לסדרות אמריקניות. מלבד "בנות הזהב" משודרות או שודרו שם גם גרסאות של "שפץ ביתך", "אבא חורג, אמא חורגת", "צער גידול בנות", "נני", "הזוג המוזר", "אני אוהב את לוסי", "סמנת'ה" ועוד, חלקן קלאסיקות סיטקום שאמנם מהוות עמודי תווך טלוויזיוניים, אך רחוקות מלעמוד במבחן הזמן שנים רבות אחרי שידורן, לפחות בקרב קהל שצורך גם תכנים עכשוויים.

גם "כולם אוהבים את ריימונד" היגרה לרוסיה, ועמה הגיע גם האיש שיצר איתה יחד עם ריי רומנו, פיל רוזנטל, שתיעד את חוויותיו הקשות והמצחיקות בסרט התיעודי Exporting Raymond ("לייצא את ריימונד") שיצא לפני כחודש לאקרנים בארה"ב. בראיון ל-NPR רוזנטל מספר שהתקשרו אליו גם מישראל כדי לעזור בעיבוד המקומי, אבל למוד תלאות הוא ויתר על החוויה. "אני כאן אם הם רוצים להתקשר אלי ולשאול כל דבר, אבל אני לא חושב שהם צריכים ואני לא חושב שאני אמור לצפות שיעשו זאת", אמר. "למדתי שזה בשבילם, הם יהיו חייבים לעשות זאת בדרכם ואני אהיה חייב לשחרר. אני חייב להיות ילד גדול".

אמנם ברה"מ הייתה מסוגרת מאחורי מסך ברזל לאורך עשורים בזמן שבישראל נחשפנו כמעט לכל התוצרת האמריקנית המשמעותית, אבל בדבר אחד יש דימיון משותף בינינו לבין אמא רוסיה: היעדר מסורת מקומית של סיטקומים. כן, הייתה לנו "קרובים קרובים" ו"החיים זה לא הכל" הצליחה איכשהו להגיע לעונה תשיעית – כמו "ריימונד" בארה"ב, ואותו דניאל לפין שיצר את "החיים" עובד עכשיו על העיבוד המקומי ל"ריימונד" – אבל קשה לקרוא לזה מסורת. קל להבין מדוע הדלות בז'אנר בישראל מביאה את קברניטי הטלוויזיה כאן לרכוש דברים קיימים מבחוץ, אבל שוב, קשה להבין מדוע הם בוחרים בעתיקות. בנוגע לז'אנר בכללותו אולי עכשיו יחול השינוי, כאשר "רמזור" מובילה התפתחות מסוימת, "החברים של נאור" מספקת יופי של מספרים לערוץ 10 וכל הפלטפורמות מחפשות סיטקומים נוספים כדי להשליך עליהם את יהבן. כל זמן שהפורמטים הקנויים הם רק חלק מזה, דיינו. המאבק הבא: חיסול פסקול הצחוק.

© עידו ישעיהו