הסמויה 1.05: הביפר

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 16/05/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"לאט מדי, מאוחר מדי"
(אייבון ברקסדייל)

הכל, הכל דוחף את דיאנג'לו לצאת מהחיים שלו. הוא יושב במסעדה עם החברה שלו ושואל אותה אם היא חושבת שהם יודעים מה הסיפור שלו. היא לא מבינה מה הוא רוצה, יש לו כסף אז הוא יכול להיות כאן בדיוק כמותם, הוא יכול להיות מי שהוא רוצה להיות. אבל זה לא באמת כך, לא? כמו שאייבון אומר לו כשהם מבקרים אצל הדוד הזקן, בעסק שלהם מוות הוא חלק מהעניין. מספיק רק שתהיה איטי מדי, תגיב מאוחר מדי, ואתה גמור. אבל מי אף פעם לא יהיה איטי מדי, מאוחר מדי? במילים אחרות, כל זמן שאתה במשחק הסוף שלך בלתי נמנע. מאחר שהוא גם מרגיש שהוא תקוע במקום, סטינקום למשל מקודם לפינה משלו עם אחוזים מהרווחים והוא עדיין עם משכורת בבניינים הנמוכים העלובים, די נדחק עוד ועוד החוצה. לארי גיליארד ג'וניור, שמגלם אותו, עושה בעקביות עבודה מעולה.

אגב, על פי הכתמים על פניו, הדוד שלהם גוסס מאיידס. זו הייתה התייחסות שלישית למחלה בפרק: בפעם הראשונה בודי ופוט דיברו על החשש להידבק בה באמצעות סקס עם הבנות בשכונה, ובפעם השנייה ג'וני סיפר לבאבס שגילו שם כי נדבק.

ביחידה עולה ופורח פרז, כשם שהפתיע לסטר פרימון לאחרונה. פרז מוכיח שיש בו עוד מלבד אידיוט חולה-הדק ומצליח לפתור את הקוד החכם והפשוט-בכוונה-לרווחת-הסוחרים. זה בכלל היה פרק עתיר בפריצות דרך עבור המחלקה – גם קיבלו אישור לצותת לביפרים, גם הבליסטיקה גילתה שהאקדח של דיאנג'לו אחראי לעוד שני מקרי רצח, וגם החברה של הנרצחת סיפקה להם המון מידע, בראשו הנכסים שבאחד מהם אף מצאו את בסיס האם של ברקסדייל. העניינים מתקדמים. סצינת הביפרים בסוף הפרק הייתה כל כך נפלאה, המחשה לאקשן שהם טומנים בחובם; 12 שניות, 17 שניות, השיחה הסתיימה. את התוצאות של אקשן הביפרים נראה בפרק הבא.

עומאר המחיש למקנולטי וגרגס שהוא נמצא כמה צעדים לפני כולם. למעשה, המושג On top of his game עלה בדעתי כשהוא חשף שהוא יודע שבאבס הוא המודיע שלה. מצד שני, האיש שלו, ג'ון ביילי, נרצח, ועכשיו על פי הדיווח של סטרינגר לדיאנג'לו ממש בסוף הפרק, נפתר גם נושא ברנדון, בן זוגו של עומאר. נראה איך הוא יגיב על זה, אני באמת לא זוכר. כמו שבאבס החליט להלשין למשטרה כדי להפיל את ברקסדייל אחרי שזימברו את ג'וני, או שמא יצא למסע נקמה בפני עצמו? יהיה שמח.

תגיות:
  • ואוו. אני צופה בפעם הראשונה ועוקבת אחרי הסיכומים שלך כדי לעשות סדר בבלאגן..אז קודם כל- תודה!
    ושנית כל – המון דמויות והמון שמות..ממש קשה לי לעקוב..מה שכן דיאנג'לו דמות נהדרת, ממש מסקרן.
    אני מרגישה שאין צורך לציין בכלל כמה אני אוהבת את באבלס! וגם מקנולטי, קימה ולסטר נהדרים. 🙂

    • זה בסדר, אין ברירה בשלב הראשון אלא לזנוח כמה דמויות בצד המוח ולהיתלות במרכזיות שבהן. אני שמח שהסיכומים עוזרים (:

  • roswela

    הפרק הזה גרם לי לרצות ביפר. אף פעם לא היה לי.

  • barnash

    אני עכשיו בפרק החמישי ולא לגמרי הבנתי כמה דברים בסדרה: בפרק הזה לא ממש הבנתי את הגדולה של סצנת הביפרים- האם היא אמורה לסמל את ביצוע החיסול של ברנדון? כי אם כן אני לא כל כך מצטער או חושש בשבילו מאחר שכמעט לא היה לו זמן מסך כדי לעורר הזדהות. האם היא מסמלת את פריצת הדרך בחקירה של מקנולטי וחבריו? אם כן לא לגמרי הבנתי למה רק עכשיו מתקבל מידע מהביפרים בכמות כזו.

    דבר שני- מאז הפרק הראשון הבוס מביע את זעמו על ה"הלשנות" של מקנולטי לשופט. מה בעצם כל כך נורא בזה? השופט עלול להציק להם אם הוא יראה שהם לא מטפלים במקרה? לא ממש הבנתי.

    דבר אחרון- אהבתי את סצנת חקירת הרצח של "לפני חצי שנה", למרות שהיא לא הייתה מיוחדת ביחס לחקירות רצח בסדרות אחרות עד כמה שידוע לי. אבל כמות הקללות בסצינה גרמה לי לתהות ממה הם מתפלאים כל כך, הרי זו לא פעם ראשונה שהם רואים או חוקרים רצח, ואני בטוח שהם ראו דברים נוראיים מזה בעבר (יכול להיות שזה פשוט משקף יותר את המציאות ואני כבר רגיל לרצח בסרטים וסדרות, אבל זה עדיין מוזר).

    בסופו של דבר, למרות שראיתי רק 5 פרקים, עדיין קשה לי להבין את ההתלהבות מהסדרה. יכול להיות שהעלילה עצמה או הקונספט לא כל כך מעניינים אותי, ויכול להיות שאני מחפש יותר להזדהות עם הדמויות או יותר אקשן (ויכול להיות שפשוט עוד לא הגעתי לקטעים הטובים). לשם השוואה ראיתי את משחקי הכס ושובר שורות ומאוד התלהבתי (משחקס בגלל הפוליטיקה, התככים, הדמויות המצוינות והעלילה המפותלת שלא עושה הנחות לצופים, ושובר שורות בגלל העלילה הגדולה מהחיים, הדמויות המגניבות והעגולות והיחסים ביניהן, דברים כאלה), ולעומת זאת לא מזמן ראיתי את הסופרנוס וזו בהחלט סדרה טובה, אבל לא התלהבתי ממנה כמו משתי האחרות.

    • אני לא חושב שאתה אמור להצטער על ברנדון, זה פשוט משהו שהולך להשיק עלילה חשובה מהרבה היבטים. הביפרים געשו מהסיבה הזו – לסמן שמשהו גדול קורה.

      לפנות אל השופט זו עקיפת סמכות, עניין בזוי בכל מקום עם היררכיות, אם בצבא ואם במקומות עבודה שגרתיים.

      ההשתאות שלהם בחקירת הרצח הייתה הפענוח השונה בתכלית ממה שעמיתיהם הצליחו להבין בעבר.

      נהוג לומר על "הסמויה" שצריך לחכות עד הפרק השישי כדי להיכנס אליה באמת, בדיוק המקום שאתה נמצא בו, אבל תכל'ס זו סדרה של עונות, וככל שהיא מתקרבת אל סופה כך היא מדהימה יותר. שני הפרקים האחרונים הורגים אותי רק מלהיזכר בהם, במיוחד האחד לפני האחרון, שבאופן מסורתי ב"הסמויה" הוא המהמם ביותר בכל עונה.

  • פ.נוקיו

    *** ספוילרים לעונות מתקדמות

    פרק טוב!
    – מתחילים לראות איך הדמות המיתית של עומאר נבנית. עומאר העביר את "עסקיו" לצד המזרחי ושודד "חבר'ה לא רציניים, לא כמו הכנופייה של אייבון". סצינת המארב בסמטה כשעומאר מתקדם ברחוב, כדי לאגף אותם, עם השריקה המפורסמת שלו, הרובה שלו תלוי עליו בנונשלנטיות, עם השקית הכחולה שמתעופפת בפריים, הזכירה לי יותר מכל סצינה ממערבון. עומאר בתפקיד "הזר" או "הנווד" (Strong silent hero).
    – פרז מתחיל לבלוט, אחרי לסטר, ועד מהרה הם באמת יהפכו למעין צוות back-office משובח.
    – משהו מתחיל להיבנות בין וואלאס ודיאנג'לו. רואים בבירור איך הוא כעם על בודי לאחר שזה זרק ניפץ מעליו בקבוק זכוכית.
    – גם ג'וני ובאבלס מתייחסים לחיים ברחוב כאל "המשחק". "הכל חלק מ'המשחק', לא? אתה לימדת אותי את זה" אומר לו ג'וני.
    – הארק וקארבר משחקים סנוקר עם בודי אחרי ש"קרעו אותו" במכות. אני באמת מאמין לקארבר כשהוא אמר לבודי שהוא מזכיר לו את עצמו. מרפרף לי לעונה הרביעית (או השלישית) ולדיאלוג הנפלא בין באנק ועומאר, שלמד שכבה אחת מעליו בתיכון. ואנחנו קולטים עד כמה החלטה אחת קטנה יכולה לקבוע את מסלול חייו של נער בשכונות להפוך לשוטר (ואח"כ לבלש) או לחיי פשע.
    – אהבתי מאוד את המונולוג של אייבון בביה"ח. כשנשאל דיוויד סיימון מה לדעתו מייחד את "הסמויה" הוא אמר שבניגוד לרוב רובה של הטלוויזיה (והקולנוע) המערביים, שמבוססים על הדרמה השייקספירית (הקומדיות, הטרגדיות וסיפורי האהבה הרומנטית), הוא בחר לאפיין את "הסמויה" כטרגדיה יוונית. יש כוחות-על גדולים ממך שקובעים את הסדר, ואדם לא יכול להמלט מ"גורלו" שהאלים קבעו לו. האלים פה הם הסדר החברתי, הבירוקרטיה המשטרתית, המשפטית והפוליטית, חוקי "המשחק" והקפיטליזים. על רקע זה מקבל המונולוג של אייבון משמעות אחרת: "אי אפשר לתכנן את זה. אלה הם החיים".

© עידו ישעיהו