Archive for אפריל, 2011

מד מן 3.03: זכרונות מבית אבא

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 28/04/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 03x03 - My Old Kentucky Home 01

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 3 פרק 3

זכרונות מבית אבא (מד מן 3.03)
מאת yaddo
בתאריך 5/12/2009

וואו, איזה פרק כובש. במחי צפייה אחת הפך לאחד האהובים עלי בסדרה, הן בגלל הקצב שלו, שהיה מצד אחד שנון ונינוח כיום שבת ומצד שני לא חסך בדרמה, והן כי היה עתיר אינטראקציות יפהפיות בין הדמויות. כל כך אהבתי את הפרק עד שהמחשבה לצפות בו שוב מיד עם תומו חלפה בראשי, דבר שלא קורה לי לעתים קרובות, גם מפאת היותו כל כך יפה אבל גם כי הרגשתי שהחמצתי דברים. זו הסיבה שאני לא צופה בסדרה הזו בלי תרגום ולא מבין את אלה שעושים זאת.

האינטראקציות, כאמור, היו בשיאן. השיחה של דון והקשיש על החיים מחוץ ובתוך השפע (עם ההערה המבריקה של האחרון על נישואי רוג'ר וג'יין, "A match made in a boardroom"), דון ורוג'ר בקטע קצרצר אך עתיר דרמה שהספיקה לכל הפרק, פגי שקולטת שמזכירתה המבוגרת דואגת לה כי היא אישה בעולם של גברים, סאלי מקריאה לסבה על נפילת האימפריה הרומית (אהמ אהמ) ובין לבין מסתבכת איתו (הילדה הזו עילוי, היא משחקת כל כך טוב), וכמובן, ג'ואן מבדרת את אורחיה עם האקורדיון – קטע נפלא מכל היבט.

גם קטעים מוזיקליים אחרים בפרק, והוא שפע כאלה, היו מלבבים ותרמו רבות לקסם של המכלול. פול שר יחד עם חברו מהקולג', האיש שמכיר את פניו האמיתיים, כאשר שניהם מתרצים אחרי מריבה. פיט וטרודי רוקדים מעולה במסיבה. גם רוג'ר שר, ואפילו לא רע בכלל, אבל היה מפתיע למדי לראות אותו צבוע כך לשחור. הנוכחות השחורה ב"מד מן" לא גבוהה בדרך כלל, אבל אני חושב שזה לא מקרי שבמקביל לאקט הגזעני הזה של רוג'ר, זכינו לראות את קרלה מפגינה מול ג'ין אופי (חזק) לראשונה מאז שהתוודענו אל דמותה בעונה הראשונה.

בית אבא – מד מן 3.03
מאת yaddo
בתאריך 4/6/2011

רק בצפייה הנוכחית קלטתי את כמות הנוסטלגיה שהוערתה אל תוך הפרק, בין אם באמצעות החיבור בין דון לידידו החדש והקשיש קוני כאשר שניהם נזכרים בילדותם מחוץ למעגל האמיד, בין אם בעזרת זוטות מימי הקולג' של פול וחברו, ובין אם דרך הערות אגב של טרודי על מחזריה מפעם או של האורחת המבוגרת של ג'ואן על האופן שבו אמה ניגנה בפסנתר בזמן שהם ישבו וקראו. הזכרונות של האנשים האלה נעים בין העשור הראשון למאה, לפני שניו מקסיקו נוסדה ב-1912, ועד לשנות החמישים המאוחרות.

הנוסטלגיה הזו, שכמובן מלווה את "מד מן" כל הזמן, הועלתה הפעם על נס באופן יוצא דופן, כמו לחדד את הבעיות העכשוויות של הדמויות. פעם היה כזה טוב ותראו מה יש עכשיו. אבל בסופו של דבר מה שהיה יפה בפרק הזה, ואולי זה מפני שאנחנו צופים בו חמישים שנה לאחר שהאירועים בו התרחשו (אבל לא נראה לי שזו הסיבה), זה שהמאורעות היו חומר מושלם לנוסטלגיה בפני עצמה, אם רק חושבים על זה. אני זוכרת איך נאלצנו לבוא למשרד, שלושה חברים, והגיע חבר של אחד מאיתנו ועישנו ג'וינטים. אני זוכרת איך קראתי לסבא שלי את "ההיסטוריה של דעיכת ונפילת האימפריה הרומית" כל ערב כשהוא בא לגור איתנו למשך תקופה. אני זוכר את המסיבה אצל גרג וג'ואן כשהיא ניגנה לנו באקורדיון ושרה בצרפתית. אני זוכר איך רקדנו את הצ'ארלסטון במסיבה של רוג'ר וג'יין. אני זוכר איך לא רקדנו כל הערב ואז באתי אלייך בחושך והתנשקנו.

אבל כמו בכל מבט מתרפק לאחור, גם הנוסטלגיה-בזמן-אמת הזו נגועה בייפוי מציאות. בפועל גרג מסתיר דברים מג'ואן, סבא של סאלי חולה מאוד, בטי מניחה לזר להניח יד על כרסה, דון ורוג'ר ביחסים רעועים מאי פעם וכן הלאה. הזכרונות הללו הן מפלט מפני האמת, הן של אז והן של עכשיו. My Old Kentucky Home, שם הפרק במקור והמנונה לשעבר של המדינה, מגלם את הדיכוטומיה: מצד אחד הוא משקף את הימים ההם שהיינו צעירים ונפלאים, אבל מנגד הוא רצוף גזענות מחליאה שמציבה את הזמנים הללו בפרספקטיבה מפכחת.

Mad Men - 03x03 - My Old Kentucky Home 02

מד מן ספוילרים
מאת איימס
בתאריך 5/6/2011

איזה פרק מרנין. כל הפרק היה מורכב מאפיזודות קטנות שהופכות להיות זיכרונות נהדרים שכל החיים מנסים לשחזר ללא הצלחה, כי הם כל כך חד פעמיים בצירופי המקרים המוזרים שהובילו לקיומם. פגי מעשנת מריחואנה ("אני פגי אולסון, ואני רוצה לעשן". מלכה). סוף שבוע של מסיבות וחיבה בין ג'ואן ובעלה (שמערכת היחסים ביניהם מוזרה בעיני). סאלי המתקרבת לסבה ולוקחת ממנו כסף, בלי לדעת את המהומה שתתעורר בעקבות מעשה זה. מסיבת הגן המשונה. דון וקוני בבר. רוג'ר מזמר, מרוח במשחת נעליים. פיט וטרודי רוקדים. ג'ואן והאקורדיון (כמה חבל שהשירה הייתה מוקלטת).

בעוד שלושים שנה אף אחד מהם לא יזכור את הפרטים הקטנים. את התחושה הלא נוחה שהייתה להם בחלק מהזמן, אלא רק שזה היה סוף שבוע מיוחד. מהצד זה נראה מגוחך ומשונה ובלתי אפשרי (בין היתר בגלל שינויי הזמנים. כמו הפיקניק בעונה שעברה), אבל החיים מלאים זיכרונות לא מדויקים כאלו. זה מתקשר לפרק הקודם. כולם רוצים לחזור בזמן לזמנים פשוטים יותר, להשתנות בחזרה ליום האתמול, כי מחר לא יצליח להיות מופלא כזה.

וגם, מחשבה לעתיד לבוא (ספוילר בלבן): כמה שאני רואה עכשיו את בטי יותר, אני מבינה שההתדרדרות הגדולה שלה היא שילוב של דיכאון אחרי לידה ודיכאון מאובדן אביה. זה לא היה שם קודם, לא בעוצמה כמו בהמשך.

תגיות:

מד מן 3.02: אהבה בין ההריסות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/04/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 03x02 - Love Among the Ruinsהנה הדיון שהיה לנו על "מד מן" עונה 3 פרק 2

אהבה בין ההריסות – מד מן 3.02
מאת yaddo
בתאריך 30/5/2011

ישן מפני חדש תוציאו. בטי מכניסה אל ביתה את אביה הקמל בזמן שהיא עצמה בהיריון, רוג'ר מנסה להחדיר את אשתו הצעירונת אל חייה של בתו כנגד אשתו הקודמת, הלקוחות מעוניינים להרוס את תחנת פן ולבנות במקומה את מדיסון סקוור גארדן. אולי אפילו אפשר להכניס את פגי לתבנית הזו – נוטשת את דרכיה לטובת להטוטי הפלרטוט של ג'ואן וביי ביי בירדי (או שמא בירדהי, כפי שאן מרגרט מבטאת זאת ברוב מעצבנות). אחרי שהיא נהנית לה עם הסטוץ שפגשה היא מגיעה למשרד ונוטשת את מאבקה בביי ביי בירדי, עוברת הלאה ללקוח אחר – "פאמפרז". אבל בתווך יש אהבה בין ההריסות, וההריסות הן כמובן אותם ממצאים ארכיאולוגיים הבאים גם בדמות אדם או מצב, כמו השרידים של האימפריה הרומית ביוון ובספרד, רק באנשים ובחיים.

בואו נצא מנקודת הנחה ששינויים הם לא טובים ולא רעים, הם פשוט ישנם. שינויים הם תמיד עניין בסדרה הזו. אהבתי את דון הפרק. בחייו הפרטיים הוא רחוק מלהוציא את הישן מפני החדש. להפך, את חמיו השנוא הוא מכניס לדור בביתו – מחווה יפה כלפי אשתו – עם פגי הוא מתנהג לראשונה במעין פטרונות עדינה, מזהה את הבעיה האישית שלה עם העניין המקצועי אבל מטרפד אותו בטאקט. והכי אהבתי שהוא ליטף את הדשא למראה המורה היפה היחפה שמרקדת עם הילדים. כמו כמיהה לקרקע, לקמאיות, אולי לילדות הכפרית שלו. לישן.

מחול האביב
מאת איימס
בתאריך 30/5/2011

תושבי ניו יורק, פפסי ובטי עושים אידיאליזציה של העבר, ומנסים להעתיק אותו אל העתיד. נדמה שהם מפחדים משינויים, אבל השינוי כבר קרה. אם כבר, הם רוצים שהכל ישתנה בחזרה, להיות בדיוק כמו שהוא היה פעם. פפסי רוצים גרסה חדשה לביי ביי בירדי שזהה בכל דבר לישנה, אלא שכוללת את שם המוצר החדש של פפסי. בטי רוצה להחזיר את הימים היפים של ילדותה, אלא שאלו מעולם לא התקיימו. אביה יכול לעבור לגור איתה, אבל הוא לא האב שגדלה איתו. בכל פעם שהיא רואה את אביה במצבו הנוכחי, היא מסתובבת ללכת, מספרת לעצמה עוד סיפור על מה שהיה פעם. האדם ההגיוני היחיד בסיפור הזה הוא אשתו של אחיה, עוד מקרה עצוב של אישה נהדרת מאחורי גבר איום.

היחידה שאינה כך הפרק היא פגי, ששונאת כל כך את כל מה שהיא הייתה אתמול, שהיא רק מחכה שיהיה כבר מחר. היא לא רוצה שהשינוי יחזיר אותה אחורה, לזמנים פשוטים יותר. אם הייתה יכולה, הייתה רצה ולא עוצרת עד שהייתה מגיעה לשנות השבעים, שמונים, תשעים, שם הייתה יכולה להיות מישהי חדשה, ולא הייתה צריכה להתמודד עם הדעות הקדומות בגלל מי שהייתה פעם (דעותיהם הקדומות של עמיתיה ("את כבר לא שמנה, פגי"), דעותיה הקדומות שלה עצמה. ראינו את אליזבת' מוס בתור קטינה סקסית בבית הלבן, אני לא קונה את הגמלוניות שלה כשהיא שרה את "ביי ביי בירדי" (מלבד משחק נהדר, כמובן). במקום זה היא רצה כל כך מהר שהיא פשוט נשארת במקום, ואוספת איזה ילדון עם משפטי הפתיחה של ג'ואן.

בסוף הפרק, למראה קבלת האביב המסורתית, הריקודים, הצבע והאדמה, גם דון רוצה להשתנות בחזרה לדיק, בעצם, כי רק דיק (אם מישהו מהם בכלל) היה מחובר לאדמה, שוכח מיהו דיק, ומי היה פעם (וזוכר אפילו את קליפורניה כמשהו קצת אחר).

תגיות:

מד מן 3.01: מחוץ לעיר

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 26/04/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 03x01 - Out of Town 01

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על פרק פתיחת העונה השלישית של "מד מן"

מחוץ לעיר
מאת yaddo
בתאריך 22/11/2009

פרק מצוין. ומהיר יחסית. פתאום הבלבוי עומד מילימטרים מסאל ומתחיל לנשק אותו. היה צפוי שיקרה משהו, הרי סאל היה שתוי ו – כשם שמצהיר שם הפרק – מחוץ לעיר, כלומר עם מינימום עכבות ועם היכולת להיות מי שירצה, כולל רואה חשבון של המאפיה, אבל הבחור פשוט היה שם והתחיל לנשק אותו. היה נפלא לראות את סאל משתחרר סוף סוף, בהפגנת משחק מעולה כתמיד. כמובן שכל זה הלך לעזאזל ברגע שהתחילה האזעקה, ועמוק יותר עזאזלה כאשר דקות אחרי כן דון הפציע בחלונו.

עכשיו כשאני חושב על זה, הקטע במטוס בין דון לבין סאל, כאשר האחרון היה בטוח שהרע מכל עומד להגיע ודון הציע לו "צמצם את החשיפה שלך", היה עצה מניסיונו העשיר כשומר-סוד. ועוד משהו שעולה עכשיו בדעתי – דון עצמו (או יותר נכון דיק עצמו) התגלה בעונה הראשונה על ידי אחיו בגלל שתמונתו הופיעה בעיתון. הוא לא צמצם את החשיפה שלו וכך הוא התגלה. הסיפור עם דון בפרק הנוכחי היה אפילו מורכב יותר. הוא מבטיח לבתו שתמיד יחזור הביתה, אבל אנחנו יודעים שלמרות ההתנצלויות שלו כלפי בטי בסוף העונה הקודמת, הוא חוזר שוב לסורו, והפעם אפילו העובדה שהיא בהריון לא מרתיעה אותו. הוא מחוץ לעיר, מה היא תדע? ועוד יש לו יומולדת (כלומר לדיק וויטמן, כפי שראינו יפה בתחילת הפרק), למה שלא יקבל מתנה שתשיל מעל עצמה את העטיפה? הוא לא באמת השתנה. כשם שהצהיר בארוחת הערב: הוא כל הזמן הולך למקומות ומוצא את עצמו היכן שכבר היה. משפט יפהפה וממצה.

Episode 1תובנות יפות
מאת ocean
בתאריך 22/11/2009

אין מילים לתאר את הרחמים שחשתי כלפי סאלווטורה באותה סצינה נפלאה. לא מספיק שמדובר בטאבו נוראי, אלא שהוא היה חייב להיפסק באבחה ועוד להיחשף כך – איזו חוויה ראשונית טראומתית. אהבתי גם את ג'ואן הערמומית שסידרה משרד לפוץ הבריטי שהצהיר שהוא "לא פקידה", רק כדי שהבוס שלו יוריד אותו מהעץ וישלח אותו אחר כבוד לעמדת הקבלה והטלפונים. מקווה שישובו להתמקד שוב בפגי העונה, היא די חסרה לי בפרק.

מאד יפות
מאת miss bojarsky
בתאריך 22/11/2009

גם אני כמובן חשבתי שהפרק היה יפהפה. אני יודעת שאני אמורה לכעוס על דון, אבל אני פשוט מרחמת עליו. ועל בטי. ועל פיט. ועל כולם שם. חוץ מפגי, פגי מלכה.

מד מן עונה 3 פרק 1
מאת איימס
בתאריך 21/5/2011

למשך חמש שניות בערך חשבתי שדון למד מהטעויות שלו. שהוא הבין את שהוא מעולל לאישה היפה שלצדו, והוא ינסה להיות מנוול פחות. אבל מיד זה נגמר, כשאני מבינה שזה לא שדון בוגד בבטי, זה פשוט שלפעמים גם דיק צריך קצת לחיות. דיק, שעצם לידתו גרמה סבל רב לשתי נשים לפחות (אמו שמתה, ואמו החורגת שנאלצה לגדל אותו), מסתובב בעולם ומנסה למצוא מישהי שתיתן לו מעט חיבה. עכשיו זה כבר פזמון חוזר: בכל פעם שהוא פוגש מישהי חדשה הוא נותן לה הצצה לחלק קטן מחייו של דיק, חלק שבטי לעולם לא תראה. אני בטוחה שהיא היתה רוצה לתת לו את כל מה שהיה מבקש ליום הולדתו, אבל היא לא זוכה לדעת בכלל שהוא חוגג. אבל מי יכול להאשים אותו, דון המסכן, שנשים מתפעלות ממנו כל כך (לא, לעולם זה לא יפסיק להטריד אותי).

מהצד השני היה שם סאל, שאם דון משתמש בדיק כדי לעשות מה שמתחשק לו – לברוח מהמשרד לכמה ימים, להעמיד פנים שיש לו עיסוק אחר – סאל פשוט עסוק בהדחקה, כל שעה וכל יום. אם ה'מחוץ לעיר' של דון זה בכל מקום (גם ניו יורק יכולה להיות מקום אחר), המחוץ לעיר של סאל לעולם לא מגיע. תמיד דרוך, תמיד חושש, תמיד לבד.

חוץ מהם היה המשרד, עם השינויים החדשים שנגרמו מרכישת סטרלינג קופר. כמובן שהשינוי הבולט ביותר הוא מר הוקר האיום, שמנסה להעמיד את ג'ואן במקומה. לפעמים אני מרחמת עליה, על כל הדברים האלו שנופלים עליה, אבל הפעם אני מרחמת על הוקר (הוא לא יודע עם מי יש לו עסק).

Episode 1דון לא הצליח לסיים את הסיפור על לידתה של סאלי כי הוא נשנק, כפי הנראה. עצם הלידה שלו היא הטראומה המכוננת של חייו. אני לא יכול שלא לחוס עליו מכל לבי. הוא בורך בכל כך הרבה ובכל זאת נותר פגום מיסודו. דיק. "אתה טוב בזה", אומרת לו בטי אחרי שהוא מצליח בקלות לגרום לה לדמיין שהיא על החוף, ואת אותו כישרון הוא מפגין כשהוא מחוץ לעיר ומתחזה לשכיר של המאפיה. על המטוס בדרך לשם הוא תמה באמת כאשר סאל אומר לו שמעולם לא ראה דיילת כל כך בוטה בחיזוריה. "באמת?".

על אף החלקלקות הזו שסידרה את חייו, אין לדון הערכה כלפיהם, לא באופן שהוא מצליח לשמר ולתחזק, על כל פנים. עכשיו כשהוא מחוץ לעיר הוא מתחזה למה שהוא אינו, ובדרך גם גורר לשם את סאל, אבל ביסודם של הדברים שני הגברים האלה חיים את כל חייהם בשקר, בזהויות בדויות כאלה ואחרות. כל חייהם הם מחוץ-לעיר אחד גדול, ומחוץ לעיר זה מחוץ לבית, ודון אף פעם לא ישן טוב כשהוא לא שם. זהו יום ההולדת שלו היום, אבל הוא אומר את זה רק לדיילת הארעית כי איתה לא יתמודד עוד מעבר ללילה הזה. הרי תאריך הלידה ברישיון הנהיגה שלו יטען אחרת, אז אין יותר ימי הולדת לדיק. ומה יש לחגוג ביום הולדת שכזה? ואכן, אין לו מבט חוגג, לדון, והוא לא אומר את זה כדי להגיע לאנשהו עם הדיילת. הרי הוא כבר היה שם עוד לפני שאמר דבר.

ובינתיים במשרד: פיט כל כך אינפנטיל, שמקבל מתנה ומתבאס מכך שגם חברו קיבל אותה. רק היה חסר שירקע ברגליו כשסיפר על כך לטרודי, וזה קורה פרק אחרי שחשבתי שהוא התבגר. ואפרופו, היא הופכת יותר ויותר נפלאה ויודעת לנווט אותו היטב. היא ממש נכס עבורו ולא נראה שהוא מבין את זה. היה מעניין לראות את ההבדלים בינו לבין קן לאורך כל הדרך, מן קבלת הבשורה ועד אחרי הפגישה שבה חולקו המלאכות.

הו
מאת איימס
בתאריך 21/5/2011

שכחתי לכתוב על הקידום. החלק הזה בפרק היה מפגן של כתיבה מעולה ומשחק מעולה, ופשוט תענוג לראות. מדהים לראות את הקוטביות בתגובות שלהם, ביחס שלהם לגילוי התחרות, בהחלטות שלהם בהמשך. הכל היה הפוך אבל לא כמו קריקטורה האחד של השני (או האחד הגיוני והשני גרוטסקי), אלא כמו שני אנשים שונים מאוד, עם גישות שונות מאוד לאותה העבודה, שבאמת יכולות להצליח כל אחת בדרכה. אני לא חושבת שהיה ברור מההתחלה לאן זה ילך (זה היה 50-50). נהדר.

ערפילי לונדון
מאת yaddo
בתאריך 21/5/2011

גם אני שכחתי להתייחס למשהו: אני מאוד אוהב את שם המותג הזה, "ערפילי לונדון", כל כך הולם לסוכנות כפי שהיא היום, נתונה לחסדים של החברה האם באנגליה ובמידה רבה חסרת ודאות. האנגלי החדש שבחברה מנסה להסביר שאין בכלל דבר כזה ערפל לונדוני, מדובר באבק הפחם שהיה פעם, אבל עבור האמריקנים אין לכך משמעות. ברט אומר שלמרות השלטון הבריטי עדיין נותר להם יאנקי אמיתי – פיט – אבל תכל'ס גם לזה אין משמעות. היאנקי האמיתי הזה יכול גם הוא לעוף בהתאם לרצונות הקולוניאליסטים. "לא איכפת לי מה הם אומרים", אמר ברט, "'ערפילי לונדון' הוא שם נהדר". בנוסף, דון הבטיח לקודקודי החברה שיהיו שנים טובות ושנים רעות, אבל גשם תמיד יהיה. יש בכך משהו אופטימי ופסימי בו בזמן, כמו בגשם עצמו.

תגיות:

מד מן 2.13: מדיטציות בשעת חירום

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/04/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 02x13 - Meditations in an Emergency 01

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על פרק סיום העונה השנייה של "מד מן"

מד מן עונה 2 פרק 13 – Meditations in an Emergency
מאת איימס

בתאריך 25/4/2011

מה הייתם עושים בסוף העולם? מנסים למנוע אותו? מנסים למצוא תיקון לכל מה ששברתם? מתעלמים מכך בכל מחיר?

בטי בהריון, וזה סוף העולם הפרטי שלה. היא חשבה שתוכל להשתחרר מדון, והילדים כבר גדולים מספיק שהיא יכולה לעשות את מה שהיא אוהבת (לרכוב), אבל העמדת הפנים בחדר השינה הישן שלה מאלצת אותה לחזור אחורה. היא לא משלימה עם החורבן הזה, והיא עושה מה שהיא יכולה כדי למנוע אותו. הרופא רוצה לבדוק אותה ואומר לה להפסיק לרכוב, אז היא חומקת מהמרפאה לפני הבדיקה והולכת לרכוב כל בוקר. נדמה שאפילו הניאוף שלה בבר היה מתוך ייחול שהחטא יגרום לה לאבד את התינוק וישחרר אותה מדון. ויכול להיות שבאותה השעה היא, כמו רוב חבריה, קיבלה את סוף העולם הקרב, והלכה לשעשוע אחרון, לפני שהכל יקרוס סביבה.

פיט, מרוכז בעצמו כתמיד, מוסיף להתעלם מכל מה שקורה סביבו: המיזוג, הפיטורין האפשריים, אשתו האומללה, וממשיך להתרכז בצערו הגדול. כבר לא ברור על מה הוא מצטער. דאק רוצה לקדם אותו, אבל הוא הולך לדון ומספר לו על כך (במה שנראה כמו הרס עצמי. אני לא חושבת שדון היה עושה את שעשה באולם הישיבות אם לא הייתה לו התראה מוקדמת על ההודעה של דאק). אשתו רוצה שהוא יצטרף אליה, אולי סוף סוף יצטרף למשפחה שלה ויזניח את המשפחה שלו (שהיא הגורם העיקרי שמונע מטרודי להיות מאושרת), אבל הוא נשאר מאחור, לא יודע אפילו למה. את השיחה שלו עם פגי הם היו יכולים לעשות בכל יום אחר, לא נראה שסוף העולם משפיע עליו בכלל. הוא עצוב על העבר, אבל לא בגלל שאין עתיד, אלא בגלל שעתידו נדמה לו עגום.

ופגי, היחידה שמתעמתת עם סוף העולם ממש. כשהאב גיל אומר לה שכל יום יכול להיות יומה האחרון, נראה שהיא מודעת לכך, שזו מחשבה שמלווה אותה כל יום מזה כשנתיים, כל יום מאז שהיא ילדה ועולמה התהפך. גיל מנסה לשכנע אותה להתוודות, להגיע לשלום עם עצמה ועם האל, להבטיח את מקומה בגן עדן (ולהבטיח ישועה מהגיהנום). הוא מערער אותה, אבל כנראה שזו הפעם הראשונה שהיא מבינה שמה שמעכב אותה ומדכא אותה ומסב לה כל כך הרבה צער הוא לא החטא (שהיה ועבר, ובלאו הכי לא היה גדול כל כך), אלא הסוד, שמכביד על לבה כל כך. היא לא מתוודה בפני גיל, כי זה לא רלוונטי (והוא גם ככה כבר יודע), אלא בפני פיט. עכשיו כשפיט יודע זה כבר לא סוד, סתם רכילות.

[רק עכשיו שמתי לב שהדברים הכי נוראיים שקורים לנשים במד מן, והסודות הכי גדולים שלהן, הם כניסה להריון. מעניין]

משפחה גרעינית
מאת yaddo
בתאריך 25/4/2011
Mad Men - 02x13 - Meditations in an Emergency 02מעניין לחזות באירועים ההיסטוריים כפי שהם משתקפים בחייהן של הדמויות. כל מעשיהן נעשים בחסות העובדה שאולי המחר שלהן אינו מובטח. במקרה כזה יש מינימום הרהורים ומקסימום פעולות. אכלי, שתי וזייני את קפטן Awesome בבר כי מחר נמות (לאו דווקא בסדר הזה – קודם היא שתתה, אחר כך זיינה ולבסוף הלכה הביתה ואכלה עוף ישר מהמקרר). לא תמיד זה כה בוטה, כמובן, אבל החרב המונפת ללא ספק רושמת את השפעתה העמוקה על הדמויות.

ההשתלטות של החברה הבריטית על "סטרלינג קופר" מקבילה למשבר הטילים בקובה; הדו-קרב בין שתי המעצמות הגרעיניות מכניס ללחץ ולחוסר ודאות את תושבי ארה"ב, שלא בשונה מחוסר הוודאות והלחץ שנופלים כצל על עובדי "סטרלינג קופר". אני רואה את מעשיו של פיט אחרת לחלוטין ממך, ובעיניי הם היו המעניינים ביותר. אחרי שקיבל מדון מחמאה על תפקודו בלעדיו בקליפורניה, זכה לקידום ולשבחים מפי דאק על תפקודו מול אמריקן איירליינס, הוא הגיע אל המשרד ונקלע לשיחה של עמיתיו על המיזוג ועל עתידם המעורפל. צריך להשיל את הנאמנויות, זוהי המסקנה שלהם, כך שלא משנה מי יהיה למעלה בסופו של דבר – אתה תיחשב למי שהיה ניטרלי. ברגע זה ממש הולך פיט משם אל דון כדי לספר לו על המיזוג ועל העובדה שדאק יהיה נשיא, להמחיש לאיש שהוא בעקביות מעריץ את נאמנותו אליו. הוא אפילו לא מספר לו על הקידום שהמיזוג הזה מקנה לו, אלא מספר לו על כך בקורקטיות המירבית.

מאוחר יותר הוא מזמין את פגי למשקה במשרדו. היא עצמה זכתה לנאום אישי מפי הכומר. הדרשה הגדולה שלו לצאן מרעיתו הייתה יפה ומעוררת השראה, אבל מול פגי, בדרשה הפרטנית, הוא אמר לה בלי היסוס ובפה מלא שהיא הולכת לגיהנום ושעליה להתוודות כדי להתפייס עם האל. אז וידוי היא עשתה, אבל לא מול האל אלא מול וידויו של פיט. לנוכח העולם שמגיע אל קצו, למה שלא יתוודו? דון מודה שהוא בגד, בטי מודה שהיא בהיריון במקום ללכת ולהפיל (והיא כמובן כמעט סיפרה לו על הבגידה שלה), פיט מודה שהוא אוהב את פגי ופגי מודה שהיא הרתה לו ומסרה את הילד. הוידוי שלה, האופן המתריס-משהו שבו עשתה זאת, היה נדמה לי מעט מרושע. "יכולת להיות שלי, יכולתי לבייש אותך כדי שתהיה איתי לו רציתי. אבל לא רציתי". כאילו החדשות האלה לא מספיק עצומות על כתפיו, היא גם תוקעת בו חצים.

אני חושב שבפרק הזה פיט הוכיח את עצמו כאדם בוגר ושלם יותר, בניגוד לאינפנטיל שהיה עד עכשיו, תהליך שהוא עבר לאורך כל העונה החל ממותו של אביו, וכלה כעת כשהוא מגלה שהוא עצמו אב לאיזשהו ילד איפשהו בעולם. לא יכולתי שלא לרחם עליו כאשר פגי הטיחה בו את האמת. הווידוי שלו נתקל והתרסק בווידוי שהיא עצמה חשה כורח להוציא אל אוויר העולם, כך שבמקום לדחות אותו בעדינות, וזה קל לאור העובדה שהוא נשוי, היא מבהירה לו ללא רחם שהיא כבר מזמן יכלה להשיג אותו אם רק הייתה רוצה. אבל היא לא רצתה. כאמור, מינימום הרהורים, בלי מחשבות שלפני מעשה. מקסימום מעשים. את ההשלכות שלהם עוד נראה.

תגיות:

מד מן 2.02: מלך ההר

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 17/04/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 02x12 - The Mountain King 01

הנה הדיון שהיה לנו על "מד מן" עונה 2 פרק 12

מה ההבדל בין טרול לבין אדם?
מאת yaddo
בתאריך 17/4/2011

כמו תמיד כאשר ישנה יצירה שנוכחת באופן כה בולט בחזית הפרק, כלומר בשמו, מסקרן אותי לדעת מה הקשר שלה ל"מד מן". מלך ההר, מהמוזיקה שניגן הילד אצל אנה, "בהיכלו של מלך ההר", מתוך המחזה "פר גינט". המחזה עוקב אחר פר, בחור שאביו המתהולל בזבז את כל ההון המשפחתי, עזב את ביתו והותיר את רעייתו ואת בנו כשהם בחובות כדי להפוך לאיש מכירות נודד. אמו של פר מצפה ממנו להשיב אל כנו את ההון של אביו, אבל הבן הוא משורר גנדרן.

העניינים מתגלגלים כך שפר בורח אל היער, חוטף מכה בראש ומתעלף. הוא חולם שהוא פוגש עלמה שמתברר כי היא בתו של הטרול מלך ההר. כעבור דין ודברים המלך שואל אותו שאלה שעל פי וויקיפדיה היא חלק מהותי במחזה: "מהו ההבדל בין טרול לבין אדם?". התשובה ניתנת על ידי אחר: "בני האדם אומרים 'לעצמך היה נאמן' (To thyself be true). כאן אומרים הטרולים, 'לעצמך היה' (Be true to yourself-ish)", מעלים על נס את האגואיזם. מכאן והלאה פר מכריז תמיד שהוא עצמו, בלי להגדיר באמת מה זה אומר. דמות אחרת שהוא פוגש בחלום היא יצור לא מוגדר בשם בויג, שכאשר שואלים אותו "מי אתה?", עונה "אני עצמי". גם בויג מספק לפר מוטו שהלה מאמץ: "לך מסביב", כלומר במקום להתמודד תעקוף את הבעיה, ולמשך שארית חייו פר מעדיף ללכת סחור סחור מאשר לעמוד ולשאת בתוצאות. לא קשה למתוח קו בין כל זה לבין דון, לא כל שכן בשלב הזה שהוא בורח מניו יורק ומחייו אל אנה.

אבל איתה הוא לא הולך מסביב. איתה הוא באמת עצמו, הן דיק וויטמן והן אותו דון דרייפר שהרס הכל עם אשתו, רואה את חייו ניצבים מולו, מנסה להיכנס אליהם ולא מצליח. והוא נכנע, שוב ושוב, גם הפעם, מחפש עבודה אצל בוני המכוניות. היחסים שלו עם אנה פשוט יפים. שוברים את זה, חולקים את זה, אוהבים את זה. משפחה בלי להיות משפחה. חבל שהיא לא הסכימה להצעתו פעם, לפני עשור בערך, להיות "דודניתו". אבל גם במעט שהוא רואה אותה היא הופכת אותו מן הקצה אל הקצה, מסדרת לו את הראש. מנחמת אותו, אומרת לו שהוא חלק מן העולם, קשור לאוויר ולמים ולכל דבר חי. שהדבר היחיד שמונע ממנו להיות מאושר הוא האמונה שהוא לבד. כל הזמן הזה הרוח נשאה אל נחיריו את ריח האוקיינוס, ולבסוף הוא הלך אליו ונתן לו לשטוף אותו.

ספוילר בלבן לעונה הרביעית: אי אפשר שלא לקשור בין הפרק הזה לבין העונה הרביעית, שבה ניסיונותיו של דון להפוך לאדם טוב יותר היוו נתח ניכר מההתרחשויות, וכמובן היה השבר שבמותה של אנה. כמו כן, בעונה הרביעית דון התחיל לשחות כדי לשפר את הכושר הגופני שלו, וגם שם היה בכך אקט סמלי של הטבלה ולידה מחדש, כמו כאן עם האוקיינוס. אנה אמרה לו בפרק הזה, "אתה יכול להשתנות", ודון ענה לה שאנשים לא משתנים. אז מה זה אומר על העונה הרביעית? ויותר מכך: מה זה אומר על העונה החמישית העתידית? בתגובה לסקפטיות של דון אמרה לו אנה שככל שחיים כך לומדים דברים. אני ממשיך לשמור על אופטימיות בעניינו.

מד מן 212- The Mountain King
מאת איימס

בתאריך 17/4/2011

יותר מכל, הגברים של שדרות מדיסון צריכים להרגיש בשליטה. הם יודעים שהכוח שלהם שברירי כל כך, שהנשים שלהם חזקות מהם בכל כך הרבה דרכים, שהם פונים לכוח היחיד שנותר להם, הפיזי, האלים. פיטר מעניש את טרודי שהלכה מאחורי גבו וקבעה פגישה בסוכנות האימוץ, על ידי כך שהוא צועק ומאיים עליה. כל מה שהיא עושה נועד לגרום לפיט להיות מאושר, ופיט מוכן לזרוק את הכל מהחלון (pun intended), ורק לא לתת לה את הדבר היחיד שהיא רוצה. הם מרגישים, הגברים הללו, שהם נותנים לנשים שלהן את הכל משום שהם נותנים להן כסף וקונים להן את מה שהן רוצות, אבל הם לא מוכנים לתת להן טיפה של אהבה, של חיבה, שלא להיתפס כחלשים.

Mad Men - 02x12 - The Mountain King 02כך גם גרג של ג'ואן, שמתחלחל כל כך מהעובדה שאשתו המיועדת היא יצור מיני, מהעובדה שהיא לא שוכבת שם בדממה ובצער, עד שהוא חייב להרוויח מחדש את הכוח במערכת היחסים. הוא אונס אותה במשרד בסצינה האיומה ביותר בסדרה. אין מה לומר על זה, זה נורא. היחס של ג'ואן לזה, העובדה שהיא הולכת איתו לארוחת הערב אחר כך, העובדה שהחתונה מתקיימת כסדרה אינה עדות לחולשתה, אלא לאיך שהיא תופסת את חוסר הברירה שלה. היחידה שמנסה לקרוא תיגר על מערכת הכוחות הזו היא פגי, שזוכה במשרד הצמוד לזה של דון, למורת רוחם של הגברים, שהיו עסוקים מדי בחנופה והתרברבות. הרי בקשתה של פגי משרד תהיה גובלת בחוצפה לא משנה מתי תתבצע, שמערכת השיקולים שמנחה את הגברים (מתי טוב לבקש, כמה זמן לחכות עד שפרדי יעזוב, וכו'), לא משחקת אצלה שום תפקיד. לכן פגי בסופו של דבר, ביחס לגברים שהתחילו במקביל אליה, היא מנצחת.

אצל דון ובטי זה הפוך. לא בדיוק הפוך, פשוט לא לפי הסדר. בטי מנסה לקנות את סאלי כי היא כבר יודעת שהיא לא יכולה לתת לה חיבה או חום, אז ברירתה היחידה היא כסף. ודון, ג'ון האם במפגן משחק משובח, הוא שוב דיק הצעיר והמאוהב שמספר לאנה על בטי הצעירה. הוא מספר שבטי שמחה כל כך, שהוא אוהב כל כך לשמוע אותה צוחקת. עשר שנים מאוחר יותר שום דבר מזה כבר לא נשאר, ודון לא מאמין שאנשים יכולים להשתנות. לא לטובה, בכל מקרה. "הדבר היחיד שמונע ממך להיות שמח הוא האמונה שאתה לבד", אומרת לו אנה. גם אם לא היה מיוחד, התפיסה של דון את עצמו כעוף מוזר ועצוב (שקשורה קשר הדוק לאופן בו גדל, כעוף מוזר ועצוב), מפרידה אותו מהעולם, משאר היצורים החיים, מבטי. הוא מבין שהוא הרס את הכל, הוא מבין שהוא לא יוכל להחזיר שום דבר לקדמותו, אבל אין לו מה לעשות לגבי זה. בפעם הראשונה אני רואה מבעד למעטפת המנוולות של דון. הוא מתייחס לבני אדם בחוסר זהירות כמו שאנשים אחרים מתייחסים לחפצים דוממים. זה לא שהוא ממין אחר, זה שהוא משהו אחר בתכלית.

—–

הערה לא קשורה: אני רואה את "הבית הלבן" מההתחלה, ואת אליזבת' מוס בתור זואי ברטלט. מדהים לראות אותה שם, בתור הבחורה היפהפיה, חסרת המורא, החצופה. זה לא רק שהיא צעירה, זה באמת שהיא מישהי אחרת. כל הכבוד לאליזבת' מוס שמצליחה לגלם את פגי באותו שכנוע שהוא גילמה את זואי. מצחיק שפגי גרמה לי להאמין בהתחלה שמוס לא יפה בכלל.

תגיות:

מד מן 2.11: חוג הסילון

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 02/04/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 02x11 - The Jet Set

הנה הדיון שהיה לנו על "מד מן" עונה 2 פרק 11

חוג הסילון – מד מן 2.11
מאת yaddo
בתאריך 2/4/2011

תהליך יפה עובר על דון בפרק הזה. נראה שהוא אבוד מאי פעם, עכשיו כשהוא גר לבדו בחדר במלון. המזוודה שלו נעלמת בשדה התעופה (מעניין לראות את שלל ההתייחסויות למזוודות, לא שמתי לב לכך בעבר), מה שהופך אותו לחסר כל במובן מסוים. בחליפה יקרה ובמלון יוקרתי אמנם, אבל התלישות הקיומית שלו זוכה כאן לתצורה של ממש. כאשר הוא נכנע לפיתוייה של ג'וי זה נראה לי בתחילה גחמני ואינפנטילי, כמו ילד שנמשך אחר צעצוע ועוזב לשם כך את מה שהוא עושה, את מה שהוא צריך לעשות. בסופו של דבר זה עדיין גחמני ואינפנטילי, אבל גם מכמיר לב. אנשיה של ג'וי הם עולם אחר, לא מוכר לדון. הוא חוקר אותם בהתבוננות שקטה מהצד כמו אנתרופולוג. הם פתוחים מינית, זורקים זין בדיוק כשם שעשה הוא זה עתה, נוודים שבורחים ועוקרים ממקום למקום. היש התגלמות ברורה יותר? נראה כאילו הם אחיו, משפחתו האבודה. הוא מצליח בקלות לזהור במשחק שלהם בארוחת הערב, זורק שמות של ערים, איש למוד נדודים-תודעתיים שכמוהו.

אבל זה לא באמת ככה. התגובה הראשונה שלו כשהוא מגיע אל הווילה שבה הם דרים היא להתעלף. התגובה שחותמת את שהותו שם היא התבוננות באורח החדש, כריסטיאן, ובילדיו הקטנים והמותשים. כריסטיאן מתלונן על כך שאשתו לא נותנת לו לראות אותם – הם הרי גם הילדים שלו. הילדים באותה מידה יכלו להיות סאלי ובובי. דון בוהה בילד שמשפשף את עיניו בעייפות. ג'וי מנסה לשדל אותו להמשיך איתם לנקודת הציון הבאה, מבטיחה לו שהיא לא רכושנית, בעצם אומרת לו את כל הדברים שעל פניהם דון דרייפר או דיק וויטמן היו נוהים אחריהם. אבל לא, הוא כבר במקום אחר. הנהייה שלו אחריה מתוך אותה גחמנות אינפנטילית היא אולי בטבע שלו, אבל המשפחה שלו, הילדים שלו, אשתו שהוא ראה את פניה באחרת בבר של המלון – הם אלה שהוא כמה אליהם עכשיו. הוא אבוד כמו המזוודה שלו, וזו בסופו של דבר מצאה את דרכה אל סף דלת ביתו שבפרברי ניו יורק.

קטנות:
הקטע הכי מרעיש בפרק היה בכלל מסיפור אחר: סאל ההמום מול ההתוודות של קורט על היותו הומו.
ג'וי, כלומר לורה רמזי, כל כך מזכירה לי מישהי ואני לא יודע את מי!

זהו
מאת איימס
בתאריך 2/4/2011
הפרק השנוא עלי בתולדות הסדרה. כנראה בגלל שהוא מתמקד בדון וביכולתו הפלאית לגרום לנשים להתפשט בכוח המחשבה. כן, הוא נאה, אבל ברצינות? כל האפיזודה שלו על האנשים המוזרים הזו, במיוחד אחרי ההתעלפות, נראים כמו מעבר מבעד למראה או חלום טרוף. האירועים ההיסטוריים הכבירים שמתרחשים ברקע, כולל החרדה הקיומית שמוצגת בפני דון ופיט, מראים רק לאיזו מסיבת תה משוגעת הוא נקלע, והוא מאמץ את הסיטואציה ללבו. אני מבינה את הצורך לברוח (ועכשיו מבינה את נטייתו לקבל החלטות מוזרות בקליפורניה), אבל כל הפרק הוא שיר הלל לדון המושלם, ודון הוא לא מושלם. הוא בכלל לא דון.

כמה דברים טובים יש בפרק: פגי מבינה שהיא רוצה את הבחורים הלא נכונים, סאל וקורט. רוג'ר וג'יין. והכי הכי, המזוודה על מפתן דלתו הנטושה של דון.

הקטע עם פגי
מאת yaddo
בתאריך 3/4/2011
הייתי בטוח שהתספורת שלה הגיעה מיד אחרי שג'ואן נזפה בה על כך שהיא נראית כמו ילדה קטנה. החיבור שלה עם קורט היה חביב מאוד.
תגיות:
© עידו ישעיהו