מד מן 2.10: הירושה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/03/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 02x10 - The Inheritance

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 2 פרק 10

מד מן 210- The Inheritance
מאת איימס
בתאריך 27/3/2011
"הכל כל כך קל בשבילך"
"לאיש לא קל, פיט"איש איש אומלל בדרכו הפרטית, המיוחדת לכאורה. זה אולי הדבר היחיד שאנו יורשים מאבותינו (כמו בשורה החביבה עלי: I was born in an abundance of inherited sadness). כולם בטוחים שהם קורבנותיו הגדולים ביותר של העולם האכזר. בטי, עם בעלה הבוגדני ואביה החולה. דון עם עברו הרודף. פיט עם אמו הקשה, זכר אביו שלא מרפה, ההשוואה לאחיו והלחץ משני הצדדים, לעשות שני דברים הפוכים. פגי עם האל ומשפחתה והתינוק. כולם לא שמים לב שהם מאמללים את חבריהם כשהם עסוקים באומללותם. בטי וגלן המסכן. פגי ופיט שרק רוצה ממנה שביב של חיבה, משהו שירמוז לו באיזה כיוון עליו ללכת. דון שרוצה לתת לבטי את החלום המשפחתי, אבל יכול רק להעמיד פנים והיא יודעת את זה. עצוב לראות את עולמה של בטי קורס סביבה, כולל הבעל, המשפחה, ומערכת היחסים המעוותת עם בן השכנים.

וראוי לציין שכאשר בטי אומרת לדון שהיתה לה הרגשה רעה, היא מספרת לו שחלמה על מזוודה. בעולמם של אנשי הפרסום מזוודה היא האפשרות להגיע לכל מקום, סיכוי לשינוי. בעולמה של בטי זו הסכנה שבשינוי. דון רגיל לברוח, לעטות זהויות חדשות. בטי רק רוצה להשאר עצמה. כמו פגי, כמו פיט. כמו כולם, בעצם. כי אומללות שאתה מכיר עדיפה על אומללות שעוד לא ניסית.

זה פרק שאת חלקו הראשון שנאתי
מאת yaddo
בתאריך 27/3/2011

זה שברובו מתרחש בבית אביה של בטי. לא כי הוא עשוי רע אלא כי הוא עמוס בכל כך הרבה מבוכה, כיאה לכזה שמתעסק בעיקר במשפחה, בהורים וילדים – בטי ואביה, פיט והירושה, דון ואף אחד, להארי נולד תינוק. הקטע המביך ביותר בסדרה לטעמי היה בפרק הזה – הסצינה שבה אביה של בטי חושב שהיא אשתו ומלטף אותה באופן לא יאה.

מעבר לכך היו רגעים מביכים בשפע. למשל ג'ין המזדעק כלפי דון על כך שאין לו משפחה ולכן אי אפשר לסמוך עליו. המצחיק הוא שהוא צודק. אם אין לו משפחה אז מיהו? מה היא הירושה שלו, מה העניקו לו הוריו? חלק מהמעטה הכה אופייני לסדרה הזו הוסר לטובת הרגעים הללו שגרמו לי להתכווץ במושבי, אבל מנגד הוא גם סיפק רגעים מטוהרים יותר, יפים. העמדות הפנים הוצבו כמו חיילים – גלוריה מול בטי, דון ובטי מול המשפחה, אבל כמו בכל דרמה משפחתית שבה כולם מתאגדים במקום אחד, האמיתות צפו לבסוף אל פני השטח. לא כולן ולא בכל פעם, אבל עדיין. אהבתי את העובדה שהעמדת הפנים של דון ובטי הפכה לאיזושהי כנות פיזית במהלך הלילה, על השטיח. וכאשר הגיעה ויולה, האומנת הוותיקה של בטי, נאמרה בה האמת – אבא שלך במצב מאוד לא טוב. עבור בטי זו הייתה הקלה לשמוע מישהו שאומר את הדברים לאשורם.

החלק האחרון של הפרק כבר היה מאוד יפה. פיט נפתח בפני פגי בשכרותו, גלן בפני בטי ואז בטי בפני הלן בישופ. "החלק הכי קשה הוא להבין שאת היא האחראית", אמרה לה הלן – עבור בטי, היתומה המסכנה שאיבדה את אמה וכעת מאבדת את אביה, זו שמתרפקת בעצב בחיקה של האומנת שלה, אחריות לבדה היא לא דבר טבעי. אבל היא בכל זאת עשתה את הדבר האחראי והלשינה על גלן, אפילו במחיר שנאתו. "אני יודעת", היא אמרה לו ברגע נורא עצוב של התבגרות. הפרק הזה גרם לי להזדהות עם בטי ולאהוד אותה באופן שכבר שכחתי שאפשרי.

הסצינה האחרונה הייתה יפה במיוחד: דון במושב שליד החלון במטוס, מתרחק מניו יורק ומחייו. הפנים שלו נשטפות אור.

תגיות:
© עידו ישעיהו