Archive for מרץ, 2011

מד מן 2.10: הירושה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/03/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 02x10 - The Inheritance

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 2 פרק 10

מד מן 210- The Inheritance
מאת איימס
בתאריך 27/3/2011
"הכל כל כך קל בשבילך"
"לאיש לא קל, פיט"איש איש אומלל בדרכו הפרטית, המיוחדת לכאורה. זה אולי הדבר היחיד שאנו יורשים מאבותינו (כמו בשורה החביבה עלי: I was born in an abundance of inherited sadness). כולם בטוחים שהם קורבנותיו הגדולים ביותר של העולם האכזר. בטי, עם בעלה הבוגדני ואביה החולה. דון עם עברו הרודף. פיט עם אמו הקשה, זכר אביו שלא מרפה, ההשוואה לאחיו והלחץ משני הצדדים, לעשות שני דברים הפוכים. פגי עם האל ומשפחתה והתינוק. כולם לא שמים לב שהם מאמללים את חבריהם כשהם עסוקים באומללותם. בטי וגלן המסכן. פגי ופיט שרק רוצה ממנה שביב של חיבה, משהו שירמוז לו באיזה כיוון עליו ללכת. דון שרוצה לתת לבטי את החלום המשפחתי, אבל יכול רק להעמיד פנים והיא יודעת את זה. עצוב לראות את עולמה של בטי קורס סביבה, כולל הבעל, המשפחה, ומערכת היחסים המעוותת עם בן השכנים.

וראוי לציין שכאשר בטי אומרת לדון שהיתה לה הרגשה רעה, היא מספרת לו שחלמה על מזוודה. בעולמם של אנשי הפרסום מזוודה היא האפשרות להגיע לכל מקום, סיכוי לשינוי. בעולמה של בטי זו הסכנה שבשינוי. דון רגיל לברוח, לעטות זהויות חדשות. בטי רק רוצה להשאר עצמה. כמו פגי, כמו פיט. כמו כולם, בעצם. כי אומללות שאתה מכיר עדיפה על אומללות שעוד לא ניסית.

זה פרק שאת חלקו הראשון שנאתי
מאת yaddo
בתאריך 27/3/2011

זה שברובו מתרחש בבית אביה של בטי. לא כי הוא עשוי רע אלא כי הוא עמוס בכל כך הרבה מבוכה, כיאה לכזה שמתעסק בעיקר במשפחה, בהורים וילדים – בטי ואביה, פיט והירושה, דון ואף אחד, להארי נולד תינוק. הקטע המביך ביותר בסדרה לטעמי היה בפרק הזה – הסצינה שבה אביה של בטי חושב שהיא אשתו ומלטף אותה באופן לא יאה.

מעבר לכך היו רגעים מביכים בשפע. למשל ג'ין המזדעק כלפי דון על כך שאין לו משפחה ולכן אי אפשר לסמוך עליו. המצחיק הוא שהוא צודק. אם אין לו משפחה אז מיהו? מה היא הירושה שלו, מה העניקו לו הוריו? חלק מהמעטה הכה אופייני לסדרה הזו הוסר לטובת הרגעים הללו שגרמו לי להתכווץ במושבי, אבל מנגד הוא גם סיפק רגעים מטוהרים יותר, יפים. העמדות הפנים הוצבו כמו חיילים – גלוריה מול בטי, דון ובטי מול המשפחה, אבל כמו בכל דרמה משפחתית שבה כולם מתאגדים במקום אחד, האמיתות צפו לבסוף אל פני השטח. לא כולן ולא בכל פעם, אבל עדיין. אהבתי את העובדה שהעמדת הפנים של דון ובטי הפכה לאיזושהי כנות פיזית במהלך הלילה, על השטיח. וכאשר הגיעה ויולה, האומנת הוותיקה של בטי, נאמרה בה האמת – אבא שלך במצב מאוד לא טוב. עבור בטי זו הייתה הקלה לשמוע מישהו שאומר את הדברים לאשורם.

החלק האחרון של הפרק כבר היה מאוד יפה. פיט נפתח בפני פגי בשכרותו, גלן בפני בטי ואז בטי בפני הלן בישופ. "החלק הכי קשה הוא להבין שאת היא האחראית", אמרה לה הלן – עבור בטי, היתומה המסכנה שאיבדה את אמה וכעת מאבדת את אביה, זו שמתרפקת בעצב בחיקה של האומנת שלה, אחריות לבדה היא לא דבר טבעי. אבל היא בכל זאת עשתה את הדבר האחראי והלשינה על גלן, אפילו במחיר שנאתו. "אני יודעת", היא אמרה לו ברגע נורא עצוב של התבגרות. הפרק הזה גרם לי להזדהות עם בטי ולאהוד אותה באופן שכבר שכחתי שאפשרי.

הסצינה האחרונה הייתה יפה במיוחד: דון במושב שליד החלון במטוס, מתרחק מניו יורק ומחייו. הפנים שלו נשטפות אור.

תגיות:

כל עדשה מיקרוסקופ

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/03/2011 בקטגוריה ‏כתבות

black and white

בשבוע שעבר היה דיבור רב על "סרט שחור לבן", סדרתו התיעודית של רון כחלילי על תולדות סרטי הבורקס בערוץ 8. לצד שידור הפרק הראשון במוצ"ש שעבר, מבטו הביקורתי של רון כחלילי זכה בפני עצמו לחצים מכיוונם של רבים מהמבקרים, ואין לי ספק שרבים מהם הגיבו ישירות לדברים הבוטים פי כמה שאמר בראיון שלו ב"סופשבוע" במעריב, כי בסדרה עצמה, מסתבר, זכינו רק לטעימה מהם. אני שקראתי את הכתבה רק אחרי שקראתי את הביקורות, לא הבנתי בהתחלה מה הם לעזאזל רוצים. עיקרים רבים מדברי כחלילי מופיעים גם במאמר שכתב עבור סינמסקופ, הבלוג של יאיר רוה.

צפיתי בשלושת פרקי הסדרה ואני אישית לא מבין את התלונות האלה. קודם כל, אי אפשר שלא לשים לב כי הביקורת הזו מגיעה מצד עדתי אחד מסוים. שנית, זוהי זכותו המלאה של כחלילי להציג את הסרט באופן מטיח ובחרון אף, על הכיתובים הציניים שהוא משיל על המסך מעת לעת ועל שאלותיו המוטות, כשם שאנחנו כצופים בני דעת יכולים לצרוך את העובדות ולא בהכרח את הפרשנויות.

שלישית, בסופו של דבר לא חייבים להתייחס בכלל לדברים שהוא אומר. מספיק להתייחס לדבריהם של המזרחיים יוסף שילוח (בראיון האחרון שלו לפני מותו, מרתק ביותר), משה איבגי, זאב רווח, משה מזרחי, חנה אזולאי הספרי המעניינת עד מאוד, אריה אליאס, ניסים דיין, המפיק העולה מאיראן שמחה זבולוני, שייקה לוי ואחרים שאולי שכחתי (חלק מהנזכרים מגיעים רק בפרק השלישי והאחרון שטרם שודר). דבריהם כמזרחיים שעסקו במלאכת הכנת הבורקס מציגים את התמונה השלמה והמרתקת באופן שפעמים רבות סותר את האג'נדה של כחלילי, כך שבעיניי ישנה תמונה שלמה בסופו של דבר, והיא יוצרת שלושה פרקים מחכימים ומצודדים.

העניין האשכנזי-המזרחי מאוד מעניין בהקשר של זמן עשיית הסרטים, כלומר בראייה היסטורית רחבה של המתח הבין עדתי שהיה כאן בשעתו. דבריו של כחלילי מעניינים בין אם מסכימים עם המסקנות שלו ובין אם לאו, אבל בסופו של דבר אני לא בטוח שהיום זה רלוונטי באותו אופן. אמנם עדיין ישנה גזענות, יודע כל שחום עור שניסה להיכנס למועדונים כאלה ואחרים, אבל רגליהם של המזרחיים אינן מודרות מאמצעי ההבעה התקשורתיים השונים באופן שלא יוכלו להוות משקל נגד ממשי, או אפילו ליצור סטנדרטים הוגנים. המזרחיים לא צריכים עוד לסמוך על האשכנזים שיציגו את סיפורם.

לא צפיתי בכל סרטי הבורקס המדוברים ב"סרט שחור לבן", אבל כן צפיתי בהצלחות הגדולות – "צ'ארלי וחצי", "סנוקר", "אלכס חולה אהבה". מעולם לא נפלתי מהן כשם שאחרים מסביבי נפלו, אשכנזים כמזרחיים, לא ידעתי להמחיז סרט שלם באוהל בטירונות, אבל את שלושת הסרטים הללו ראיתי פעמיים או שלוש בעשוריים הראשונים לחיים וחיבבתי בהחלט, במיוחד את שני האחרונים. כך או כך, מה שיפה בהם הוא הגלים שהם ממשיכים להכות. הסוגה הזו היא בלי כל ספק המשמעותית ביותר עבור הקולנוע והטלוויזיה של ימינו.

הסדרה הישראלית האהובה עלי כיום היא כזו שיונקת כמעט את כל השראתה מהז'אנר: "טקסי דרייבר". מצחיקה, עממית, מזרחית, אבל יותר מכל אנושית. אמנם יש בה דמויות קריקטוריות קלאסיות האופייניות לז'אנר, אבל לצדן דמויות בשר ודם שאינן נלחמות במייצגי מפא"י אלא כדי לחיות את חייהם, והן עושות זאת באופן מצחיק, אנושי ואמין. המצחיק הוא שגם יובל סגל, שיצר את הסדרה ומככב בה, הוא אשכנזי, אבל הוא לא יוצר עולם מהשקפה פטרונית, לא כלפי הדמויות ולא כלפי הצופים, אלא מנקודת מבט אוהבת.

ומעבר ל"טקסי דרייבר", אחת ההצלחות המסחררות בטלוויזיה הישראלית בשנה שעברה הייתה "עספור" (שלא ראיתי ולכן אני לא יכול להתייחס לטיבה), על הנייר סרט בורקס קלאסי, כולל הגיבור המזרחי שמתאהב באשכנזיה. הלא בסופו של דבר אלה הם עיקרי הפוסט מודרניות – אין גבוה ונמוך. אפשר לקחת מוצר שהוא אולי נחות יחסית או לא מתוחכם ולהפוך אותו למשהו אמיתי, כמו "בת ים ניו יורק" או "טקסי דרייבר", ואני חושב שבאופן שבו סרטי הבורקס העלו על נס את יחסי העדות או סתם את העדתיות, נעשו ברבות השנים דברים מופלאים בידיהם של יוצרים רגישים יותר. גם אם הז'אנר נולד בחטא, בסופו של דבר זה היה שווה.

מד מן 2.09: חופשה בת חצי שנה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 17/03/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 02x09 - Six Month Leave

הנה הדיונון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 2 פרק 9

חופשה בת חצי שנה ("מד מן" 2.09)
מאת yaddo
בתאריך 17/3/2011
אני לא בטוח שיש לי הרבה לומר על הפרק, מעבר לעובדה שהוא היה מצוין. לא לגמרי הבנתי את התמה שקושרת את הדברים, מה בין מותה של מרילין מונרו לשקיעתה של בטי בדיכאון, לעובדה ששידכה בין שרה בת' לארתור והבריזה מארוחת הצהריים, לתחרות התרמת הדם במשרד, לתקרית של פרדי שהובילה לעזיבתו, לגילוי על רוג'ר וג'יין שהותיר את דון בקו האש של מונה, ואיך כל אלה (מלבד המובן מאליו כמובן) קשורים לשם הפרק. ברור ש"חופשה בת חצי שנה" היא אשליה, משהו שאומרים כדי שיישמע טוב וסולידי, מייפה את המציאות. קצת בדומה לדון כשהוא כעת מתגורר במלון ו"נתפס" על ידי ג'יין ומאוחר יותר רוג'ר. ספוילר בלבן לעונות עתידיות: מה שמעניין ומשמח זה שבסופו של דבר פרדי אכן חזר לעבוד בסטרלינג קופר (דרייפר פרייס). זה לקח אמנם יותר מחצי שנה, כמעט שלוש שנים למעשה, אבל אכן קרה לבסוף. בסופו של דבר הדלת אכן הייתה פתוחה בפניו, זה לא היה סתם בולשיט שנאמר כדי לפזר סוכר על הרגע הלא נעים.

כזה פרק גברי (ספ')
מאת איימס
בתאריך 17/3/2011

ועדיין הדבר שאני הכי זוכרת ממנו הוא העובדה שג'ואן שבורת לב ממותה של מרילין. "יום אחד אתה תאבד מישהו שחשוב לך", היא אומרת לרוג'ר, וכמה עצוב ונורא זה שמרילין חשובה לה עד כדי כך. אולי הכי הרבה מכולם. היה מכמיר לב גם לראות את פרדי שואל את דון מי הוא יהיה אם הוא לא ילך למשרד כל יום. אחרי שבפרק הקודם שמענו שגיסה של פגי שונא את עבודתו עד שהוא לא מצליח לקום מהמיטה (פיזית), אחרי שהפרקים הקודמים דיברו כל כך הרבה על זהות (כאישה, כרעיה, כאיש פרסום), השיחה הזו עם פרדי מיקדה רבים כל כך מביניהם, שרוצים כל כך להיות מישהו אחר, אבל מפחדים לא להיות אף אחד בכלל.

תגיות:

מד מן 2.08: לילה בלתי נשכח

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 12/03/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 02x08 - A Night to Remember 01

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 2 פרק 8

לילה בלתי נשכח ("מד מן" 2.08)

מאת yaddo
בתאריך 12/3/2011
אני חושב שזוהי הפעם הראשונה בסדרה שבה ראינו את בטי נראית כך, שיערה סתור והיא "מוזנחת", וכך היא נראתה יפהפיה מאי פעם. באודיסאה זעירה היא יצאה – או שמא נכנסה – לחפש את הפרטים הקטנים שיוכלו להפליל את דון, ללא הועיל. האיש יודע לשמור את סודותיו, מהסיבה שסודותיו הם חייו, הם הכסות. כשהיא אמרה לו שהוא אף פעם לא אומר לה שהוא אוהב אותה, חשבתי לעצמי "וואלה". זה מכבר ברור שבטי עבורו היא חלק מהכיסוי, תכשיט לתלות על זרועו, מושא קנאה לאחרים. הבלונדינית היפה. היא כבר התוודעה לבגידותיו בסוף העונה הקודמת, אבל זוהי הפעם הראשונה שבה קיבלה אישוש של ממש, באמצעות ג'ימי. הכוס הייתה מטאפורה יפה לחייה. היין כבר אינו שם, היא דורכת על השברים והם פוצעים אותה.

אני לא חושב שדון אי פעם אמר למישהי שהוא אוהב אותה, אני אישית לא זוכר שראינו את זה קורה. אני לא חושב שהוא אהב מישהי באמת. הוא ניסה לפייס את בטי ואמר לה שהוא אוהב אותה, הוא אוהב את הילדים, הוא אוהב את החיים שלהם. הכל נכון, חוץ מזה שהוא אוהב אותה. ואת החיים שלהם הוא אוהב כי אלה הם החיים של דון דרייפר, המעטפת שמסתירה את זהותו האמיתית. את הילדים הוא באמת אוהב, זה כן. נראה לי.

כמו בטי, גם ג'ואן ופגי נאלצו לראות את מעטה חייהן מוסר. עם כמה שג'ואן יכולה לסנוט בריק ככה בקטנה על כך שהוא מאשר לה לעשות את מה שהיא עושה, היא עדיין מטופפת במבוכה אל המטבח כשהוא מזכיר לה ששכחה למזוג לו מים. בעבודה, עד כמה שעבודתה הייתה נהדרת ועד כמה שהיוותה יופי של פנים (תרתי משמע) מול הלקוחות המרוצים, כאשר מלאכתה נושאת פרי גמולה הוא החלפתה בגבר, כי עכשיו נפתח לו תקן. בזכותה. זה היה רגע מדכדך מאוד.

פגי במקביל שוב חוזרה על ידי הכומר כדי לעזור לכנסיה ולתרום יותר לקהילתה. אני לא אוהב את החפירות שלו בעניינה, את הניסיונות החוזרים והנשנים להיכנס לענייניה הפרטיים, אבל ניכר שהוא מזהה אצלה תחושת אשמה ומנסה לזכך אותה, וזה יפה מצדו. בסופו של דבר הוא אמר כמעט הכל. אין חטא כל כך גדול שאלוהים לא יכול לשאת אותו. פגי לא אמרה כלום ובחרה שוב בקורקטיות שמהווה לה מפלט תמידי, אבל הדברים שאמר המשיכו ללוות אותה.

Mad Men - 02x08 - A Night to Remember 02

ובכן
מאת איימס
בתאריך 12/3/2011

אתה כותב דברים כל כך יפים על הנשים, מה נשאר לי?כמה עצוב לראות את ג'ואן מעזה לחלום בגדול וליהנות, רק בשביל להתאכזב שוב. ארוסה מפציר בה ללכת להסתכל על בתים ולא לעבוד, אבל באותה נשימה מזכיר שהיא חייבת להמשיך לעבוד. בשבילה זו לא טרחה, היא מעדיפה להיות נחוצה, אלא שרק לוקחים אותה כמובן מאליו.

כמו את פגי, שאנשי הכנסיה לא מבינים ולא רוצים להבין את מה שהיא מציעה להם. היא חושבת שזו הסיבה שהיא עזבה את הכנסיה, את הקהילה, אבל הסיבה האמיתית היא זו שהאב גיל מציע: היא לא חושבת שהיא ראויה. זו כבר פעם שלישית העונה שרומזים לה שהיא צריכה להבין ולקחת את מה שמגיע לה: פעם אחת בובי אומרת לה להישאר אישה תוך שהיא לומדת את עולם הגברים בו היא יכולה להיות שווה בין שווים, פעם אחת ג'ואן אומרת לה שהיא צריכה להפסיק להתנהג כמו ילדה ולפחד מהמיניות שלה, ועכשיו הכומר, מתייחס כמובן גם הוא למיניות שלה (ולכן פגי כל כך מובכת, עד כדי דמעות).

רק כשהיא תבין שמגיע לה, ושהחטא שלה היה כל כך זעום שהוא לא שווה את ההסתתרות הזו, את הדיכאון הזה (והפרק העכבריות הרגילה שלה נראית כבר כמו דיכאון של ממש). הפעם היחידה שהיא נראתה בחיים היה כשזעמה על אנשי הכנסיה שלא הבינו את הרעיון שלה, ועל גיל שלא הגן עליה. זה הכיוון בו היא צריכה לבחור: לדעת את המגיע לה ולדרוש אותו.

וכמו בטי, שמתחילת הסדרה חשה אבודה ומנוצלת בתפקידה כעקרת בית. מסכה בשביל דון, חזות יפה ותו לא. אני חושבת שהידרדרותה הכבירה מתחילה פה עכשיו. היא שומעת מכל עבר כמה היא נהדרת, אבל תמיד כמחמאה לדון, לא משהו שהיא עמלה עליו כל הזמן. זו לא הבגידה שפוגעת בה, כולם בוגדים, אני בטוחה שהיא יודעת, והיא גם העלימה עין מספיק זמן, אבל לפחות נשים אחרות אהובות, והיא מעולם לא הייתה. הוא אוהב אותה כמו שאוהבים צעצוע יפה, או כמו שהוא אוהב את הסיסמאות החלולות שלו. "מה נשים רוצות? קרבה", אז הוא נותן לה את הקרבה הזו, כתוצאה של משוואה מסובכת, לא כמשהו שנובע מתוכו. דון המנוול. דיק המנוול. בטי המסכנה (והנוראית. אני מדמיינת את סאלי המבוגרת נזכרת בתמונת אמה היפהפיה והמנוכרת* בשמלת המסיבות, במיטה, עם קרן האור בתוך עיניה).*כבר השתמשתי בזה פעם. גם זכרתי אז את כל הסיבות, אבל אני בכל זאת רוצה לומר את זה שוב. ספוילרים בשרשור, אין ספוילרים בהודעה המקושרת.

נפלא
מאת yaddo
בתאריך 13/3/2011

מעניין, גם אני לא יכולתי שלא לדמיין את סאלי המבוגרת נזכרת באמה העצובה שרועה במיטתה עם השמלה מאתמול. אימג' חזק ביותר.

תגיות:

שובר שורות 3.10: זבוב

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 10/03/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

הנה הדיון שהיה לנו על "שובר שורות" עונה 3 פרק 10 בפורום באג'נדה.

Breaking Bad (Season 3)

Breaking Bad עונה 3 פרק 10 ספוילרים
מאת lambert fan
בתאריך 24/5/2010
אני יודעת שאתם עסוקים עכשיו בלהתאושש מאבודים אבל לכשתתפנו… אני אשמח אם מישהו יפרש לי את פשר הפרק המוזר הזה. אני משערת שהיתה בו איזשהי כוונה מעבר ללהראות לנו שוולט הולך ומאבד את שפיותו, אבל אני לא יודעת מהי. האם הזבוב/הזיהום הוא ג'סי? או שהאובססיה מבשרת לנו את קיצו הקרב של וולט, בדומה לדודה של ג'סי מהסיפור שלו? פרשנויות שטחיות, אבל זה הטוב ביותר שעולה לי כרגע.
אם יש למישהו תובנות – נא שתפו.

 

הפרק שימח אותי
מאת רעות
בתאריך 24/5/2010
הוא באמת היה מוזר ומנותק כמעט לחלוטין מהקו של העונה, אבל הוא עשה לי נחת. בעיקר כי התגעגעתי מאוד לאינטראקציה המשעשעת והמרגשת של השניים. מעבר לכך שהפרק היה מצחיק בטירוף, החשש לגורלו של הזבוב האומלל ולגורלו של וולט שמתחיל לאבד את שפיותו ריתק אותי למחשב. וגם לא היתה משפחה מעצבנת בכלל, וזה היה כיף. נאום "זמן טוב להיפרד מהחיים" של וולט היה מרגש וגרם לי להיזכר למה אהבתי אותו כל כך בעבר. אין לי תבונות לחלוק בקשר לסמליות של הפרק, אבל לדעתי הזיהום הוא לא ג'סי אלא כל מה שקרה לחיים של וולט מאז שגילה שהוא חולה. ג'סי הוא זה שהזדהם בעקבות הבחירות של וולט.

אני לא בטוחה שהבנתי מה היה הסיפור עם האור האדום מעל המיטה של וולט. האם זו היתה מצלמה, והזבוב על העדשה יוצר משחק מילים למשעשע ל-'באג'? אם כן, זה בטח אומר שהבוס מאזין גם למכונית של וולט ואז ג'ס בצרות.

 

ספוילר
מאת lambert fan
בתאריך 25/5/2010
האמת שחשבתי שזה היה גלאי עשן מעל המיטה שלו. אמנם האור האדום זה כמו של מצלמה, אבל למה שתהיה שם מצלמה במקום שהאור שלה כזה גלוי? מוזר.

 

הממ,
מאת רעות
בתאריך 25/5/2010

גלאי עשן זה הגיוני. הרבה יותר ממצלמה, כי מדוע שהבוס ירצה בכלל לצפות בוולט ישן? אבל גלאי עשן לא אמור להבהב באורות אדומים. אולי זה היה חיישן כזה של אזעקה שנדלק בגלל שהזבוב נחת עליו? אני צריכה לצפות בסצינת הסיום שוב.

 

ברור שזה היה גלאי עשן
מאת Krunos
בתאריך 25/5/2010

למה שמישהו יתקין מצלמה נסתרת במיקום כל כך בולט ועוד עם מנורה אדומה?

אני מניח שעומדת סמליות מסויימת מאחורי העניין הזה. פרק מוזר ומייגע ביותר, אבל לא רע. קצת הזכיר לי את פמילי גאי מלפני שבועיים. מה שאני לא אוהב זה שג'סי התאושש מהסמים ומהמוות של ג'יין וחזר להיות אותו וונאבי מעצבן מתחילת הסדרה שמסיים כל משפט ב"יו". גם מאוד מפריע לי שהוא מתעקש לקרוא לוולט מיסטר ווייט, אחרי כל מה שהם עברו ועוברים ביחד. ג'יין, לעומתו, לא ממש התאוששה. "גראויטי" התחילה נחמד, אבל נראה שהיא לא מתקדמת לשום מקום ונהיית משעממת ומטופשת מפרק לפרק.

 

אני אנסה (ספוילרים)
מאת אריאל87
בתאריך 30/5/2010

Breaking Bad 03x10 - Fly 02אני לא חושב שהזבוב מייצג את ג'סי, הזבוב הוא הצורך של וולט לפתור את הבעיות שלו, צורך שהוא לעולם לא יוכל להגשים. המצב של וולט כרגע הוא שהוא עושה משהו ואין לו מושג למה, לחיים שלו אין מטרה. המונולוג שלו על מתי היה הזמן המושלם בשבילו למות מבהיר את זה – עד אז היתה לו מטרה, היה היגיון במה שהוא עושה. הוא גסס ורצה לפרנס את המשפחה שלו, היה לו יעד והיה היגיון במה שהוא עושה. ברגע שהוא התחיל להבריא והמשפחה שלו נטשה אותו, כל מה שהוא עושה הוא חסר טעם. ההצעה של גאס היתה מפתה מדי מכדי לסרב לה, אבל הוא לא צריך את הכסף, הוא פועל רק מתוך אינרציה. תחושת חוסר התוחלת הזאת, חוסר המשמעות, היא לדעתי הזבוב. התחושה המזמזמת הזאת בראש של וולט שלמה שהוא עושה אין משמעות, ושהוא חייב לפתור את זה, שהוא חייב למצוא את הקומבינציה הספציפית של ההברות והמילים כדי להסביר לסקיילר את המצב, כדי שהיא תקבל אותו בחזרה ולחיים שלו שוב יהיו משמעות.

אבל כמו שהוא בחיים לא יצליח לפתור את החידה הזאת, כי אין לה פיתרון, הוא בחיים לא יצליח להרוג את הזבוב, כי תמיד יבוא עוד זבוב. הניסיונות המוגזמים שלו לתפוס את הזבוב הם חסרי משמעות בדיוק כמו כל דבר אחר שהוא עושה. כשוולט מספר לג'סי על הלילה שפגש את אבא של ג'יין הוא מדבר על כמה היקום כאוטי וחסר משמעות, נראה לי שזה די מחזק את הפרשנות שלי. מצחיק שהזכרת את הפרק האחרון של לוסט דווקא עכשיו, כי נראה שהפרק ההוא והפרק הזה חולקים מסר דומה – אנשים צריכים להרפות (אם כי מיותר לציין שהפרק הזה הרבה יותר מוצלח). הסיפור של ג'סי על דודה שלו די מבהיר את זה. גם הדיאלוג ביניהם על ג'יין חוזר לתמה הזאת, וולט אכול רגשות האשם מול ג'סי שהשלים עם הגורל, עדיין כואב לו על מה שקרה אבל הוא לא מרגיש אשם.

אולי זה שדווקא ג'סי הרג את הזבוב בא להראות שהקשר של וולט עם ג'סי זה הדבר המשמעותי היחיד בחיים שלו, הדבר היחיד שיכול להציל אותו מהשיממון שהוא נמצא בו? לגבי זה אני כבר לא בטוח, אבל זה נשמע הגיוני. מה שחסר לוולט זה משפחה, וג'סי הוא כמו בן בשבילו. אם ממשיכים בקו המחשבה הזה, אז השיחה בינו ובין ג'סי בסוף מראה שוולט לא הבין את הרמז – כשהוא אומר לג'סי שהוא לא יוכל להגן עליו אם משהו יקרה, הוא מסיר מעצמו את האחריות שאמורה להיות לאב על הבן שלו. אולי עכשיו כשכל סיפורי האנק והתאומים נשכחו, נגלה שהקליימקס של העונה ילך דווקא בכיוון הזה – התרמית של ג'סי תתגלה ווולט יצטרך לבחור בינו לבין גאס, שזו בעצם הדילמה שהיתה לו לאורך כל הסדרה, היחסים שלו עם האנשים הקרובים אליו מול הצורך שלו להוכיח את עצמו ולהצליח. אולי מה שוולט צריך לעשות זה להרפות מהמשפחה שלו ולקבל את ג'סי כמשפחה האלטרנטיבית שלו, לא יודע.

בקשר לאזעקת העשן – נראה לי די בבירור שזו אכן אזעקת עשן ולא שום דבר אחר, אבל אין לי מושג מה המשמעות של זה. בהתחלה זה היה נראה לי כמו משהו שקשור להשגחה עליונה, אבל זה לא התחבר לי לשום דבר אחר בפרק. אולי זה פן נוסף של מטאפורת הזבוב – עוד משהו מציק ומעצבן, אבל כזה שרק מחכה להתפוצץ, כזה ששם את וולט בחרדה מתמדת. הזבוב הבלתי מושג מייצג את חיי המשפחה הכושלים שלו ואזעקת העשן מבשרת הרעות מייצגת את עסקיו המפוקפקים עם ברוני סמים רצחניים? אולי.

זה מה שהצלחתי לסחוט מהפרק הזה! הוא היה די מוצלח לדעתי, מוזר שהם מביאים פרק שהוא די פילר בשלב כל כך מאוחר בעונה. הוא אמנם שפך אור על ה-state of mind הנוכחי של וולט, אבל הרבה התקדמות עלילתית לא היתה שם. די פחדתי שבהשפעת הכדורים וולט יספר לג'סי שראה את ג'יין גוססת ולא עשה שום דבר כדי להציל אותה, אני שמח שזה לא קרה, אבל אני מהמר שזה יקרה עד סוף העונה, לצערי.
טוב, זהו!

 

או!
מאת lambert fan
בתאריך 30/5/2010
בדיוק למשהו כזה חיכיתי מוצלח תודה!אחלה פרשנות, קיבלתי.(אני לא חושבת עכשיו שיש משמעות מיוחדת לגלאי העשן בפני עצמו. הזבוב בסוף פשוט בא להבהיר שהבעיות של וולט לא נפתרו בכל שהרג את הזבוב במעבדה. הכל נשאר כשהיה. זה היה כמו לכתוב בסוף הפרק to be continued… או משהו כזה.)

 

וואו, אני מצטער (ספ')
מאת yaddo
בתאריך 4/6/2010

אבל זה נראה לי לגמרי לא העניין. הזבוב הוא בעליל המצפון שלו, שטורד את מנוחתו, את שלוותו וביומיים כמו אלה – גם את שפיות דעתו. וולט אמר את זה בבירור כשתיאר את אירועי הלילה שבו הניח לג'יין למות, מה שבוודאי מהווה את עיקר הנקיפות, ואת הזמן והמקום המושלמים שבהם יכול היה למות ולהימנע מכל מה שבא אחר כך וזיהם את חייו ואת חיי משפחתו. אבל הוא לא יכול היה למות כי עדיין לא הרוויח את הכסף שהיה צריך – שכבה נוספת של מצפון מעיק.

כל הרעיון הזה היה מאוד יפה ללא ספק. אין כמו זבוב – חיה מסריחה ומייסרת – כדי להמחיש את החמקמקות וחוסר הנלאות של המצפון, אבל כמו תמיד בסדרה הזו, זה נננננננננננננננננננממממממממממממממממממממממררררררררררררררררררררררחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. רבאק, שני שליש מהפרק הוקדשו למאמציו של וולט ולאחר מכן של ג'סי להרוג את הזבוב. אוקיי, אלגוריה, בסדר, אבל פאקינג תגיעו לפואנטה. מריחות הזמן בסדרה הזו הן רעה חולה מבחינתי. ממש. הן מייגעות ומרחיקות אותי מהסדרה כבר מהפרק הראשון שלה, וזו הסיבה שרק אתמול סוף סוף הבאתי את עצמי לצפות בפרק, שבוע וחצי אחרי ששודר, ובסופו של דבר קיבלתי כמעט חצי שעה של סבל.

ולא סתם סבל, אלא סבל צפוי. עצם המרדף הסמלי, הנעל שנתקעה בתקרה, הנפילה מהמרפסת העילית, הנעילה של ג'סי בחוץ. כן, היו כמה קטעים משעשעים בינות לרגעי הסקרובול הטפשיים האלה, והאפקטים היו מאוד נחמדים (כשוולט נפל מלמעלה על המיכל ואז על הרצפה, ריחמתי על הכפיל המסכן כי זה נראה ממש כואב. אבל אז המצלמה התקרבה במהירות והתמקדה בבראיין קרנסטון עצמו – WTF?) ואני מסכים שהגיע הזמן לאינטראקציה משמעותית בין וולט לג'סי כמו בעונות הראשונות, משהו שחסר מאוד בעונה הזו, אבל לא לפרק הזה פיללתי.

הדקות האחרונות של הפרק גאלו את קו העלילה, אבל עדיין לא הצדיקו את המצג המוגזם לחלוטין שהיה לפניהן. במהלכן חששתי שוולט אכן יספר לג'סי שהניח לג'יין למות, אבל שכלית ידעתי שזה לא יקרה כי יותר חשוב מה שוולט מרגיש מאשר מה שקורה בחוץ. ואכן, הוא לא סיפר ובהתאם הזבוב לא מגביל את עצמו אל מקום העבודה (שבו ג'סי נמצא), אלא רודף אותו גם בביתו, בחדרו, על יצועו.

וכמו תמיד בסדרה הזו, ואני חושב שיש לזה חלק ענקי בסיבה שאני ממשיך לצפות בה – בראיין קרנסטון פשוט מדהים מדהים מדהים. באמת מזל.

 

אההה, המממ, כן (ספ')
מאת אריאל87
בתאריך 4/6/2010
יכול להיות שבניסיונות שלי למצוא משמעות איכשהו פספסתי את המובן מאליו, קיבלתי.
תגיות:

מד מן 2.07: כינור הזהב

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 05/03/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 02x07 - The Gold Violin 01

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 2 פרק 7

מד מן 2.07: כינור הזהב

מאת yaddo
בתאריך 5/3/2011
כינור הזהב – מושלם מכל בחינה רק שאי אפשר לנגן בו. בלתי חדיר. בלתי יישים. הפרק שיחק לא מעט על התמה הזו במסגרת המטאפורה היפה שמתנוססת בראשו. סאל וקן למשל. קן אומר לו "אתה לא כמו כולם כאן", וסאל שכמובן רוצה שיחשבו שהוא כמו כולם, עונה "אני לא יודע אם זה נכון". כאשר שניהם ירדו במעלית עם ג'יין, סאל רצה את קן שרצה את ג'יין, זה היה משעשע למראה. ג'יין עצמה הייתה כינור זהב עבור רוג'ר. היא לא הקדישה לו מחשבה רבה. כאשר שאל אותה איפה היא גרה היא הפנתה אותו אל תיק העובד שלה, שחשוף בפניו אם רק ירצה, הוא הרי הבוס. אבל במקרה שלה נוצר פתח כאשר היא פוטרה על ידי ג'ואן. ג'יין באה בדמעות אל משרדו של רוג'ר "כדי להיפרד", ובהזדמנות הזו, מעמדה של פטרון, הוא שאל אותה שוב איפה היא גרה, והפעם היא ענתה. ג'יין מרחוב ג'יין.אבל אני חושב שהנמשל החביב עלי היה באגף של בטי. ג'ימי בארט העתיר עליה מחמאות והיא הייתה התגלמות כל מה שטוב ושהוא ושכמותו אינם יכולים להשיג, אלא רק גברים כמו דון. הוא היה מאחוריהם כל חייו, הוא כבר מכיר את ההרגשה. ואז הוא הצליח לחדור את השריון המוזהב והיפהפה שלה, הוא סיפר לה על דון ובובי, הוא סיפר לה שהיא נבגדת. היא מיד התערערה, אבל המהלך שלו הושלם כאשר היא כבר לא הייתה בטווח הראייה שלו. בעיניי זה היה אחד הסופים היפים בסדרה: בדרך חזרה באוטו דון ובטי ישבו בשתיקה ופתאום היא הקיאה, מגעילה ואנושית, ברכב החדש והנוצץ של דון.קטנות:
הנשים בסדרה הזו בדרך כלל נראות שונות בתכלית מאשר במקומות אחרים שבהם השחקניות נמצאות, אבל שרה דרו בתפקיד אשתו של סאל ללא ספק שונה מכולן.

מצחיק לראות איך פעם הצעירים לא אהבו קפה, כמו גם את הלכלוך שהשאירה אחריה משפחת דרייפר.

אוח, הנשים
מאת איימס
בתאריך 5/3/2011
Mad Men - 02x07 - The Gold Violin 02קיטי המסכנה. קישוט על זרועו של סלבטור, מסכה כדי להדוף את השמועות. היא נעלבת כאשר לא משתפים אותה בשיחה, אבל זו בטח לא הפעם הראשונה שזה קורה. אני תוהה אם היא מבינה אבל דימויה העצמי פגוע כך שהיא לא מתארת לעצמה שמגיע לה יותר, או שסלבטור שחקן טוב כל כך (או שפשוט אי אפשר לשים לב למה שלא יודעים לחפש). בכל מקרה העובדה שסאל מרשה לעצמו כל כך הרבה עם קן, כאשר הוא כנראה יודע שדבר לא יצא מכך, עצובים כשלעצמם.ומי שאינה אומללה בכלל היא ג'יין, שהגיעה לסטרלינג קופר עם משימה, ונראה שהיא תשלים אותה מהר מהצפוי. ג'יין היא מסוג הנשים שמשחקות בדיוק את המשחק, יודעת מה הוא תפקידה ומפיקה ממנו את המירב. מי שמפסידה היא ג'ואן, ששוברת את התבנית אבל עדיין שנייה לכל גבר. היתרון בלשחק את המשחק, אני מניחה, הוא שלפעמים אפשר גם לנצח.מצחיק לגלות שג'ימי בארט המצליח גם הוא מגיע מעמדת נחיתות. גם הוא שבר את התבנית. לא מפתיע, כי בובי היא דמות הגבר המסורתית במערכת היחסים (היא עושה את העסקים, וג'ימי כפרס שמראים כדי למשוך את העסקים הללו), אבל מעניין לראות את תגובתו של גבר להיותו האישה הנבגדת, כשכל כך הרבה מונח על הכף. בסוף הוא מתעמת עם דון, לכאורה כגבר לגבר, אבל בבירור כלא שווים.

וברקע של כל זה, מלבד כינור הזהב, הוא הציור האדום. כולם מדברים על כמה נהדר הוא, כמה יפה ומה אפשר להגיד, אבל בשביל קופר הוא עוד כלי כדי להרוויח כסף. כמו כולם שם.

ובקטנה:
הפיקניק היה נהדר, אחת התמונות הזכורות ביותר עבורי בסדרה עד כה.
תגיות:
© עידו ישעיהו