הסמויה 1.01: המטרה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 16/05/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"…כשזה לא התור שלך"
(ג'ימי מקנולטי)

זו הפעם השלישית שאני צופה בפרק הראשון של הסדרה, אבל רק הפעם קלטתי את הניואנסים הפיילוטיים שבו. למרות העובדה שהוא רחוק מלהיות פיילוט רגיל שבו מוצג סיפור שמציג את הרקע ואת הדמויות ואגב כך מניח יסודות לתחילתו של סיפור, בפועל זה בדיוק מה שקרה בפרק הזה. ההבדל הוא שכאן יש מיליוני דמויות, ושהרקע לא מורכב מדברים שראינו לפני כן בעבר, לא בהיקף כזה ולא בטון הזה. כה מציאותי ואפרורי ועם זאת כה לירי.

קארבר: אי אפשר אפילו לקרוא לחרא הזה 'מלחמה'.
הרק: למה לא?
קארבר: מלחמות נגמרות.

בקומנטרי דיוויד סיימון מספר שאת השורה הזו כתב אד ברנז, שותפו לכתיבה, שוטר ומורה בדימוס, שלחם גם בווייטנאם וגם בסמים.

הטיזר שלפני הפתיח, עם גופתו המוטלת של סנוט בוגי, ניסה להציג את כל העניין – או לפחות את ההיבט המהותי בו – על רגל אחת. על פניו עוד כושי מת במשכנות העוני של הצד המערבי בבולטימור, אבל לא, הוא היה אנושי. "זה לא נראה הוגן", אומר איש המשטרה מקנולטי לאיש השיכונים שלצדו, חברו של סנוט, על הכינוי שהמנוח זכה לו בחייו שלא בטובתו. "החיים יכולים להיות כאלה", אומר לו החבר. איש המשטרה ואיש הרחוב רואים עין בעין. הדם של סנוט נוזל ברצועות על הכביש.

פחות משלוש דקות ארכה הסצינה הזו, שיחה בין השניים. היא לא סיפקה לנו דבר מהסיפור שבא אחריה אלא נטעה את רגלינו בתפאורה הזו, הבולטימורית, עם הלבנים האדומות. הסיפור עצמו שבא אחרי כן הוא האפרוריות שבעבודה, על שרשרת הפיקוד, על שרשראות באופן כללי. מקנולטי נוזף בבאנק שותפו על כך שלא חיכה לתורו בסבב הטלפונים וכך נפל עליו מקרה רצח מחורבן, ובינתיים מדבר לא לפי תורו עם השופט. אנשים אולי נרצחים ומותם לא נפתר, אבל זה קרה בשנה שעברה, כבר לא רלוונטי. אנחנו צריכים מעצרים מהירים ואנשים שילשינו על האנשים שמעליהם, זה הכל. הבו לנו את המקרה השבועי כדי שנפתור אותו עד סוף הפרק. ראולס שמקנה למקנולטי את תשומת הלב המוחלטת והמלאה שלו עם אמותיו הזקורות היה פשוט נהדר. כאשר מאוחר יותר מקנולטי השיכור השתין על המסילה מול הרכבת המתקרבת, המסר היה ברור ביותר.

את אותה חוויה מפוקפקת שעובר מקנולטי בשיחה עם ראולס, דיאנג'לו עובר עם דודו הנוזף. שני גופים לוחמים שבשניהם ההיררכיה דומה. דיאנג'לו מועבר מתפקידו במגדלים אל "הבור", החצרות הזוטרות, שם נערים משמשים לו לעזר. בין הצעירים האלה אפשר לזהות בו משהו שונה. הוא מפחיד אותם בכך שהוא "killed a nigger", אבל לא נוקט את פעולת העונשין הכבדה ביותר כאשר מסומם מנסה לרמות אותם. בין החבר'ה שלו בחצר, וואלאס אולי מתקשה לעשות חישובים חשבוניים תחת לחץ, אבל יודע שאלכסנדר המילטון לא היה נשיא.

את מה שדיאנג'לו לא עשה, ענישה סמלית, עשו האנשים שמעליו. עֵד שהצביע במערכה הראשונה, ימצא את מותו במערכה האחרונה. דבר נוסף שלא זכרתי ושהבחנתי בו רק בצפייה הנוכחית, הוא הפלאשבק שנעשה בסצינה הזו לתחילת הפרק כדי שנזהה את הגופה שעל הכביש. זה משהו מאוד לא אופייני לסדרה – ואכן לא חזר בה מאז – ובקומנטרי על הפרק אומר דיוויד סיימון שהם עשו זאת לבקשת HBO, שחששו שהצופים לא יקשרו בין הגופה לעד.

עוד הוא אומר בקומנטרי שהסיפור על סנוט הוא אמיתי מהתקופה שבה עקב אחרי בלשי מחלק הרצח כאשר כתב את הספר שעליו מבוססת "רצח מאדום לשחור", כמו גם הסיפור על העכבר שבאנק ירה בו. בנוסף הוא מספר שדמותו של באבלס מבוססת על אדם אמיתי, ערבי במקור, בעל זיכרון צילומי לפרצופים. הוא היה המודיע הכי טוב שהיה לאד ברנז.

 

הדיון המקורי בפורום טלוויזיה באג'נדה

  • "אנשים שונים, אנשים בצדדים שונים של החוק, אנשים שחוצים את הספקטרום הסוציו-אקונומי, וכולם באותו המקום, תקועים יחד, והם לומדים, מבלי להבין אפילו, שאפילו שהם מאוד שונים, עמוק בפנים הם מאוד דומים."
    – After Hours, מתארים את "הסמויה"
    http://www.youtube.com/watch_popup?v=UHWM2r-UWzs&vq=hd720#t=11

    יש, כמובן, משהו מכך כבר בסצינה הראשונה, אבל רוב הזמן הפרק עמוס מדי בנקודות מכדי לנסות להתחיל לחבר אותן, לפחות ברמת הדמויות. ספציפית, הפרק משקיע יותר מדי במקנולטי על חשבון הדמויות האחרות. לקראת סוף הפרק
    אנחנו נחשפים לחיים בבית של גרגס ולהבנה הנוראית של דיאנג'לו לגבי ההשלכות
    של מעשיו – שני דברים שלטעמי הפרק לא הרוויח.

    מבחינת העלילה, היררכיית הפיקוד והקשרים המסועפים קשים למעקב, אם כי המצלמה לפחות מנסה להתעכב על השמות והדרגות על הדלתות, והמסר המרכזי עובר: "החרא תמיד מתגלגל במורד הגבעה.". פה ושם יש כמה פספוסים, כמו הפגישה ב-FBI שנדמית מעט מוקדמת כדי להיות רלוונטית בשלב זה, גם אם די ברור לאן זה הולך.
    בעולם הפשע, המעקב אפילו יותר קשה.

    ובכל זאת, אפשר לנסות להתחיל לשרטט את המערכת האקולוגית של החוק והפשע בבולטימור, וההקבלות בינהם:

    * אנשי אכיפת חוק שלא רוצים לאבד את עבודתם "באים לעבודה" כדי שלא יפוטרו, או "עובדים לפי הספר" בשביל לקבל קידום (דניאלס). הרצון שלהם לשמר ולשפר את אורח חייהם גורם מאפשר את הפשע ברמות הסוציו-אקונומיות הנמוכות יותר.

    כאשר מתמקדים בתוך עולם הפשע, רואים מיקרו-קוסמוס של אותה התופעה: הסיכון שמתממש עבור דיאנג'לו הוא "סך הכל" פיטוריו מהמגדלים, ומעבר אל הבור, שם הסיכונים גדולים בהרבה וההחלטות המוסריות קשות בהרבה.

    * מערכת אכיפת החוק היא מערכת ענק שסובלת מחוסר במשאבים וחוסר שיתוף פנימי במידע שגורם לפשעים ליפול בין הכיסאות – גרגס
    ודניאלס בכלל לא שמעו על בארקסדייל עד עתה, אם לתת דוגמא אחת.
    בעולם הפשע, דיאנג'לו לא ידע שעליו לספור את הכסף עד שהעירו לו על כך – ומשספר אותו, שם לב לשטרות המזוייפים, תופעה שברמות הנמוכות כלל לא היו מודעים אליה.

    * סדר העדיפויות הלאומי של ארה"ב גם בא לידי ביטוי. התוצאה של 9/11 הייתה בין היתר ניסיון לשיתוף פעולה הדוק יותר בין
    רשויות החוק בארה"ב, אבל כאן אנחנו רואים תוצאה אחרת, והיא התמקדות ה-FBI
    בטרור במקום בסמים. גם בעולם הפשע יש תוצאות ל 9/11: קו ישר מחבר בין הנזיפה בדיאנג'לו על כך שאסור להראות חולשה, לתקיפה של צבא ארה"ב בטלוויזיה.

    •  נהניתי לקרוא. ברוך הבא לסמויה.

  • נראה לך רק הוגן שהיות שאני מתחילה לראות את הסדרה הזאת בעיקר בזכות ההמלצות שלך (ושל רותם:-)), שאני אדווח כאן. אז קודם כל, זה הניסיון השני שלי לצפות בפרק הראשון של הסדרה. בפעם הראשונה שרדתי רק כמה דקות. הפעם חזרתי נחושה להבין למה הסדרה הזאת נחשבת אחת מיצירות המופת של הטלוויזיה של השנים האחרונות. בנתיים, אני חייבת להודות, אני לא מאוד מבינה אבל הביקורת שלך על הפרק מאוד מסייעת בכך. אם להיות כנה, נהניתי מקריאת הביקורת שלך יותר מהצפייה בפרק עצמו. כיף לקבל הקשרים יותר רחבים, מאחורי הקלעים וכו'…נראה לי שזה יהיה חלק מאוד מהנה מהצפייה שלי בסדרה.

    הקטעים שממש אהבתי בפרק הם אלו ששמת עליהם דגש בביקורת: השיחה על כך שהמלחמה בסמים לא באמת נגמרת. הפתיח עם הדם הנוזל של סנוט הזכיר לי סדרות כמו עמוק באדמה, אבל השיחה הייתה רחוקה מאוד מהסגנון שאני רגילה אליו…

    פחות אהבתי: באמת ממש לא קל לזכור את כל הדמויות ורשת הקשרים ביניהם. אולי אני יותר מידי רגילה לסוג הפיילוטים האמריקאיים הרגילים שבהם הכל מאוד ברור ורק מסר אחד מועבר ברגע אחד, ולא כמה מסרים (לרוב).

    אני יודעת שזה אולי הולך להישמע רע אבל באמת קשה לי להבין למה אמור להיות איכפת לי מהאינטראקציות והמאבקים הפנימיים של חבורת סוחרי סמים זוטרים פחות או יותר במלחמה שכמו שנאמר, לעולם לא תיגמר, לפחות לא כל עוד לא ימציאו משהו ממכר תחליפי.

    גם באמת קשה להתרגל ואולי להאמין לכך שאף אחד מהבלשים האחרים חוץ ממקנולטי לא באמת איכפתי כלפי העבודה ורק רוצה להוכיח סטטיסטיקות פתירת מקרים כדי לרצות את הבוסים.

    בקיצור, אני רגילה יותר לסדרות שבהן בא לי לבלות זמן עם הדמויות ולהיות בסביבה בה הסדרות מתרחשות…כאן, חוץ ממקנולטי, זה לא המצב…ובאמת כל מיני שיחות הזויות כמו השותף שלו שירה בעכבר, נראות לי סתמיות. למרות שהקטע עם ההשתנה לעבר הרוח בעוד שהרכבת מתקרבת אכן היה סימבולי מאוד…בקיצור, נדבר אחרי הפרק הבא…אולי ארגיש אחרת.

    • תודה על הדיווח, מקווה שיהיו עוד בהמשך. אם את שועה להמלצות של בוז'רסקי ושלי, אני מניח שאת יודעת שלרוב נופלים ברשתה של הסדרה מתישהו בהמשך, פרקים 5 או 6 (זה משתנה).

  • אה, וכל מה שנאמר ע"י שין-גימל מאוד מעניין ונראה לי כנכון 🙂

  • בני

    סיכום נהדר, הערת את תשומת לבי לכמה דברים שלא הבחנתי בהם או לא ייחסתי להם חשיבות.

  • פ.נוקיו

    בצפייה חוזרת של הפרק הראשון, בעקבות טור "הפרה הקדושה" ההזוי של נטע ריסקין ב"הארץ":

    http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2732424
    מדהים להיווכח כמה הפרק הזה הוא אקספוזיצאלי (יש מילה כזו?): רוב הדמויות שמופיעות בפרק ילוו את הצופה לאורך כמעט כל עונות הסידרה.
    מקנולטי פה כמובן, כבר מסצינת הפתיחה המדהימה (סנוטבוגי), ומייד רואים שיש לו נטייה לעגל פינות (נכנס למשפט של הוא מנהל, מדבר עם השופט וכו'). גם באנק מורלנד פה, ומייד מבחינים שהוא ההיפך משותפו, מקנולטי, לא מעגל פינות אלא מנסה להלך בין הטיפות במחלק הרצח. קימה מופיעה ולצידה הארק וקארבר, שכביכול מוצגים כצמד חמד טיפשים למדיי, עם שיחת "החרא מתגלגל", אבל כבר פה קארבר מתבלט על-פני שותפו עם הציטוט "זו לא מלחמה, מלחמות מסתיימות". סדריק דניאלס מופיע ומשאיר בעיקר רושם של מי שנמצא במערכת כדי להתקדם הלאה לתפקיד הבא. וגם ויליאם ראולס, שאנחנו רואים את פניו בפעם הראשונה מופיע מתוך הצללים (של משרדו) כשהוא גוער במקנולטי. מהצד השני, של הרחוב, סטרינגר בל פה, בעיקר שותק ומרצין פנים בבית המשפט. אייבון ברקסדיל פה, אבל כמו שלשוטרים של דניאלס אין מושג מיהו ואיך הוא נראה ("יש לך תאריך לידה שלו" שואל דניאלס את קימה. "לא" היא מחווה עם הראש) כך גם הצופים לא שומעים את שמו מוצמד לפרצופו לאורך כל הפרק. הוא מכונה "הדוד שלך" כשמדברים עם דיאנג'לו, שכבר פה רואים עד כמה הוא שונה (מדבר על ענייני "המשחק" ברכב, ומקבל "שטיפה" מווי-ביי, למשל).
    בולטים בהיעדרם לסטר פרימון ועומאר ליטל, כמובן

© עידו ישעיהו