הנה הדיון שהיה לנו על בפורום שלנו באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 12
כשהפרק שודר לראשונה בפברואר 2008, שוחחנו עליו בפורום בנענע. למעשה, זה היה הדיון המעמיק הראשון שלנו אי פעם על הסדרה. כדי לסדר את הכל תחת קורת גג אחת, הנה מה שאמרנו אז.
yaddo: "שכח מהבחור בארון".
אני עדיין הופך בדעתי על אירועי הפרק, על הקשר בין קנדי וניקסון לענייני הפרק. מי הוא קנדי ומי הוא ניקסון? על פניו פיט עם כפית הזהב בפה הוא קנדי ודון שהתחיל מאפס הוא ניקסון, אבל מה זה אומר שבפרק הזה אנחנו רואים שקנדי ניצח וניקסון הפסיד?
ג'ון האם הפגין משחק מעולה אף יותר מהרגיל, גלובוס הזהב כל כך הגיע לו (וגם האמי של השנה הבאה). חשיפת הסוד שלו נעשתה באופן מצוין, ולבסוף מתברר שבניגוד לחשדות פיט, דיק וויטמן לא היה פושע, אלא סתם אדם ששונא את חייו. באתי לכתוב ”שונא את עצמו” אבל זה לא נכון. אם הוא היה שונא את עצמו הוא לא היה בורח. אדם שמחליף זהות הוא אדם הסבור שהוא שווה הצלה. מזל לפיכך שרייצ'ל מנקן הייתה שם בשביל להיגעל ממנו. אני רק מקווה שזה לא אומר שהיא תיעלם לנו עכשיו.
גם סצינות המסיבה היו מעולות, האינטראקציות שרחשו עד כה צפו ועלו לפני השטח במלוא עוזן, כולל היסטוריה בין ג'ואן לפול ונשיקה בינה לבין סאל במסגרת המחזה של אותו פול (”מוות הוא הלקוח שלי”, חה. אני אוהב יומרנות), מלווה במבט מעניין מצדה. האם ניחשה שהוא הומו? פיט היהיר חשב שדון בכיסו כאשר אמר לפגי שכדאי לה להיזהר בדבריה כלפיו. כמה משמח יהיה לראות אותה הופכת לקופירייטרית ואת פיט מצר עינו על כך. אבל למה כיערו אותה כך?
רעות: "איזו אמונה מוטעית גרמה לך לרצות להיות כאן?"
אני דווקא חושבת שכל הדמויות הם קצת ניקסון, ואף אחד מהם אינו באמת קנדי. דמותו של ניקסון, הלוזר הנצחי, היא דמות של אדם שנופל, קם ואז נופל שוב, והיא פחות או יותר מאפיינת את הגברים והנשים של שדרות מדיסון. אני חושבת שאפשר לטעון שיש משהו בעוצמתו ועליבותו של המנהיג הזה, שבא לידי ביטוי בכל אחת מן הדמויות.
לאחר העימות בין קנדי לניקסון, נתפס ניקסון כדמות חיוורת, חלשה ואפרורית והוא נלחם בתדמית זו בכל כוחותיו. גם פגי אולסן מבקשת להלחם בתדמית החלשה, שנוצרה לה מתוקף מגדרה. שניהם הרגישו שאיש אינו באמת מעריך את מאמציהם לעשות את הדבר הנכון. במסיבת עיתונאים ב-1962, ניקסון היה נסער מאוד מהיחס הלא ראוי שקיבל לדעתו והוא צעק: "לא יהיה לכם את דיק ניקסון להתעלל בו עוד". אני מקווה שגם לפגי יהיה יום אחד את האומץ לצאת בקריאה דומה.
באותו עימות טלוויזיוני מפורסם סירב ניקסון להתאפר. הוא לבש חליפה אפורה, מכובדת בעיניו, אשר נבלעה ברקע האפור של האולפן. הוא האמין שמדיניות החוץ שלו תדבר בעד עצמה והוא לא ניחש שלמראהו החיצוני תהיה השפעה רבה כל כך על דעת הקהל. בניגוד לניקסון של 1960, הגברים של שדרות מדיסון לא בוחלים במסכות ובחיוכים מזויפים, והם מאוד מודעים לתדמית הציבורית שלהם. צביעות היא שם המשחק בשדרות מדיסון, אך גם אם תדע לשחק בו היטב, לא מובטח לך ניצחון. רוג'ר סטרלינג השתתף בפגישה חשובה, לאחר שעבר התקף לב קשה. הוא התאפר בכדי להסתיר את חיוורונו, ועטה על פניו חיוך מתנשא. בסופו של דבר הוא התקשה להתמודד עם העצבות שהובילה למחלתו, ובאותה פגישה לבו בגד בו שוב.
דון דרייפר מאמין ש"אנשים נוטשים את חייהם בכל יום מחדש" והוא שוב מבקש לברוח כשעולמו עומד להיהרס. גם ניקסון החליט לנטוש את חייו הציבוריים שנתיים לאחר הפסדו לקנדי. הוא פרש מהפוליטיקה ובחר להמציא את עצמו מחדש במשרד עורכי דין בניו יורק. גם הוא, כמו דון, הצליח ב-1972 לבנות עצמו חזרה, ברגע שהחליט שחייו הציבוריים ראויים להצלה.
בשנות ה-60, הדימוי העיקרי של ניקסון היה דימוי של אדם שאינו מסוגל להפסיד בכבוד. כמו פיט קמפבל, גם הוא ידוע בתמרוניו הפוליטיים ובאמונה שהאמצעים תמיד יקדשו את מטרתו האישית. וגם פיט, בדומה לניקסון של תחילת שנות ה-60, עדיין לא אמר מן הסתם את מילתו האחרונה. בניגוד לניקסון, פיט אינו זקוק ל'גרון עמוק' שיחשוף את פרצופו האמיתי, הוא הרי עושה עבודה מספיק טובה בעצמו. אולי יום אחד הוא יבין שגם לו, כמו לשאר הדמויות, יש בחירה. הוא אינו חייב להיות נשוי לאישה שאינו אוהב, או לעסוק בקריירה שנבנתה עבורו על ידי אחרים. אחרי כל, אנשים כנראה נוטשים את החיים שלהם בכל יום מחדש.
***
עכשיו אני יכול להוסיף שפספסנו נדבך מהותי במאזן הכוחות האלגורי המגולם בניקסון וקנדי: דון דרייפר ודיק וויטמן. היה קטע יפה במיוחד כאשר דון פסע בתקיפות אל משרדו של קופר כדי לספר לו שבחר בדאק, ופיט מיהר בעקבותיו. השניים חלפו על פני טלוויזיה דלוקה ומושתקת שבה קנדי נשא נאום. עוד לפני שהם נכנסו למשרדו של קופר כבר נרמז לנו: זהו קנדי, האיש שידו על העליונה – דון דרייפר.
לאחר מכן ראינו את הפלאשבק שבו השיג דיק וויטמן את זהותו החדשה. מה שלא זכרתי זה שהפיצוץ נגרם בגלל סיגריה שהוא עצמו הצית ומצת שהוא עצמו הפיל. בטקס החלפת הדיסקיות סומן נצחונו דון דרייפר על דיק (קיצור של ריצ'רד) וויטמן. על מיטת בית החולים הוא – כלומר דון דרייפר – זכה במדליה בשם נשיא ארה"ב ובשם אזרחי ארה"ב. ההמשחה הושלמה.
שתי קטנות:
כמה שובר לב היה לראות את אדם הקטן רץ אחרי הרכבת וקורא לדיק, עכשיו כשאנחנו יודעים שהוא מת (ודון עדיין לא יודע). איזו דמות טראגית.
אני ממש מחבב את הילדי, המזכירה של פיט. היא תמיד מקפידה להיות כלפיו גועלית ולא לפחד ממנו, והפעם גם הייתה מאוד חמודה ומפוכחת בכל הסיפור שלה עם הארי. חבל שהוא נשוי.
אני אוהבת את העונה הראשונה הזו רק כפתח לעונות 2-4 האהובות עלי כל כך. בעיניי היא החלשה ביותר, אבל ההתכתבויות שלה עם העונות המאוחרות (כמובן שזה הפוך והן המתכתבות איתה) משמחות אותי: החל מדון, עם התקף החרדה שלו על גילויו, שחזר בעונה 4 עם פיי. כשהוא בורח לרייצ'ל הוא אומר לה שהיא מכירה אותו טוב יותר מכולם, כפי שהוא אמר על אנה ב"המזוודה" (כמובן שזה לא נכון לגבי רייצ'ל אבל כן נכון לגבי אנה, ומאז הוא גילה את הסוד שלו עוד אלף פעמים).
חוץ מזה סיפור הפיכתו של דיק ויטמן לדון דרייפר התכתב בעיניי עם סיפורו שלו ושל מייגן: כמה דברים היו צריכים לקרות כדי שזה יקרה. קודם הילדות הקשה במיוחד (ולא סתם ילדות "רגילה" של עוני, אלא האם הזונה והאב המת), אחר כך הגיוס, אחר כך השליחה למוצב שכוח אל לבדו במקום עם פלוגה, אחר כך הירי, אחר כך הבעתה, ורק בסוף היה לו מקום להחליט והוא אכן החליט.גם בצפייה הראשונה וגם עכשיו טעיתי לחשוב בהתחלה שמדובר בטעות בזיהוי שדון לא תיקן. למעשה דון הבין שיש לו הזדמנות, וזה מה שמאפיין אותו. היכולת לקחת טרגדיה ולהפוך אותה להזדמנות. מדהים כמה בשנות ה-50 מילה של אדם הייתה שווה.
אחר כך היתה פגי, שבוכה מכך שהיא עושה הכל נכון, לפי החוקים והכללים, וכולם שונאים אותה, ודבר לא מצליח לה. מאוחר יותר היא מנסה ללכת לפי החוקים שהיא מכירה כשהיא מפטרת את העובד שהטריד את ג'ואן, למשל, ומגלה שגם זה רק מעורר אנטגוניזם ולא כולם אסירי תודה על שהיא כה ישרה. בכלל, לאורך כל הסידרה פגי משתדלת כל כך להיות בסדר, ותמיד אוכלת הכי הרבה חרא על זה. היא מסוגלת לא לציית לכללים, היא עושה את זה שוב ושוב כשמעמידים אותה במבחן (בפרקים הכי יפים שלה, כמו כשהיא מעשנת מריחואנה או מתפשטת), אבל זה תמיד כיציאה מהדמות כדי להוכיח משהו, וזה לא טבוע בה.
ג'ואן, שכאשר פול אומר לה שהוא אוהב אותה יותר ככל שהיא מרושעת יותר אומרת לו רק "אני יודעת", מכינה אותנו לעונות של רשע, שגם נובעות מזה שהיא יודעת שהיא צריכה לגלם דמות, ולא בהכרח משום שזו מי שהיא (ופרק אחרי פרק אני נדהמת לראות עד כמה כריסטינה הנדריקס, שמייצגת את היופי הגדול מאז ההתחלה, רזה בעונה הזו). והכי שמתי לב לפיט, שהתקדם הכי הרבה לכיוון השאיפה שלו, אבל הוא היחיד שעשה את זה לא בזכות כשרון או עבודה קשה, אלא בגלל המעשה הנלוז של הפרק הזה. כמה יפה היה לראות את טרודי כבר אז מעמידה אותו במקומו, וכמה מחליא הוא היה כבר אז.
ויאדו, מעניינת מאוד ההבחנה לגבי דיק ודון כמייצגים של קנדי וניקסון. גם זה מתכתב בעיניי עם הבחירה בין מרילין וג'קי (אני חושבת שאפשר לסכם שאני פשוט מתעניינת יותר בנשים בסידרה וזהו :)), והמשמעויות שהיו לזה מבחינת הנשים (כמאבק פנימי תמידי ולא בחירה בין שתי נשים שונות). ושוב מדהים בעיני עד כמה אליסון נוכחת בהתחלה, וזה מעצים את הצער שלי על אופן עזיבתה. במיוחד שהיא התחילה כפקידת קבלה כמו מייגן, והיתה יפה ופרועה קצת כמוה.