הסמויה 3.04: המסטרדם

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 21/05/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"למה אתם צריכים לבוא ולהתעסק עם התוכנית?"
(הסוחר של מרלו, פרוט, לבלשים שמכריחים אותם לעבור)

קשה להיות ישר בעולם הזה, במיוחד אתה גר במערב בולטימור, כך מגלה קאטי כשהוא מנסה לפסוע בדרך הזו אחרי שחרורו מהכלא. הבוס שלו בעסקי הגננות, בעצמו פעם אסיר משוחרר, עושה לו תיאום ציפיות ומבהיר לו עד כמה אפרורית וארצית הדרך הזו. עוד באותו הערב קאטי מנסה להשיג את סלים צ'ארלס כדי לחזור לעניינים. הם לוקחים אותו למסיבה הכי מופרעת שראינו אי פעם בסדרה, זיונים וסמים על כל שעל, מוזיקת טראנס, אורות כחולים ואדומים. בפעם הראשונה מאז שהשתחרר שבועות קודם לכן, קאטי הולך לשכב עם בחורה. סליחה, עם שתיים. זה על רגל אחת ההבדל בין שני העולמות, בין שתי האופציות העומדות לרשותו.

נראה ששובו של קאטי לארגון ברקסדייל מגיע עבורם בזמן טוב, פסע לפני שלא יהיה מנוס אלא להשיב מלחמה למרלו סטנפילד (בסך הכל בן 22!) . אבל לקאטי יש הרבה להסתגל אליו. "Game done change", הוא אומר לסלים. "המשחק אותו דבר, רק נהיה יותר קשוח", סלים אומר לו. אהבתי את הפגישה הראשונה שלו עם בודי. "הכרתי את אחיך ג'יימס". המבט שחלף על פניו של בודי – להרף עין כל האבל והעצב הכרוכים בחיים האלה עלו על פני השטח, כשהנער הכי קשוח עטה מבט של ילד שמתגעגע לאחיו הגדול. שובר לב. משחק מעולה של ג'יי די וויליאמס (בודי).

תגיות:
  • ב"כמעט מפורסמים" אומר ראסל שהקסם במוסיקה הוא במה שבוחרים להשמיט.

    זה מה שאני אוהבת בסמויה, כי אני מרגישה שהדברים שבגללם אני נהנית מהסדרה, בכלל לא נמצאים בה, אלא הם השלמות שהצופים צריכים לעשות. כמו בחיים, אומרים מעט מאוד ומתכוונים להרבה יותר, והשומע צריך להשלים את ההפרש. זה גם אומר שחוויית הצפייה של כל צופה היא קצת אחרת, וזו עוד עדות לטלוויזיה (או בכלל, ליצירה) מוצלחת, בעיני.

  • הרגשתי מאין הקבלה מרומזת בין קאטי והבוס שאומר לו שככה נראית עבודה הגונה – יום יום, כל היום, בלי שום פרס או תהילה – ללסטר שמבקר את מקנולטי על זה שהוא לא יכול ללכת בדרך הנכונה וחסרת התהילה והפרסים. ההבדל הוא שקאטי בסוף הפרק פוזל אל הפתרון הקל, בעוד לסטר נגרר לכיוון מקנולטי.

  • maayan1

    אוקי. הגעתי לפרק הזה עכשיו, והרגשתי צורך לפרוק את רגשותי עד כה. למה לא במקום יותר נוח, כמו בסוף עונה מסוימת? אין לי מושג, החפירה מתבשלת ונולדת כשזמנה מגיע, זה כמעט לא בשליטתי. אז עכשיו זה הזמן.
    אציין בכל זאת שראיתי בינתיים עד כה עד פרק זה, אז מיותר לומר שלא להגיב בספויילרים, ומאחר שרובכם, אני מניחה לא רואים את הסדרה כרגע ולא יודעים מה כבר קרה או לא עד פרק זה, אם אתם לא בטוחים ב-100% מה יהיה ספויילר- אז אל תכתבו.
    כפי שאמרתי, זה הולך להיות מעין סיכום של דעתי על הסדרה עד כה, ולא בהכרח יתייחס למעללים של הפרק הזה ספציפי. ושוב- אני יודעת שאולי המיקום מוזר – כי למה לא לסכם בסוף עונה כלשהי? אך המוזה באה כשהיא באה.. אין מה לעשות.
    אז ראשית אומר שהגעתי סוף סוף לשלב ההתמכרות. ואוי בוי, זה לקח זמן… כן, זה קרה פחות או יותר עכשיו, או לפני כמה פרקים. לא בפרק 6-7 של עונה 1, כמו שהרוב טוענים.. זה לקח כ"כ הרבה זמן, וזה היה קשה, נו דאוט.
    הסדרה הזאת היא ללא ספק סדרת ה-"טעם הנרכש" הכי קשה שראיתי. זה מזכיר לי את הפעם הראשונה ששתיתי קפה והפעם הראשונה ששתיתי בירה. בשני המקרים הייתי צריכה מילולית לעצום את האף, לקמט את הפרצוף ולשתות את החומר המגעיל הזה הכי מהר שאני יכולה. ככה הרגישה לי הסדרה, בערך עד אמצע העונה ה-2 בערך.
    את העונה הראשונה ראיתי במלואה לפני כמה שנים, והיא לא עשתה לי את זה. הייתי צריכה לעזור את הכוחות כדי לשוב לסבב נוסף תוך ידיעה שאני צוללת לתוך שאר העונות, עד שאתרגל לטעם, גם אם בהתחלה אצטרך לסתום את האף ולהחמיץ את הפרצוף כדי לעבור את השלוק הראשון.
    אז הגעתי לחלק להטעים. ולא, אני עדיין לא רואה בה כדבר הכי טוב שהטלוויזיה אי פעם הנפיקה, ואני רחוקה מלרדת על ברכי ולסגוד ליוצריה, המשיחים שהביאו עלינו את יצירות המופת הזאת. אולי זה משהו פסיכולוגי- אבל לא קרה מקרה שבו שמעתי על סדרה שהיא הדבר הכי טוב שנוצר בעולם הזה ואשכרה הבנתי על מה אנשים מדברים. כן, יש סדרות שנחשבות כטובות שאני אוהבת מאוד, אבל כל הסדרות שמעלים לרמה של יצירת מופת, אף פעם לא הבנתי למה זה נכון לגביהן. מכל מקום- לפחות הגעתי לשלב הטעים. לשלב הזה שבו נגמר פרק ובא לי לפתוח את הפרק הבא ולראות.
    אז רשמי עד כה: (ספוילרים מן הסתם לכל מה ששודר עד פרק זה):

    אין ספק שאני שמחה שחזרו לעסקי ברקסדייל ושות' בעונה 3. היה קשה להתחיל בעונה 2 עם עוד עלילה נפרדת במקביל לעלילת ברקסדייל, שגם היא הייתה מאוד קשה למעקב בעונה 1- עם ריבוי הדמויות, ואז בעונה 2 הוסיפו עוד מעגל שלם של עלילה בנוסף, אז היה מאוד קשה לקלוט את הכל בהתחלה, והייתי צריכה לעבור על סצנות כמה פעמים כדי להבין על מי מדברים/מה ההקשר. אבל נוספו כמה דמויות ממש מעולות. משפחת סבוטקה על כל דורותיה, פראנק, ניקי והכי זיגי.. אוי אלוהים… כמה בכיתי בשיחה שלו בכלא עם אבא שלו… שבר לי את הלב. אהבתי את הדמות שלו בהתחלה, כשכולם חשוב שהוא כזה דוש, ובגלל זה אהבתי אותו כי הוא היה כזה לוזר עד שזה התפוצץ לו בפנים. במקביל, סטרינגר התגלה כמפלצת קרת דם בעונה 2- עם הרצח של דיאנג'לו המסכן ועם המניפולציות שהוא מפעיל על כולם (אייבון, עומאר וכל הבא ליד. לאיש אין אלוהים, לא נראה לי שיש לו נשמה).
    ואגב, משהו שאני חייבת לציין – כולם מאוד אוהבים לאהוב את דיאנג'לו – ואל תטעו, גם אני כמובן נפלתי בקסמיו. אבל כולנו שוכחים שמדובר ברוצח. גם אם רצח הבחורה, עליה הוא מספר לבודי וחבריו בעונה הראשונה- מוטל בספק (שכן לקראת סוף העונה הוא מספר למשטרה שזה לא הוא שרצח אותה), אנחנו יודעים שהוא רצח את עובר האורח ההוא שעליו הוא הועמד למשפט בפרק הראשון. ועדיין, אנחנו מתים על די, ובצדק, אבל הוא לא מלאך, ואנחנו שוכחים את זה, וקל ללכת שולל. אפילו ה"טובים" בצד של ה"רעים", הם לא מלאכים חוץ מוואלס, הילד החמוד ומכמיר הלב הזה… המסכן שנקלע לחיים האלה כמו הציפורים עם הכנפיים הקצוצות. ולא במקרה הוא הדמות היחידה (!!!) שזכרתי מהצפייה הראשונה שלי בעונה הראשונה מלפני כמה שנים. מכל שלל הדמויות בסדרה- דווקא אותו – ולא שלא היו דמויות יותר ראשיות ממנו, היו גם היו, אבל רק אותו זכרתי. ואחת הסצנות שזכרתי גם מאותה צפייה ראשונית היא סצנת הפתיחה באחת הפרקים בה רואים את וואלס דואג לעשרת הילדים שחיים איתו בחור הזה שהם קוראים לו בית, מכין להם קופסת מיץ וחטיף לבית ספר, שואל אם הם עושים את השיעורים שלהם, בתקווה שאולי הם יגדלו לא להיות כמוהו. את סצנת המוות שלו דווקא שכחתי. הייתי מצפה דווקא אותה לזכור, אך כנראה שהיא כאבה לי מדי כדי לזכור אותה, בצפייה ההיא הראשונה, היה קשה לי מדי לזכור שהדמות היחידה שאהבתי מתה. וזו הדחקה דיי גדולה בהתחשב באימפקט של הסצנה הזאת. כשראיתי את הסצנה בסיבוב השני, לא הרגשתי הפתעה גדולה, כאילו זכרתי, איפשהו במוח, בתת מודע, שהוא מת, זה היה מעין הנהון של כזה- כן אני מכירה את החלק הזה, אבל גם לא מכירה אותו, בו-זמנית. קשה לי להסביר את הפרדוקס שבעניין הזה, אבל האמת היא שכשראיתי את הציטוט שלו מתנוסס בראש הפרק בצפייה הזו -"This is me, yo, right here". כבר ידעתי מה הולך לקרות. בנתיים, כשהם הרגו דמויות חשובות הם תמיד ציטטו אותם בתחילת הפרק (כך היה גם עם דיאנג'לו, ועם פרק הירייה בקימה, למרות שהיא לא מתה בעצם).

    הסצנות עם עומאר תמיד גדולות, ומרגיש לי שאין מספיק מהם. סצנת העדות שלו במשפט- זהב!! והסצנה שהוא כמעט הורג את הכומר המוסלמי הזה, כי הוא הוטעה ע"י סטרינגר, זה כזה גדול . במקום לגמור את העבודה על המוסלמי, ולחסוך לו אויב נוסף, הוא מתקשר למשטרה. אין, עומאר לא מוותר אף פעם על חוקי המוסר שהציב לעצמו, גם במחיר של מעשים טיפשיים שמסכנים אותו. כ"כ אוהבת את הבן זונה הזה.
    למרות שבסופו של דבר אהבתי את עלילת הנמל בעונה השנייה, במיוחד את כל הדמויות של מש' סבוטקה (וזיגי'.. אוי זיגי), אני שמחה שחזרו לעלילת ברקסדייל בעונה 3. התגעגעתי – בודי הזה… לא אוהבת אותו, זוכרת עוד את הדמות שלו באוז, וזוכרת שגם שם שנאתי אותו, הוא נראה לי כזה חסר נשמה. כמו סטרינגר… זה עצוב. אבל כנראה זה מה שצריך כדי להתקדם במשחק… לאבד את הנשמה לגמרי. אני כל הזמן נזכרת בסצנה מעונה 1 פרק 2 נדמה לי, שדיאנג'לו מלמד את בודי ו-וואלס לשחק שח. ובודי אומר לו- "אז המטרה היא להעביר את הפיון לצד השני של הלוח?" ודיאנג'לו עונה לו- "הפיונים האלה עפים מהר, הם בקושי שווים משהו." ואז בודי עונה לו- "אלא עם כן אתה חתיכת פיון חכם".(תרגום מזיכרון) לא שחכתי את בודי אומר את זה, אבל הייתי בטוחה שבודי טיפש (כנראה רציתי שיהיה, פשוט הדמות שלו עשתה לי רע, כמו שאמרתי שנאתי אותו עוד ששיחק באוז), אבל בודי פיון חכם, כפי שאפשר לראות. ואולי הוא עוד יגיע לקצה השני של שולחן השחמט ויהפוך מפיון למלכה. חבל כל אלה עם קצת נשמה נקצרים בזה אחר זה ע"י אלו בלי הנשמה.. וואלס, דיאנג'לו, משפחת סבטקה…

    אהבתי את הדיון על הדמות של עומאר- שקושר בסוף עונה 2. בדיון אנשים טענו שהוא סוג של סמל יותר מאשר דמות, ואני מסכימה. הוא לא דמות אמינה, במובן שלא הגיוני שהוא חי עד עכשיו. אם התפקיד שלו הוא לשדוד כנופיות סמים קשוחות כמו אלו של ברקסדייל- אין שום הגיון בזה שהוא נשאר בחיים, עד כמה שהוא מיומן ובעל חושים חדים. מדובר על בן אדם שפועל סולו(עם כנופיה קטנטונת- שלאף אחד לא אכפת ממנה) לא איזה "מלך" של ארגון שאנשים יפחדו להוריד. בן אדם כזה באופן "ראליסטי" לא היה אמור לשרוד אחרי העונה הראשונה, אחרי ששדד את ה"סטאש" של ברקסדייל. אני מסכימה עם הנאמר שעומאר הוא מעין סופר הירו- כאילו נלקח מסיפור פנטזיה והוצב בעולם הריאליסטי והמגורען של הסמויה. אני באמת רואה בו יותר כסמל מאשר דמות. (למרות שאני חולה לו על התחת בצורה קשה ביותר).

    אני אוהבת את הדמות החדשה- זה שרץ עכשיו לתפקיד ראש העיר (לא זוכרת איך קוראים לו) אני מכירה אותו מהגרסה הבריטית ל-"הכי גאים שיש", כגרסה החיוורת של בראיין קיני (טוב, זה לא פייר, בראיין קיני הוא גרסה שלו, ולא ההפך, אבל בשבילי בראיין קיני היה ראשון, ושתלך להזדיין המציאות). פה אני אוהבת אותו, יש לו את החוצפה המקנולטית ה-כה שובת לב הזאת… הלוואי שיזכה להיות ראש עיר, אבל מהיכרות עם הסדרה הזאת, ספק שזה יקרה. מתי דברים טובים קרו בסדרה הזאת? כאילו ברצינות? וספיקינג אוף מקנולטי- איך אפשר גם לחשוב על בן אדם שהוא כזה חתיכת דוש-באג-אס-הול אגואיסטי נבזה, מנאייק אדיוט, יהיר עוד-שמות-שיבהירו-איזה חתיכת-זין-הבחור-הזה, ובאותו זמן גם להיות קצת מאוהבת בו? איך למען השם? איך אפשר?
    אגב לא ידעתי שהוא בריטי במקור, זה היה דיי שוק בשבילי. אני לא חושבת שהמבטא האמריקאי שלו גרוע, כי כאמור לא חשדתי לרגע בהיותו לא אמריקאי… זה מוזר בהחלט…

    זהו. תם טקס חפירתי לערב זה. מקווה שזה היה בסדר לשים את זה פה.

    • מעניין, מעולם לא שמתי לב לציטוטים של הקורבנות. עכשיו מסקרן אותי אם זה כך באופן כללי. קטע שלא זכרת שוואלאס מת, ממש הדחקה.

      http://youtu.be/YrSy9r0-lMg

      באופן כללי, למרות שאהבתי את הסדרה משלב הרבה יותר מוקדם מאשר את התחברת, מבחינתי היחס השתנה אליה רק בהמשך. רק אז היא הפכה ל"הסדרה הכי טובה בתולדות הטלוויזיה" מבחינתי.

      קוראים לו קארקטי (:

      • maayan1

        סליחה על האיחור בתגובה. לא חשבתי שמישהו אשכרה יקרא את המגילה הזו, ורק עכשיו ראיתי שמישהו הגיב.
        תודה שקראת בכלל. סיימתי בנתיים את עונה 3, נראה לי שאני אכתוב סוג של סיכום בפוסט של סוף עונה 3.
        בנתיים כפי הזכור לי, כמעט תמיד שדמות חשובה מתה, או שקורה לה משהו דרסטי- שמים את הציטוט שלה כפי שהזכרתי את קימה, וואלס, דיאלנג'לו וגם את הדמות החשובה שמתה בעונה הזו.
        לגמרי הקטע עם וואלס. גם קטע הירייה של קימה – שחכתי ממנו לגמרי- אבל כשהוא קרה אז קפץ לי פתאום הזיכרון של- כן, נכון אני זוכרת את זה מהצפייה הקודמת ואני זוכרת שזה היה גם דיי ביג דיל בשבילי בצפייה הקודמת, אבל פשוט לא זכרתי את זה לפני.
        הסצנה אליה קישרת אדירה- חרשתי אותה רבות. 🙂 אגב, איפה ממוקמת אצלך העונה ה-3 מעונות הסמויה? בנתיים הכי אהבתי אותה.

        • העונה השלישית היא השלישית האהובה עלי. את הראשונה אהבתי יותר ממנה.

© עידו ישעיהו