Archive for דצמבר, 2010

מד מן 2.01: לצעירים ברוחם

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 30/12/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

mad men 2x01הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על פרק פתיחת העונה השנייה של "מד מן"

מד מן עונה 2 פרק 1
מאת רעות
בתאריך 2/6/2009

כמה נפלאה ומרתקת התמונה הזו מימין של דון דרייפר. לא מתרחש בה הרבה , אבל היא מצליחה לתמצת בשבילי את כל מה שקרה בפרק המקסים שפתח את העונה השנייה: דון דרייפר מגיע מהעבודה בשעת ערב מאוחרת, כי זה מה שכולם מצפים מ"איש עסקים בכיר בסביבת עבודה לוחצת". כן, גם לחץ דם גבוה הוא חלק מהגדרות התפקיד. אם רק יכל למכור את ניסיון חייו במחיר ששילם עבורו, הוא לא היה צריך לעבוד כל כך הרבה. דרייפר פותח את הדלת בשקט ושמח למצוא את הבית ריק מאנשים. הוא אוהב את המשפחה שלו, אבל כל אחד זקוק לפעמים למעט שקט. הוא מוריד את הז'קט ושומט אותו על הרצפה בעייפות. אחר כך הוא בטח ינער אותו ויפרוש אותו יפה על הכסא, אבל עכשיו המראה של הז'קט המכובד והמחוייט זרוק על הרצפה מוצא חן בעיניו. דרייפר נכנס לסלון כשהיצור הפרוותי המושלם שמע את צעדיו ורץ לעברו. נשים רוצות את דרייפר וגברים רוצים להיות כמוהו, אבל אף אחד לא אוהב אותו או מקנא לו כמו פולי. כשדרייפר מתיישב הוא שם לב שפולי מרחרח את נעליו בחשדנות כדי לגלות מאיפה בא ואילו כלבים אחרים פגש בדרך. הוא מביט בו ומגחך. איך זה שכולם תמיד רוצים חתיכה ממנו למרות שמעולם לא היה לו מה לתת?

הוא מדליק את הטלוויזיה ורואה בשידור נוסף את הסיור שערכה ג'קי קנדי בבית הלבן. היא מספרת שהיא אוהבת את אחד החדרים בגלל הצבעים החמים שבו ודרייפר חושב שזה מגוחך שהיא טורחת למכור למצלמה את הצבעים בחיים החדשים שלה, בזמן שהיא עצמה משודרת בשחור-לבן. אבל ג'קי קנדי אינה היחידה שחיה את חייה בתוך כרזת פרסומת. פיט מנסה למכור לאישתו את המחשבה שלאף אישה אחרת אין את מה שיש לה, למרות שכל מה שיש לה זה בעל שאפתן מדי שלא מסוגל לאהוב באמת. ופגי? מאז הקידום היא עובדת קשה בכדי למכור את התדמית המקצועית והרזה שלה, אבל מאבדת מיום ליום את החום שהביא אותה לתפקיד החדש. דרייפר מפנה את מבטו אל הז'קט האפור הזרוק על הרצפה רגע לפני שפולי מתחיל לחפש בו ראיות למפגשים סודיים עם כלבים אחרים. הוא תמיד מבקש למכור לכולם במשרד שבגדים הם רק בגדים ושאנשים הם הרבה יותר מסתם נעליים מצוחצחות, אבל בכל זאת השבוע במעלית הוא נזף בפקיד מקומה אחרת, לאחר שאופיו גס הרוח לא כיבד את כובעו היקר. דרייפר קורא לפולי החופר בז'קט באפו ומניח עליו את ידו. בגדים הם לא רק בגדים ואנשים הם אכן נעליים מצוחצחות, צבועות בצבעים חמים.

לצעירים ברוחם
מאת yaddo
בתאריך 6/6/2009

סוף סוף צפיתי שוב בפרק והוא היה מדכא בהרבה מכפי שזכרתי, בעיקר כי עסק בדברים שגם ככה מטרידים אותי – היעלמות העלומים. כולם נאלצים להיות כל כך בוגרים, אם זה דון כמבוגר האחראי במעלית שמעמיד שני צעירים חסרי נימוס במקומם, אם זה הארי ופיט שמתמודדים עם תינוק בדרך או הציפיה לכך, אם זו בטי שעושה בדיוק את מה שחברתה מהעבר, כשהיו בנות 22, עושה כיום בבגרותה, ותמורת כסף או חסכונו מוכרת את עצמה בקטנה למכונאי שמסדר לה את הרכב. לא ברמה של חואניטה החברה, כמובן, אבל גם לא בעד אותם סכומים.ההקראה מהספר בסוף, Meditations in an Emergency, היוותה חותמת מדכדכת במיוחד להרהור על הזמן העובר: "כעת אני ממתין בשקט שהקטסטרופה של אישיותי תיראה יפה שוב".

לאלו שחושבים צעיר
מאת איימס
בתאריך 30/12/2010

Mad Men - 02x01 - For Those Who Think Young B

חודשיים אחרי מאורעות הפרק הקודם, ופגי כבר רזה ויפהפיה שוב (ובאופן כללי יפה בהרבה מבפרק הראשון בסדרה). אף אחד לא מתבייש לדון בקול רם בהיעלמותה ולהציע ספקולציות באשר למערכת יחסים עם דון. אף אחד גם לא מתבייש לבקש ממנה לצאת לבדוק משהו עם המזכירה, והיא בתורה לא מתביישת להעמיד אותה במקומה. פגי צריכה לזכור מנין היא באה, ונדמה שהיא זוכרת את זה, אלא שהיא בזה לנערה שהיא הייתה אז, נערה שנכנסה להריון ולא ידעה את זה בכלל. מאוחר יותר בפרק היא אומרת שגם היא רק בת 22, והיא נענית שהיא לא נחשבת. זה לא כי היא אישה, זה כי פגי איננה בת 22 ומעולם לא הייתה. היא מבוגרת בהרבה משנותיה, הדברים שעשתה הוסיפו לה שנים. מראש היא לא הייתה כמו כולן, לא עוד אחת בסל של נשיקות, אבל מעולם לא הייתה לא עצמה כמו שהיא עכשיו. תהליך החניכה שדון מעביר אותה ניכר הפרק, כשהוא מלמד אותה שמי שאומר שסקס מוכר לא מבין דבר. אלו אותם האנשים שאומרים שצעירים יודעים טוב יותר (כאשר למעשה הם לא יודעים כלום. גם לא שהם צעירים), אבל כמו שבשביל הניסיון שבבגרות צריך לשלם, והמטבע היחיד הוא שנים, בשביל לעשות את מה שהם עושים לא מספיק לקצר את החצאית של הדיילת ולשלוח להדפסה. צריך לפנות עמוק יותר.

ואם פגי בת 22 וזקנה משנותיה בטי כמובן מייצגת את ההפך. בערב ולנטיינ'ס דיי היא פוגשת חברה ותיקה, ומגלה שהיא לא התבגרה בכלל, לפי ראייתה של בטי. היא עדיין חיה את החיים שבטי חיה אי אז, כשהייתה צעירה ויפה (ודוגמנית, היא לא נותנת לנו לשכוח שהיא היתה דוגמנית). במקביל היא מרגישה לא אהובה ולא נחשקת, שוב, כשדון לא מצליח לתפקד במחיצתה (היא יודעת שבמחיצות אחרות הוא מתפקד גם מתפקד). הפתרון שלה הוא פשוט: להרגיש נחשקת על ידי גברים אחרים, אלא שהיא בוחרת לעשות את זה בטיפשות, כרגיל, ובמזל חוזרת הביתה בשלום. במקביל אליהם גם פיט וטרודי מתמודדים עם הרצון להתבגר (ובפירוט: טרודי רוצה, היא כבר מיושבת ורצינית. פיט הוא עדיין ילד שמביא לאשתו שוקולדים בשביל לאכול אותם, והוא עקשן ומעצבן. שיגיד תודה על הפתק שהשאירה לו. איך הוא לא מבין מה יש לו…).

אבל רגע השיא שלי הפרק שמור לג'ואן. האישה מבריקה: מצד אחד מעמידה במקומה מזכירה שלא מדברת כמו שצריך לפגי (שהתעמרה בה בלי סיבה ומתוך רצון לבסס את מעמדה, כך נראה), ומהצד השני מבינה מה פגי עושה ומאילו מניעים, רואה שהיא לא זוכרת "שפעם לא הייתה לה דלת", כדברי ג'ואן בפרק הקודם, ומחזירה לה, עם מכונת הצילום במשרד שלה.

מדיטציה בשעת חירום
מאת yaddo
בתאריך 31/12/2010

"מד מן" אוהבת לזרוק עלינו יצירות שאמורות להיות חומר משלים. אז אני לא אלך לקרוא בשבילה 700 עמודים של איאן ראנד, אבל פואמה אחת היא בסדר מבחינתי. Meditations in an Emergency הוא שיר (ואסופה של שירים באותו שם) מהפיפטיז של פרנק אוהרה האמריקני. נראה שהסכסוך העצמי העמוק של אוהרה מתיישב היטב על דון, גם אם הפרטים אינם בהכרח זהים. השיר שמתוכו ציטט דון נקרא "מיאקובסקי", כשמו של המשורר הרוסי.כעת אני ממתין בשקט
שהקטסטרופה של אישיותי
תיראה יפה שוב,
ומעניינת, ומודרנית.הארץ אפורה
וחומה ולבנה בעצים,
שלגים ושמים של צחוק
תמיד הולכים ופוחתים, פחות מצחיקים
לא רק אפלים יותר, לא רק אפורים.

זה עשוי להיות היום הקר ביותר
בשנה, מה הוא חושב על
זה? כלומר, מה אני? ואם אני חושב,
אולי אני עצמי שוב.

אני אוהב את הליריות הזו בדון. זו שמביאה אותו להתעניין בשירה וזו שמכניסה פואטיות לעבודה הלכאורה-המונית שלו. הביטניק בבית הקפה שקרא את הספר אמר לו שהוא לא חושב שזה בשבילו. דון והתחפושות שלו שוב משלות את האנשים מסביב. את אותה נקודת מבט הוא הנחיל לפגי כאשר הציגה לו את העבודה על "מוהוק". זו הייתה הסצינה הכי יפה בפרק בעיניי, פשוט נפלאה, איך הוא לש בעדינות ובתקיפות את תפישותיה, ומאחר שבסופו של דבר הם קורצו מאותו חומר, או לפחות מחומר דומה – של אלה שמלהטטים בכישרון בין שני חיים – היא מיד מבינה.

אני חושב שלא בכדי נאמר לנו בפירוש הגיל של שתי דמויות בלבד בפרק הזה, דון בן 36, פגי בת 22, אבל ישנה הקבלה ביניהם. איפה התינוק של פגי? איפשהו, לא כאן, לא שלה. האם היא רוצה ילדים? בטח, מתישהו. יש לה עוד 14 שנה לשכלל את השיטה שלה כדי להגיע למיומנויות של דון, שגם הן לא מושלמות, כפי שראינו בעונה שעברה, אבל הפרק הזה המחיש לנו יותר מאי פעם עד כמה דון ופגי קרובים זה לזה.

Mad Men - 02x01 - For Those Who Think Young PS

תגיות:

מד מן 1.13: הגלגל

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/12/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x13 - The wheel 01

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על פרק סיום העונה הראשונה של "מד מן".

מאת yaddo
בתאריך 27/12/2010
"אם תוכל להכניס את 'הגלגל' ו'העתיד' למשהו עם רגליים, תוכל לגרום לי להיראות טוב"
(דאק לדון על מתקן השקופיות של קודאק) 

במצגת שלהם עם קודאק דון עשה בדיוק את ההפך. לא ממציאים את הגלגל מחדש ולא מסתכלים על העתיד. תחת זאת נסוגים אל הקרוסלה התמימה, אל העבר מעמעם הפגמים. אל טביעות הידיים הקטנות, הילדותיות. אל הימים ההם. ההצגה שלו קנתה את לב כולם, כולל שלו. הכמיהה אל העבר היא בבסיסה כמיהה אל האפשרויות הגלומות בעתיד, אל האפשרות לתקן. דון ייחל להגיע הביתה, אל המקום שבו הוא יודע שהוא נאהב. הוא כבר ראה איך הוא משמח את אשתו ואת הילדים, איך הם יקפצו עליו באושר, איך יעלה חיוך על פניה. אבל לא. אשליית הקרוסלה מתפוגגת בבת אחת כשהוא מגיע אל בית שומם. החיים האמיתיים תפסו אותו, ההשלכות של מעשיו. במקרה הזה מדובר במשהו קטן, על פניו, הרי הוא יכול לנסוע לשם לבד ולהפתיע אותם באותה מידה, אבל מעשים אחרים שלו כבר היממו אותו עוד ביום שלפני כן, כשגילה כי באופן שבו נהג באחיו הוא דחף אותו לכדי איבוד עצמו לדעת. נשמה בודדה ואומללה שהוא באופן בלעדי אחראי למותה. לא בכדי דון מוצא מפלט במשפחתיות, אבל הוא עשה מספיק רע כדי שתוצאות נוספות יארבו לו מעבר לפינה. זו הסיבה לכך ששם הפרק הוא "הגלגל" ולא "הקרוסלה". ברור מה מהשניים הוא האמיתי ומה לא.

אשליות היו לחם חוקן של רבות מהדמויות בפרק, לא רק של דון. בטי ופגי היו נתונות שתיהן בשכנוע עצמי עמוק. ההפתעה של בטי לנוכח העובדה שפרנסין ביקשה דווקא את עצתה הייתה מרשימה. איזה בית יפה יש לה בפרברים, עם הבעל הכי חתיך ומוצלח, משחקים אבא ואמא. הקריסה שלה הייתה מהירה. מוצאת מפלט בילד צעיר כי אפילו בפני חברתה, זו שכמו אחות בשבילה, היא לא מסוגלת להסיר את מסכת השלמות שלה.

אצל פגי זה חמור אף יותר. גם כאשר היא מקבלת את העובדות כמו מכה בבטן, היא בוחרת להסב מבט. בדיוק עכשיו, כשהיא מתגלה במלוא הדרה בעבודה. בהקלטות ל"רלקס-אסייזר" יחד עם קוסגרוב היא הפגינה תושיה מלכותית. גם באופן שבו ניהלה את קני ואת אנני הקריינית המסכנה, אבל גם באופן שבו יצאה מזה. מאנני היא ביקשה לדמיין את עצמה כנשואה, אישה שנראתה מעולה אבל עלתה במשקל, אבל עכשיו היא חזרה לגזרתה והרוויחה שוב את בטחונה עצמי. בסופו של דבר פגי מבקשת לקרוא שוב לריטה, הנבחנת שנדחתה, מה שישקם את בטחונה העצמי של המקריינת ויביא לפגי בדיוק את התוצאה שרצתה.

נפלא היה לראות את הגברים רוחשים הערכה לפגי, וכיף לראות אותה מתקדמת, אבל ההתכחשות שלה לתינוק נדמית כמו התכחשות שלה לעצמה, ל"מגבלותיה" כאישה בעולם הזה ובתקופה הזו. האופן שבו הסיפור הזה נבנה היה ערמומי ומצוין. לרגע לא חשדתי שזוהי סיבת ההשמנה. קודוס.

Mad Men - 01x13 - The wheel 02

היד שיוצאת מהסלע
מאת ribattut
בתאריך 30/12/2010

למרות שידעתי שזה ממש לא אפשרי, במהלך המצגת של דון חיכיתי לראות את התמונה של אדם ודיק על הסוס. כמו ציורי הידיים שהארי מתאר, כך גם דיק כלוא בתוך דון ומנסה, לאורך כל העונות לצאת החוצה.

נקודה אחרת, בפרק החמישי, לאחר שיחת הטלפון של דון ואדם, אנו רואים את דון מכניס משהו לא ברור לתיק שלו והולך לפגוש את אחיו בחדר המלון. בצפייה הראשונה ואפילו במידה מסוימת בצפייה השנייה ציפיתי לראות אקדח. בחדר, הוא מכניס את היד ותיק ומוציא ממנו כסף. מעט התאכזבתי אבל למעשה הכסף הזה הרג בסופו של דבר את אדם.

נקודות מעולות
מאת yaddo
בתאריך 30/12/2010

 

מד מן עונה 1 פרק 13, הגלגל.
מאת איימס

בתאריך 27/12/2010

כמה מפתיע לגלות שפגי היא לא סתם ילדה קטנה, כשמראה תעוזה וקור לב בחדר ההקלטות. מעניין לראות כמה היא כזו למן ההתחלה, ועצוב קצת לראות עד כמה גם היא שבויה בתוך הקונספציות של יופי ששווה בריאות, של רזון וגיל צעיר. היא מתאכזרת אל האישה הצעירה ההיא, כנראה מתוך המחשבה שאם היא חזקה כולן צריכות להיות, לא מוכנה לקבלת את העובדה שזה לא קשור למין, זה קשור לאופי, ל-character. מאוחר יותר היא מקודמת, לא כמו שהיא רוצה אלא מתוך רצון לעקוץ את פיט, כמו המחווה מדון בפרק הראשון. נראה בכלל שזה מה שמנתב את ההצלחה שלה בינתיים, כל מה שקורה לה הוא בצלו של פיט. ושיא השיאים הוא כמובן בתינוק שהיא לא ידעה שהיא נושאת, בדבר שישנה את חייה לנצח, שנראה איך ישפיע על הקריירה החדשה שלה, איך ישפיע על הביטחון והתעוזה שלה.

יפה היה לראות את ג'ואן לוקחת אותה אל המשרד החדש שלה, מעין פראפראזה על נאום הפתיחה שלה מהפרק הראשון. "אחרי שאנשים מקבלים את מה שהם רוצים הם מגלים כמה מוגבלות היו השאיפות שלהם", וזה מהבחורה ששיא השאיפה שהיא הצמידה לפגי היה להתחתן ולעבור לפרברים (ואם לא, אז לפחות למנהטן). כמובן שגם תפקיד של קופירייטרית זוטרה שחולקת משרד היא לא שאיפה מרשימה במיוחד, אבל המקומות אליהם אפשר להגיע משם חורגים מגבולות המטבח וחדר הילדים, ולשם פגי מכוונת.

אחרי שפרנסין מגלה שבעלה בוגד בה היא אובדת עצות, והולכת לבטי. אחר כך בטי מגלה שבעלה בוגד בה. היא כבר ידעה שהוא בוגד בה עם נשים אחרות, אבל לא שהוא מגלה את כל סודותיה ישירות מהפסיכיאטר שהוא שלח אותה אליו. כשהיא מגלה את זה היא הולכת לגלן, בצערה, ומתפרקת מולו, ילד בן 9. היא מגלה לו שאף אחד לא יודע כלום, שהגיל לא מביא איתו ידע, רק צער ואחריות. פרנסין רומזת שכולם יודעים שדון בוגד בבטי, ובטי מעמידה פני יען, כפי שהיא מספרת אחר כך לפסיכולוג, ואנחנו חושבים שהיא באמת כל כך טיפשה. אבל היא לא, היא שוקעת אל תוך דמות הילדה מתוך בריחה, חומקת מהאחריות שלה מתוך אילוץ, שבורת לב שאינה מספיקה לבעלה, שאולי היא גם לא אמא טובה כמו אמה, שהיא לא מבוגרת מוצלחת במיוחד, ונראה שהיא רוצה לחזור להיות ילדה. גלן מקווה להיות מבוגר יותר בשבילה, אך נראה שהיא היתה רוצה להיות ילדה איתו, לעשות כמה דברים שוב. ספוילר לעונה הרביעית בלבן: אז היא בכלל מקנאה בסאלי בעונה הרביעית… מאוחר יותר היא נוקמת בדון בעקיפין, מגלה לו שהיא יודעת את הכל, נפתחת לראשונה במלואה מול הפסיכיאטר, מחזירה לעצמה מעט מהביטחון שאבד לה.

מלבדם יש לנו את פיט עם אשתו הנהדרת ומשפחתה המקשה. עם הציפיות ממנו להיות מישהו שהוא עוד לא יכול להיות (הוא ילדון!). הוא מנסה כל כך לעשות את הכל לפי הכללים אך הוא לא מבין שהמאמץ שלו רק הודף מעליו את כל מי שהוא רוצה להרשים. ואת הארי, היחיד שמתוודה בפני אשתו על מעידה חד פעמית (כך ניתן לנחש) וכתוצאה מכך נשלח מהבית, שבור לב.

נוסטלגיה היא כאב מפצע ישן, אבל אולי היא הכאב מפצע שלא היה. אולי היא הזיכרון של הפצע שהיה אמור להיפער, אך מעולם לא נפער. נוסטלגיה היא זיכרונותיה של בטי מאם שללא ספק לא הייתה בדיוק האם שהיא מתגעגעת אליה, היא אמונתו של דון שפעם היה יותר טוב עם בטי, שפעם הם היו מאושרים, היא האמונה של פגי שכאשר הייתה רזה ושכשתהיה רזה יהיה קל יותר. נוסטלגיה, והתמונות של דון הן האמונה שהיינו פעם מישהו אחר, שנוכל לחזור ולהיות, שוכחים שאנשים לא משתנים. דון ישאר דיק, בטי תשאר אומללה, פגי תוותר הברווזון המכוער. הקרוסלה מביאה אותנו למקום שבו אנו יודעים שהיינו נאהבים, אלא שדון מעולם לא חש נאהב, מעולם ולעולם. הזמן הזה שדון כמה אליו, הזמן הזה מעולם לא היה. בדיעבד, יודעים את מה שאנחנו יודעים על דון, על בטי, על פגי, על העולם, אנחנו יודעים עד כמה הסצינה הזו היא ציניות של אנשי מכירות. מקסימה וכובשת, אבל מלאה בשקרים.

כי בסוף אנחנו מקווים שהוא הספיק להגיע הביתה, שבטי תקבל אותו, שהם ישלימו ויצחקו ויאהבו שוב. אנחנו מקווים שהלידה של פגי היתה סתם חלום רע, שכל היום הזה לא קרה בכלל, כמו שאנחנו רגילים לראות בסרטים, בסופי עונות. רק נצחונות וקידומים ואיחודים מרגשים. במקום זה אנחנו מקבלים את דון לבד, את פגי במחלקה הפסיכיאטרית, את בטי אי שם, ואת בוב דילן.

Mad Men - 01x13 - The wheel

כאב של פצע ישן
מאת fred איש קריות
בתאריך 27/12/2010
אני רוצה להתעכב על הסצנה שלדעתי היא הכי טובה בסדרה על כל עונותיה, והיא סצינת הקרוסלה:

אני זוכר שהבוס הראשון שלי במשרד הראשון בו עבדתי אמר לי את אחד המשפטים שהכי נחרטו בזכרוני: "פרסום הוא מקצוע נהדר, חבל שהלקוח מתעקש להרוס אותו". וזה נכון, במיוחד בארץ, הלקוחות לא אוהבים שמציעים להם רעיון שהוא מעבר למה שהם מכירים. כבר ראינו לקוחות כאלה בסדרה, להזכיר לכם את פגישת הבריף של "סלסלת הנשיקות". לכן האתגר האמיתי של קופירייטר הוא לא למכור מוצר לקהל, זה החלק הקל, אלא למכור רעיון. ורעיון הוא דבר שהרבה יותר קשה למכור.

דרייפר יוצר פה יתרון חסר תקדים למקרנה, והוא יצירת חוויה. ליצור משהו מעבר, משהו שנשאר עם המשתמש, משהו שעובר הלאה גם כאשר השקופית האחרונה מוצגת, ואנחנו רואים את זה בצורה נהדרת במצגת. דרייפר כבר לא מוכר ללקוח את גלגל ההקרנה, הוא מוכר לו את השבוע שאחרי חג המולד, בו אנחנו יושבים בצוותא להיזכר במסיבה, הוא מוכר לנו את יובל הנישואין, בו אנו נזכרים בתמונות מהחתונה, הוא מוכר לנו את העובדה שהחיים שלנו שווים את התיעוד הזה. ודון דרייפר לא מאמין למילה ממה שהוא אומר.

כי באותה סצנה, דון דרייפר קיים רק בתמונות. הכאב מאותו פצע ישן, זה לא הכאב של דרייפר, זהו דיק וויטמן שבוהה בשקופיות, בוהה בחיים שהוא ביקש ויצר לעצמו, אך הם לא שלו. דיק ויטמן הוא הפצע הישן של דון דרייפר, והסצנה הזו מעלה את השאלה שאיימס שאלה מקודם, האם הפצע בכלל קיים? דיק ויטמן בכלל קיים עוד? שיהיה לכם בהצלחה במצגת הבאה.

אבל גם אני זוכר את הסצינה הזאת מאוד לטובה. הפיץ' המושלם, שמתכתב בצורה מושלמת עם העלילה שמחוץ לאותו חדר ישיבות. גם השורה "בהצלחה בפגישה הבאה" הייתה מאוד במקום.

תגיות:

מד מן 1.12: קנדי נגד ניקסון

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/12/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x12 - Nixon vs. Kennedy 01

הנה הדיון שהיה לנו על בפורום שלנו באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 12

ניקסון נגד קנדי ("מד מן" 1.12)
מאת yaddo
בתאריך 25/12/2010

 כשהפרק שודר לראשונה בפברואר 2008, שוחחנו עליו בפורום בנענע. למעשה, זה היה הדיון המעמיק הראשון שלנו אי פעם על הסדרה. כדי לסדר את הכל תחת קורת גג אחת, הנה מה שאמרנו אז.

yaddo: "שכח מהבחור בארון".

אני עדיין הופך בדעתי על אירועי הפרק, על הקשר בין קנדי וניקסון לענייני הפרק. מי הוא קנדי ומי הוא ניקסון? על פניו פיט עם כפית הזהב בפה הוא קנדי ודון שהתחיל מאפס הוא ניקסון, אבל מה זה אומר שבפרק הזה אנחנו רואים שקנדי ניצח וניקסון הפסיד?

ג'ון האם הפגין משחק מעולה אף יותר מהרגיל, גלובוס הזהב כל כך הגיע לו (וגם האמי של השנה הבאה). חשיפת הסוד שלו נעשתה באופן מצוין, ולבסוף מתברר שבניגוד לחשדות פיט, דיק וויטמן לא היה פושע, אלא סתם אדם ששונא את חייו. באתי לכתוב ”שונא את עצמו” אבל זה לא נכון. אם הוא היה שונא את עצמו הוא לא היה בורח. אדם שמחליף זהות הוא אדם הסבור שהוא שווה הצלה. מזל לפיכך שרייצ'ל מנקן הייתה שם בשביל להיגעל ממנו. אני רק מקווה שזה לא אומר שהיא תיעלם לנו עכשיו.

גם סצינות המסיבה היו מעולות, האינטראקציות שרחשו עד כה צפו ועלו לפני השטח במלוא עוזן, כולל היסטוריה בין ג'ואן לפול ונשיקה בינה לבין סאל במסגרת המחזה של אותו פול (”מוות הוא הלקוח שלי”, חה. אני אוהב יומרנות), מלווה במבט מעניין מצדה. האם ניחשה שהוא הומו? פיט היהיר חשב שדון בכיסו כאשר אמר לפגי שכדאי לה להיזהר בדבריה כלפיו. כמה משמח יהיה לראות אותה הופכת לקופירייטרית ואת פיט מצר עינו על כך. אבל למה כיערו אותה כך?

Mad Men - 01x12 - Nixon vs. Kennedy 02רעות: "איזו אמונה מוטעית גרמה לך לרצות להיות כאן?"

אני דווקא חושבת שכל הדמויות הם קצת ניקסון, ואף אחד מהם אינו באמת קנדי. דמותו של ניקסון, הלוזר הנצחי, היא דמות של אדם שנופל, קם ואז נופל שוב, והיא פחות או יותר מאפיינת את הגברים והנשים של שדרות מדיסון. אני חושבת שאפשר לטעון שיש משהו בעוצמתו ועליבותו של המנהיג הזה, שבא לידי ביטוי בכל אחת מן הדמויות.

לאחר העימות בין קנדי לניקסון, נתפס ניקסון כדמות חיוורת, חלשה ואפרורית והוא נלחם בתדמית זו בכל כוחותיו. גם פגי אולסן מבקשת להלחם בתדמית החלשה, שנוצרה לה מתוקף מגדרה. שניהם הרגישו שאיש אינו באמת מעריך את מאמציהם לעשות את הדבר הנכון. במסיבת עיתונאים ב-1962, ניקסון היה נסער מאוד מהיחס הלא ראוי שקיבל לדעתו והוא צעק: "לא יהיה לכם את דיק ניקסון להתעלל בו עוד". אני מקווה שגם לפגי יהיה יום אחד את האומץ לצאת בקריאה דומה.

באותו עימות טלוויזיוני מפורסם סירב ניקסון להתאפר. הוא לבש חליפה אפורה, מכובדת בעיניו, אשר נבלעה ברקע האפור של האולפן. הוא האמין שמדיניות החוץ שלו תדבר בעד עצמה והוא לא ניחש שלמראהו החיצוני תהיה השפעה רבה כל כך על דעת הקהל. בניגוד לניקסון של 1960, הגברים של שדרות מדיסון לא בוחלים במסכות ובחיוכים מזויפים, והם מאוד מודעים לתדמית הציבורית שלהם. צביעות היא שם המשחק בשדרות מדיסון, אך גם אם תדע לשחק בו היטב, לא מובטח לך ניצחון. רוג'ר סטרלינג השתתף בפגישה חשובה, לאחר שעבר התקף לב קשה. הוא התאפר בכדי להסתיר את חיוורונו, ועטה על פניו חיוך מתנשא. בסופו של דבר הוא התקשה להתמודד עם העצבות שהובילה למחלתו, ובאותה פגישה לבו בגד בו שוב.

דון דרייפר מאמין ש"אנשים נוטשים את חייהם בכל יום מחדש" והוא שוב מבקש לברוח כשעולמו עומד להיהרס. גם ניקסון החליט לנטוש את חייו הציבוריים שנתיים לאחר הפסדו לקנדי. הוא פרש מהפוליטיקה ובחר להמציא את עצמו מחדש במשרד עורכי דין בניו יורק. גם הוא, כמו דון, הצליח ב-1972 לבנות עצמו חזרה, ברגע שהחליט שחייו הציבוריים ראויים להצלה.

בשנות ה-60, הדימוי העיקרי של ניקסון היה דימוי של אדם שאינו מסוגל להפסיד בכבוד. כמו פיט קמפבל, גם הוא ידוע בתמרוניו הפוליטיים ובאמונה שהאמצעים תמיד יקדשו את מטרתו האישית. וגם פיט, בדומה לניקסון של תחילת שנות ה-60, עדיין לא אמר מן הסתם את מילתו האחרונה. בניגוד לניקסון, פיט אינו זקוק ל'גרון עמוק' שיחשוף את פרצופו האמיתי, הוא הרי עושה עבודה מספיק טובה בעצמו. אולי יום אחד הוא יבין שגם לו, כמו לשאר הדמויות, יש בחירה. הוא אינו חייב להיות נשוי לאישה שאינו אוהב, או לעסוק בקריירה שנבנתה עבורו על ידי אחרים. אחרי כל, אנשים כנראה נוטשים את החיים שלהם בכל יום מחדש.

***

עכשיו אני יכול להוסיף שפספסנו נדבך מהותי במאזן הכוחות האלגורי המגולם בניקסון וקנדי: דון דרייפר ודיק וויטמן. היה קטע יפה במיוחד כאשר דון פסע בתקיפות אל משרדו של קופר כדי לספר לו שבחר בדאק, ופיט מיהר בעקבותיו. השניים חלפו על פני טלוויזיה דלוקה ומושתקת שבה קנדי נשא נאום. עוד לפני שהם נכנסו למשרדו של קופר כבר נרמז לנו: זהו קנדי, האיש שידו על העליונה – דון דרייפר.

לאחר מכן ראינו את הפלאשבק שבו השיג דיק וויטמן את זהותו החדשה. מה שלא זכרתי זה שהפיצוץ נגרם בגלל סיגריה שהוא עצמו הצית ומצת שהוא עצמו הפיל. בטקס החלפת הדיסקיות סומן נצחונו דון דרייפר על דיק (קיצור של ריצ'רד) וויטמן. על מיטת בית החולים הוא – כלומר דון דרייפר – זכה במדליה בשם נשיא ארה"ב ובשם אזרחי ארה"ב. ההמשחה הושלמה.

שתי קטנות:
כמה שובר לב היה לראות את אדם הקטן רץ אחרי הרכבת וקורא לדיק, עכשיו כשאנחנו יודעים שהוא מת (ודון עדיין לא יודע). איזו דמות טראגית.
אני ממש מחבב את הילדי, המזכירה של פיט. היא תמיד מקפידה להיות כלפיו גועלית ולא לפחד ממנו, והפעם גם הייתה מאוד חמודה ומפוכחת בכל הסיפור שלה עם הארי. חבל שהוא נשוי.

ספוילרים עד סוף עונה 4
מאת איימס
בתאריך 26/12/2010

Mad Men - 01x12 - Nixon vs. Kennedy 03אני אוהבת את העונה הראשונה הזו רק כפתח לעונות 2-4 האהובות עלי כל כך. בעיניי היא החלשה ביותר, אבל ההתכתבויות שלה עם העונות המאוחרות (כמובן שזה הפוך והן המתכתבות איתה) משמחות אותי: החל מדון, עם התקף החרדה שלו על גילויו, שחזר בעונה 4 עם פיי. כשהוא בורח לרייצ'ל הוא אומר לה שהיא מכירה אותו טוב יותר מכולם, כפי שהוא אמר על אנה ב"המזוודה" (כמובן שזה לא נכון לגבי רייצ'ל אבל כן נכון לגבי אנה, ומאז הוא גילה את הסוד שלו עוד אלף פעמים).

חוץ מזה סיפור הפיכתו של דיק ויטמן לדון דרייפר התכתב בעיניי עם סיפורו שלו ושל מייגן: כמה דברים היו צריכים לקרות כדי שזה יקרה. קודם הילדות הקשה במיוחד (ולא סתם ילדות "רגילה" של עוני, אלא האם הזונה והאב המת), אחר כך הגיוס, אחר כך השליחה למוצב שכוח אל לבדו במקום עם פלוגה, אחר כך הירי, אחר כך הבעתה, ורק בסוף היה לו מקום להחליט והוא אכן החליט.גם בצפייה הראשונה וגם עכשיו טעיתי לחשוב בהתחלה שמדובר בטעות בזיהוי שדון לא תיקן. למעשה דון הבין שיש לו הזדמנות, וזה מה שמאפיין אותו. היכולת לקחת טרגדיה ולהפוך אותה להזדמנות. מדהים כמה בשנות ה-50 מילה של אדם הייתה שווה.

אחר כך היתה פגי, שבוכה מכך שהיא עושה הכל נכון, לפי החוקים והכללים, וכולם שונאים אותה, ודבר לא מצליח לה. מאוחר יותר היא מנסה ללכת לפי החוקים שהיא מכירה כשהיא מפטרת את העובד שהטריד את ג'ואן, למשל, ומגלה שגם זה רק מעורר אנטגוניזם ולא כולם אסירי תודה על שהיא כה ישרה. בכלל, לאורך כל הסידרה פגי משתדלת כל כך להיות בסדר, ותמיד אוכלת הכי הרבה חרא על זה. היא מסוגלת לא לציית לכללים, היא עושה את זה שוב ושוב כשמעמידים אותה במבחן (בפרקים הכי יפים שלה, כמו כשהיא מעשנת מריחואנה או מתפשטת), אבל זה תמיד כיציאה מהדמות כדי להוכיח משהו, וזה לא טבוע בה.

ג'ואן, שכאשר פול אומר לה שהוא אוהב אותה יותר ככל שהיא מרושעת יותר אומרת לו רק "אני יודעת", מכינה אותנו לעונות של רשע, שגם נובעות מזה שהיא יודעת שהיא צריכה לגלם דמות, ולא בהכרח משום שזו מי שהיא (ופרק אחרי פרק אני נדהמת לראות עד כמה כריסטינה הנדריקס, שמייצגת את היופי הגדול מאז ההתחלה, רזה בעונה הזו). והכי שמתי לב לפיט, שהתקדם הכי הרבה לכיוון השאיפה שלו, אבל הוא היחיד שעשה את זה לא בזכות כשרון או עבודה קשה, אלא בגלל המעשה הנלוז של הפרק הזה. כמה יפה היה לראות את טרודי כבר אז מעמידה אותו במקומו, וכמה מחליא הוא היה כבר אז.

ויאדו, מעניינת מאוד ההבחנה לגבי דיק ודון כמייצגים של קנדי וניקסון. גם זה מתכתב בעיניי עם הבחירה בין מרילין וג'קי (אני חושבת שאפשר לסכם שאני פשוט מתעניינת יותר בנשים בסידרה וזהו :)), והמשמעויות שהיו לזה מבחינת הנשים (כמאבק פנימי תמידי ולא בחירה בין שתי נשים שונות). ושוב מדהים בעיני עד כמה אליסון נוכחת בהתחלה, וזה מעצים את הצער שלי על אופן עזיבתה. במיוחד שהיא התחילה כפקידת קבלה כמו מייגן, והיתה יפה ופרועה קצת כמוה.

והוא סיפר שם שבחזרות על סצינת הפיצוץ בפרק הקודם הוא שבר את ידו, ובצילום הסצינה בפועל הוא פרק את הכתף. אי לכך הוא נאלץ להסתובב עם גבס נשלף שהוסר בזמן שהוא מצולם. הוא התריע בפני כולם שהיד שלו שבורה, אבל בסצינה שבה הוא מקדם את פגי היא הושיטה לו יד ללחיצה ועשתה זאת בכל הכוח, כנראה חשבה שהוא התבדח. הוא מספר שזה הכאב הכי גדול שהוא חווה ושהוא ירד על ברכיו מרוב סבל.
תגיות:

מד מן 1.11: קיץ אינדיאני

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 23/12/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x11 - Indian summer 01

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 11

החום שלפני הסערה
מאת yaddo
בתאריך 23/12/2010

תמיד אהבתי את הביטוי "קיץ אינדיאני", אני אפילו לא יודע למה. קראתי עליו עכשיו בעקבות הפרק וגיליתי שאחד מפירושיו הוא "קיץ מזויף". באופן מעניין, מי שטוען לראשונה שזוהי המשמעות הוא ה.ל. מנקן, שכתב ספר מחקר מקיף על השפה האנגלית בארה"ב. האם יש קשר לרייצ'ל מנקן?

זיוף והעמדת פנים מהווים מרכיבים מהותיים ב"מד מן", אבל הפעם נראה שהם נכחו ביתר שאת, שכל תכליתו של הפרק הייתה לדמיין שהכל בסדר כדי לדחות את הבלתי נמנע, וזה נעשה הן בידיעה של הדמויות והן בלעדיה.

דון אומר לפגי שלשניהם היה יום טוב – אחיו התאבד באותו בוקר והוא עדיין לא יודע את זה. רוג'ר בא כדי ליצור רושם שהכל בסדר בפני הגבירים הגדולים, לאקי סטרייק. ג'ואן מאפרת אותו כדי להסתיר את חוורונו, ורוג'ר אומר שזה מה שהם היו צריכים לעשות לניקסון בעימות הטלוויזיוני – שם הפרק הבא הוא "ניקסון נגד קנדי". השיחה עם לאקי סטרייק הייתה אף היא העמדת פנים שהכל במוצר שלהם בסדר נכון לעכשיו, נתמודד בהמשך עם הבעיות של החקיקה נגד עישון. יש לנו כמה שנים. המוצר החדש שעליו עבד צוות הקריאייטיב בעזרת פגי היה ניסיון להסתיר את מהותו האמיתית באמצעות הצגתו כמשהו שונה לחלוטין. ג'ואן נאלצה לטמון עמוק את רגשותיה האמיתיים ואת דאגתה לרוג'ר, גם כאשר שאלה את דון לשלומו וגם לנוכח התקף הלב הנוסף שלו במשרד. דון אוכל משתי עוגות והסימנים כבר מראים – בטי נותרת בודדה בבית ורייצ'ל נופלת יותר ויותר ברשתו ומנסה להבין לאן כל זה הולך.

דון גם מתגרה בפיט, ובלי ידיעתו לוקח צעד אחד יותר מדי כשהוא גורם לו להאמין שהוא עובר אל משרדו של רוג'ר ושגורלו של פיט בידיו. פיט המתוסכל, הן מתיעובו כלפי דון והן מעינו הצרה בהתקדמותה של פגי, לוקח מהשולחן של דרייפר את החבילה האישית שנשלחה אליו. מה יהיו התוצאות לכך נגלה בקרוב.

לברט קופר יש נטייה להזכיר את איאן ראנד בכל פעם שהוא מדבר עם דון באופן שעושה חסד עם האחרון. כך היה כשהוא נתן לו את הבונוס לפני מספר פרקים ואמר לו לקחת שני דולר מתוכו ולרכוש את הספר, וכך גם הפעם כשקידם אותו לכדי שותף. הספר היחיד שלה שקראתי היה "כמעיין המתגבר" בנעוריי. אני זוכר שחשבתי שהוא יפהפה אבל גם פטישיסטי. מעניין יהיה לקרוא אותה שוב, הפעם גם בהקשרים של "מד מן".

Mad Men - 01x11 - Indian summer 02

מד מן, 1X11, קיץ אינדיאני.
מאת איימס
בתאריך 23/12/2010
אוקטובר 1960, הקיץ מסרב להסתיים, ואחיו של דון מתאבד בתלייה.זה מפתיע עד כמה דון הוא איש מכירות טוב, ועד כמה הוא לא מצליח לקרוא את האנשים הקרובים אליו. הוא מפספס לגמרי את נסיונות הקרבה של אחיו, הוא מפספס לגמרי את העובדה שאישתו זקוקה לו, ומחפש סיבות חיצוניות לאומללות של כולם כשהם לא יכולים לקבל ממנו את מה שהם רוצים. בסוף אנחנו מבינים, כשהוא אומר לפגי שהיא צריכה להתנהג כמו גבר ולבקש את מה שהיא רוצה, שדון חושב שכולם כמותו, שאומר מה הוא רוצה (בד"כ לנשים – אותן), ובדרך כלל גם מקבל. אנשים לרוב לא מבקשים ישירות, כי הם חוששים מהסירוב, אבל ההתנהגות שלהם אמורה להספיק. פגי אולי צריכה לבקש, אבל בטי ואדם בטח לא היו יכולים לעשות יותר ממה שהם עשו.

העניין הזה של תדרוש את מה שמגיע לך חוזר בדייט של פגי, שם היא נעלבת עמוקות מהיחס של הדייט שלה, אולם היא זו שנתנה לו יחס זהה קודם לכן. בסופו של הדייט היא מאבחנת באופן שגוי את חייה כשהיא אומרת לו שהאנשים בניו יורק רוצים דברים שמעולם לא ראו, אבל זה כמובן לא נכון, כולם רוצים יותר ממה שהעולם יכול לתת להם בינתיים, אבל בניו יורק אנשים מעזים לבקש, לדרוש אפילו. ככה פגי, ממה שהתחיל כמזל וקצת כישרון, מרשה לעצמה לבקש העלאה ושולחן משלה. היא מתנשאת איומות מעל בחור חביב מברוקלין, ומבקשת להיות זו שתספר לג'ואן שהיא צריכה מישהי שתיקח חלק מהחובות שלה (אוי פגי, את לא יודעת לא לעצבן את האישה הראשית במשרד?).

באופן כללי נראה שפגי לא חושבת שיש משהו שהיא לא תוכל להשיג, ואני דווקא לא חושבת שזה מאז שהיא הגיעה למנהטן (חרף מה שניתן ללמוד מהפרק הראשון), ואני חושבת שזה ההבדל בינה ובין כל השאר, ובינה ובין ג'ואן בפרט (ספוילר קל: ההבדלים בינה ובין ג'ואן, שלכאורה מגיעות מאותה נקודות מוצא, והמסלולים המקבילים-משיקים לחילופין שלהן מרתקים אותי לאורך כל הסדרה, ובעיקר בעונות 3-4) הוא לא שג'ואן רוצה פחות, או שג'ואן מוכשרת פחות, אלא שבשביל פגי זה לא עניין של רצון או של שאיפות. היא רוצה להיות קופירייטר כמו שאני רוצה לעשות דברים בחיי: בידיעה שזה אפשרי, אבל ידרוש עבודה או כשרון או קצת מזל, אבל אין מניעה עקרונית. אולי לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת שהיא רוצה דברים שמעולם לא ראתה, אבל נדמה שהיא היחידה שנוהגת ככה (השאר די שבויים בקונבנציות של מה שכבר היה).

מלבד זה נהניתי גם מכמה הדקות שהיו לנו עם ג'ואן ורוג'ר. לראשונה ג'ואן מראה שאכפת לה, ורוג'ר גורם לזה להראות כאילו כל ערכה של ג'ואן בעיניו הוא עיקוליה המרהיבים, אבל ניכר שזה לא נכון (למרות שנראה שג'ואן נפגעה מדבריו). בנימה יותר כללית, ג'ון סלטרי וכריסטינה הנדריקס, על מבטיהן הטעונים ועם הטון מלא המשמעות מצליחים לקחת תפקידים מאוד קטנים ולגרום לי להאמין, כל פעם שהם על המסך, שהסדרה היא בעצם בכלל עליהם.

ובסופו של הפרק לכל הנשים חם, הן עייפות ובודדות, ונאלצות לטפל בעצמן בעצמן, תוך ידיעה שאף אחד לא יעשה את זה בשבילן, למרבה הצער.

תגיות:

מד מן 1.10: סוף השבוע הארוך

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 16/12/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 10

Mad Men - 01x10 - Long weekend 01

ומה כשאלוהים סוגר את השמלה?
מאת yaddo
בתאריך 16/12/2010

לפני הצפייה בפרק זכרתי אותו כאחד שממש עצבן אותי. הצחקוקים של התאומות המעצבנות בפרק (שגם לא היו יפות בכלל) נצרבו לי במוח מאז הצפייה הראשונה שלי בו לפני אי אילו שנים, והם כנראה גילמו בתוכם את חוסר הנוחות לנוכח כל ההתנהגות הגועלית של רוג'ר. התקף הלב שלו נראה כמו קארמה שחשה לבצע את מלאכתה. דבר נוסף שנחקק מהפרק הזה הוא המשפט הכי זכור מבחינתי בכל תולדות הסדרה: "כשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח שמלה".

בדיעבד הפרק היה יפה בהרבה מכפי משזכרתי, בעיקר בזכות חלקו השני, ובעיקר אחרי התקף הלב, כשהשבריריות של כולם צפה על פני השטח. היה מדהים להיווכח עד כמה דון ובטי לא מתקשרים. כפי שציינת, במהלך שיחת הטלפון היא מתעלמת ממצבו הפגיע ומפליגה בתיאורים על בעיותיה. הוא, מנגד, לא מנצל את הרגע השקט ואת הפתיחות כדי לספר לה על האופן שבו הוא מרגיש, הוא בהחלט יכול היה לעשות את זה. במקום זה הוא הולך לרייצ'ל מנקן ונחשף בפניה כפי שמעולם לא ראינו אותו עושה. הוא לא מסוגל לגעת בבועה שהיא יחסיו עם בטי, ללכלך אותה באמיתות.

דבר יפה ביותר ששמתי אליו רק הפעם, בצפייה הנוספת: בתחילת הפרק רוג'ר וג'ואן דיברו על הסרט "הדירה", יצירת המופת של בילי וויילדר מאותה שנה שציינתי בעבר שהיא מזכירה לי את "מד מן". רוג'ר התייחס בביטול לתפקידה של שירלי מקליין בסרט כמפעילת מעלית. לבנה, ועוד אישה, כמה מופרך. הוא בעצמו ישמח לעבוד במקום כזה. לקראת סוף הפרק, כאשר קופר וג'ואן נכנסו אל המעלית, הוא ביקש ממנה ללחוץ על כפתור הלובי. להפעיל את המעלית. זה היה רגע אחרי שאמר לה בחכמתו לא לבזבז את זמנה הצעיר על אנשים מבוגרים. מה זה אומר ביחס לתפקידה של ג'ואן במשרד?

 

מד מן 1X10, סופשבוע ארוך.
מאת איימס
בתאריך 16/12/2010
Mad Men - 01x10 - Long weekend 02"למה אנחנו עובדים כל כך קשה? כדי שנוכל לקנות חופשות נהדרות למשפחותינו כדי שנוכל לחיות כאן".
(ממשנתו של רוג'ר סטרלינג)במקום לחיות הוא כמעט מת. וכשהוא כמעט ומת הוא רק רוצה את המשפחה שלו שם. כן, ברגעי ההזייה שלו הוא קורא בשמה של מירבל, אבל כשהוא מחפש משמעות בבית החולים, כשהוא מסיר את הציניות והיהירות ומבין שהוא רק בן תמותה, הוא קורא למונה ובוכה בזרועותיה, והיא אומרת לו שהכל יהיה בסדר. הוא מתלונן על בתו מאז הפרק הראשון בסדרה, והנה הוא מסתיר את עצמו ממנה, שלא לפגוע בה, הדבר הכי חשוב בחייו (ועוד ראייה לכך היא העובדה שהוא מספר עליה לכולם, בטרוניה אבל מספר, גם לבחורה החדשה שלו). ראינו את מצבו הבריאותי הרופף של רוג'ר, כך שמה שקרה לו לא צריך להפתיע אותנו, וגם התגובה נראית הגיונית לאור היכרות עם המין האנושי. מה שמעניין הוא התגובה של האנשים מסביב, קופר התכליתי (למרות שהוא מבוגר מרוג'ר, ואם מישהו אמור להרהר במשמעות החיים והעבודה כעת זה הוא), דון המכיל, ג'ואן.התגובה של ג'ואן הייתה המעניינת ביותר עבורי, כי עד עכשיו היה ניתן לחשוב שהיא מנצלת את רגשותיו של רוג'ר כדי להתקדם במשרד, והיה נראה שהיא כלל לא מעוניינת. שרוג'ר הוא איזה זקן עשיר שהיא צריכה לשעשע כדי להתקדם הלאה. התגובה שלה להתקף הלב שלו היא החושפת את רגשותיה האמיתיים, שכנראה הועצמו בצירוף היום המבלבל שהיה לה.

כי השותפת שלה לדירה, ומי שהיא חברה קרובה שלה, כך ניתן להבין, אמרה לה הרגע שהיא מאוהבת בה ממש מרגע היכרותן. שכל מערכת היחסים ביניהן היא משום שהיא היתה מאוהבת בה. ולמרות שג'ואן התעלמה מזה באלגנטיות (מהסדרה נראה שזו התגובה לכל דבר שאין עליו תגובה מנומסת), ודאי שזה משנה את כל מערכת היחסים ביניהן. כדי להוכיח לקרול שאין לה כל עניין בה היא מביאה הביתה שני גברים. קרול, ביאושה, מתמסרת לאחד מהם בחוסר עניין, בעוד שג'ואן בטח רק חושבת לעצמה שהייתה מעדיפה לבלות את הלילה עם רוג'ר (ואז היה לערב סיום אחר, יש להניח).

עוד היה יפה לראות בפרק עד כמה האנשים של "מד מן" חיים בעולמות נפרדים, מתעניינים רק בטרגדיה הרגעית של עצמם. בטי בקושי מקשיבה לדון לפני שהיא מתחילה לקטר על אביה וחברתו החדשה (ולהמשיך בגעגועיה לאמה. אני חושבת אבל שזו לא רק אמא שלה שחסרה לה, זה אילו-שהם חיים שהיא חשבה שהיא חיה שחסרים לה. היא מתגעגעת למשהו שמעולם לא היה לה, כך נראה, מסיפוריה האמיתיים על אמה והפער ביניהם ובין הדברים שהיא מתגעגעת אליהם או הבחירות שהיא עושה מאז מותה של אמה. בכל מקרה כמובן שזה הדבר היחיד שאי אפשר לשפוט את בטי לגביו, וברור שהיא צריכה לקבל טיפול יותר משמעותי מזה שהיא מקבלת), ורוג'ר מסרב להקשיב לדון לאורך כל הפרק רק כי הוא רוצה לבלות והוא זקוק לדון לשם כך (וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. נראה שבכל פעם שמונה לא שם וג'ואן לא מגיעה, רוג'ר זקוק לבידור בדמותו של דון). וגם פגי ופיט לא מסונכרנים ביניהם בכלל, הוא ממשיך את מערכת היחסים מלפני שני פרקים, והיא עברה כבר למשהו אחר, אחרי היחס המחפיר שלו (וכל הכבוד לה).

הדבר היחיד שהפריע לי הפרק הוא הנטייה ההולכת ונמשכת של נשים ליפול לרגליו של דון דרייפר. רייצ'ל מנקן מתנגדת בתוקף, ואז מתמסרת לדון ומבקשת ממנו, בבקשה, שיענג אותה ביכולתיו ההו כה מופלאות. יאללה יאללה. (זה מזכיר לי את המערכון ב-SNL לגבי איך דון דרייפר משיג נשים: הוא פשוט דון דרייפר).

פרק טוב
מאת hila5
בתאריך 28/1/2011
1. הסצינה שבה פגי מטיחה את דבריה בפיט היתה משונה. ממתי פגי בעלת עמוד שדרה מולו? הרי היא היתה כמו קציצה פרקים קודמים.
2. קצת היה לי מוזר לראות את דון מתפרק בעקבות ההתקף לב של רוג'ר. הרי האיש היה במלחמה וכאלה. הוא בטח נתקל במוות של חברים. בכל מקרה היה מעניין לראות אותו נפתח דוקא לרייצ'ל ומספר את הסיפור שלו. מעניין למה הוא לא סיפר את זה למידג' למשל.
תגיות:

מד מן 1.09: לירות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 09/12/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x09 - Shoot 01

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 9.

מד מן 109, Shoot.
מאת איימס
בתאריך 9/12/2010

אוי, בטי.

הכל הוא מראה בעולם של מד מן, ובטי לא יוצאת דופן. כבר ראינו בעבר שאת עיקר הערך שלה היא שואבת מהמראה החיצוני המצודד שלה, והפרק התופעה הזו רק החמירה. שלוש פעמים היא אומרת "באמת דגמנתי, אתם יודעים", כדי להסביר ולחדד לשומע המבולבל שהיא לא סתם יפה, היא יפה באופן מקצועי. אמא שלה חשבה שזה הופך אותה לזונה, האמא שהיא כה מתגעגעת אליה, שהחדירה בה את חשיבות היופי והמראה, ותיעבה את העבודה שלה. וכך, על ספת הפסיכולוג היא משרטטת את חייה: רגע אחד העולם כולו לרגליה, היא יפה ועובדת במנהטן, וברגע האחר היא עקרת בית בפרברים, שאיבדה את אמה ואת עצמה.

בתחילת הפרק היונים יוצאות לחופשי ובטי מברכת אותן. העבודה החדשה שלה והאפשרות להיות משהו מלבד עקרת בית ממלאות אותה חיים חדשים, והיא שמחה, מחייכת, נעימה לילדיה. היא לא משתנה לגמרי (לדוגמא כשגם הבכי של סאלי הוא רק עבורה עוד פרט אסתטי כמו תסרוקת או צעיף, שצריך ללכוד במצלמה לפני שיעלם), אבל היא בהחלט מלאת נחישות שהיא יכולה לכבוש את העולם, קצת כמו פגי בפרק הקודם.

במקום לכבוש את העולם היא נזרקת לאנחות כשלא צריך אותה יותר, ומתחוור לה שהיא רק שירתה תוכנית של מישהו אחר. "אין לזה שום קשר אליך", אומר לה הארט דיירקטור, וזו בדיוק הבעיה. את יכולה להיות הכי נפלאה בעולם, זה בכלל לא רלוונטי. תפקידך בעולם מעתה הוא לשרת את בעלך. וזה מה שממוטט את בטי. היא היתה יכולה לחפש עבודה חדשה. היא היתה יכולה להחליט שההפסד הזה הוא רק הפסד אחד, וששמחת החיים החדשה הזו צריכה להשאר, ולנסות לחזור לעבודה גם בלי קשרי בעלה. במקום זה היא אומרת לעצמה שזה לא מה שהיא רוצה. היא מספרת לעצמה שהיא רוצה להיות בבית עם הילדים, שהיא רוצה להכין אוכל לבעלה, שהיא רוצה להיות האישה הקטנה. דון יודע את האמת, אז גם הוא מספר לה סיפור: שהיא אמא נפלאה, שהיא לא צריכה את העבודה הזו (הסיפור הזה אולי נכון עבור דון. לא היתה לו אם ולכן באמת היה שמח לאם כמו בטי. זה לא אומר שהיא האם הטובה בעולם).

בטי מתרצה, אבל כמה זמן יקח עד הפעם הבאה שהעולם יחנוק אותה? הלא בזכות העבודה בפעם הראשונה היא עונה לפסיכולוג, מתפתח ביניהם דיאלוג שאמור לקדם אותה (ונראה שהיא אכן כועסת על אמה. על הרבה דברים, ועל שמתה), בפעם הראשונה היא מתיישבת מהספה – עושה משהו אקטיבי. אבל בכשלון הראשון היא מוותרת על הכל, מחליטה לירות לעצמה בכנף ולא לנסות ולהיכשל שוב (ואולי היא מבינה שהיא צריכה להיות אקטיבית יותר, להגן על ילדיה ולא לתת לחיים לסחוף אותה שוב בלי שיש לה מילה לגבי זה).

ספוילר בלבן: ומעבר להכל, הפרק הזה היה כל כך עצוב בעיני, כי בטי של הפרק הזה היא בעלת סדר עדיפויות קצת משונה, אבל היא כן טובה אלפי מונים ממה שנהיה ממנה בהמשך, בעיקר בעונה הרביעית, כשהיא עושה לסאלי, מסתבר, בדיוק את מה שאמה עשתה לה (האם זה מפחית מאשמתה?). בכל מקרה, מתישהו הכל השתבש, בגלל דון, וזה מאוד עצוב לראות. 

בצד השני של נשות המשרד היא פגי ההולכת ומתעגלת עד שכולם שמים לב. היא מאבדת מערכה במשרד כי מזכירה נועדה להיות משהו שנעים להסתכל עליו. לכן הילדי צריכה לחייך יותר, לכן פגי צריכה להפסיק לאכול. "גם את לא מקל", היא מטיחה בג'ואן, וחילופי הדברים ביניהן קשים ונוקבים. ג'ואן באמת חושבת שהיא עוזרת לפגי ובעיני היא באמת עוזרת. בלי ג'ואן יתכן שפגי לא הייתה מגיעה כל כך רחוק, ולפגי באמת לא אכפת מכל זה. קצת עצוב לראות שפגי באמת בטוחה שהיא כבר בצד השני – האישה הראשונה שכותבת מאז המלחמה – בצד של האמנים והאנשים החופשיים. אבל היא טבלה את קצה הבוהן בנהר השוצף שמפריד בינה ובין הצד השני, והפרק הזה, אחרי שמחת הניצחון של הפרק הקודם, ממחיש זאת.

ולבסוף, דון המחוזר. מציעים לו את העולם, והוא רוצה. הוא רוצה להתחיל לחיות. הוא לא מבין את היאוש של בטי, אבל הוא מרגיש יאוש כל כך יותר גדול עם חופש רב יותר. הוא מרגיש כבול בשלשלאות לחייו (וראינו בפרק הקודם שהוא רוצה לנתק אותן ולנוד ולנוע), והאפשרות לעבור למקום אחר גורמת לו לחשוב שהמעבר לחיי חופש אפשרי, בלי לוותר על כך מה שהוא אוהב (הכסף, האלכוהול, ושניהם כאמצעי בדרך אל הנשים). בסופו של דבר הוא נשאר, אבל גם לגביו אנחנו יודעים שזה לא הסוף, כי הוא לא מרוצה, והוא לא יתחיל להיות מרוצה סתם כך, פתאום.

Mad Men - 01x09 - Shoot 02

פגי וג'ואן
מאת yaddo
בתאריך 9/12/2010

כאשר שתיהן במטבח ופגי אמרה לה "בדיוק הבנתי. את חושבת שאת עוזרת", הובהר לי יותר מאי פעם עד כמה שתי הנשים האלה רחוקות זו מזו, עד כמה הדרכים שלהן מנוגדות.

הסצינה שבה דון מנחם את בטי בסוף נגעה ללבי. גם בגלל בטי שנחתה על הקרקע ויהירותה לא הביאה אותה להודות באמת, וגם בגלל שנדמה שדון אכן אוהב את בטי וחושב שהיא אמא טובה. כשהוא קיבל את התמונות ממקאן אריקסון, תהיתי מה עובר לו בראש. אנחנו יודעים שהוא ראה בכך אקט נמוך, שימוש באשתו כאמצעי סחיטה, אבל האם הוא עשה את הבחירה ונשאר בסטרלינג קופר כדי שהיא תפוטר? אני נותן לו ליהנות מן הספק.

לא פעם במהלך הפרק הרגשתי שהכתיבה מאוד מתאמצת. זה קרה בשיחה של בטי עם הפסיכולוג, שנדמתה תיאטרלית במיוחד, וגם כאשר פיט והארי דיברו על האחוות, מה שהוביל להארה על ניקסון/קנדי. סצינת המכות של פיט וקן הייתה תלושה במיוחד. זה דווקא טוב מאוד לראות שפיט מגן במובן מסוים על כבודה של פגי (או בעצם על שלו, בעקיפין), אבל עם כל הכבוד להשלמה בסוף – שדווקא הייתה נחמדה – אף אחד לא טרח לתהות על שום מה בכלל פיט מכה את קן? הדברים האלה מהווים כנראה את הסיבה העיקרית לכך שמדובר באחד הפרקים הפחות אהובים עלי, הגם שאני מאוד אוהב את הסוף שלו, זה שמופיע בתמונה בראש העמוד.

 

פתאום חשבתי (ספ' קלים להמשך).
מאת איימס
בתאריך 9/12/2010
שאולי דון לא מבחין בכישורי האמהות הקלוקלים של בטי פשוט כי אין לו בסיס להשוואה. אני יודעת שזה מובן מאליו, אבל לא חשבתי על זה עד עכשיו.
תגיות:

מד מן 1.08: קוד הנווד

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 07/12/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x08 - The hobo code 03

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 8

מד מן 108: קוד הנוודים.
מאת איימס
בתאריך 7/12/2010

וואו. וואו. איזה פרק.

(ספוילרים להמשך הסדרה צבועים בלבן בהמשך הפוסט) העונה תופסת תאוצה עם יותר דגש על העלילה ופחות דגש על מאפיינים שטחיים של הדמויות. בבוקר, לבד במשרד, פגי, פיט והמנקה. אנחנו רואים איך המקום של פיט בעולם חשוב לו (לנסוע במעלית העובדים ולא במעלית השירות, למשל), ואיך פגי יותר פתוחה לצאת מהמסגרת הזו. פיט מספר על אכזבתו מחיי הנישואין (כשאחרי ירח הדבש הוא היה מאוהב עד השמיים), והוא ופגי שוכבים במשרד. פגי נראית מאושרת כשהוא מספר לה שהוא חושב עליה לפעמים, כשהוא מספר לה שאשתו היא לא מה שהוא ייחל לו. אני לא יודעת למה היא מצפה, היא יודעת איפה היא נמצאת ומה עתיד לקרות איתה, אבל נראה שהיא תמימה ומאוהבת והיא לא חושבת. ספוילר בלבן: אני לא יודעת אם הם מתכננים את המחוות הללו, אבל כששניהם ישבו על הספה ודיברו על החיים זה היה זהה לתמונה בעונה השניה (או אולי השלישית? כנראה השלישית), כשפגי אומרת לפיט שאם היא רק היתה רוצה, הוא היה כבול עליה. כשהיא מספרת לו שהיא ילדה לו בן.

שיא הפרק עבורי היה קבלת הפרסומת של פגי ע"י בל ז'ולי. מעניין לראות איך פגי בכלל לא שואלת את הגברים איך היה בפגישה, כאילו היא מודעת למקומה ולא מצפה שיערבו אותה. דון הוא זה שמזמין אותה פנימה, נותן לה קרדיט, ומייפה את האמת (אומר לה שהפרסומת התקבלה מיד, כאשר למעשה לקח לו שכנוע לא מועט. עוד הזדמנות לראות איזה אשף דון עם מילים). ספוילר בלבן לעונה הרביעית: מה שגרם לחשוב שדון צדק ופגי טעתה ב'המזוודה'. הוא נותן לה קרדיט. עצם היותה אשת פרסום ולא מזכירה הוא קרדיט עצום מדון אליה. היא רוצה יותר, וזה טבעי וזה מה שמבדיל אותה מהשאר, אבל היא גם מקבלת לא מעט. מזגו לה משקה ואמרו לה כל הכבוד ונתנו לה להיות אחת מהחבר'ה, זה לא כלום. מעניין לראות את פגי מיד מקבלת על עצמה את תפקיד הגבר, שותה וויסקי בלגימה אחת. אני לא אומרת שאישה לא יכולה לאהוב וויסקי (מממ… וויסקי), אבל ניכר שזו לא מי שהיא, ורואים שהיא מנסה להתחפש כדי לשמח את עדר הגברים הצוחקים (צחוקם הגברי וקולה העדין מבליטים את הניגוד ביניהם).

האני היותר-אותנטי שלה מוצג כשהיא יוצאת עם המזכירות אחר כך. קודם כל, עצם העובדה שהיא בכלל פונה למזכירות ולא מסתפקת בגברים. היא מזמינה את הגברים רק כי היא רוצה את פיט שם, ושיכורה מהצלחתה החדשה היא גם משכנעת את פיט אקטיבית להגיע. המזכירות מאוד שמחות עבורה (מה שעשוי להיות קצת מפתיע), ורק ג'ואן חמוצה. כנראה משום שלג'ואן יש שאיפות, ושאר המזכירות לא מדמיינות אפילו שהיו יכולות להיות במקום פגי. אני לא יכולה שלא לחשוב שג'ואן גם חמוצה בגלל שפגי שותה עם הגברים ועוסקת במקצוע גברי כל כך. אני כן חושבת שג'ואן מקנאה, אבל אני לא יודעת אם זה הכל. המחלוקות בין ג'ואן ופגי לא סובבות בדרך כלל סביב ההתקדמות של פגי לעומת זו של ג'ואן, אלא סביב זה שג'ואן לא מרוצה מהשירות שפגי עושה לנשים במשרד, וזה מתחיל כאן. מצד שני, ג'ואן רגילה להיות האישה החזקה היחידה, והנה היא צריכה לפנות מקום לפגי.

Mad Men - 01x08 - The hobo code 01בכל מקרה, שם, כשהיא צווחת למשמע השיר ורוקדת עם כל הבנות, היא נראית פתאום כמו מה שהיא – ילדה חביבה ומתוקה. פיט לא נמשך לזה, הוא אוהב את זה שהיא לא כמו כולן, והוא לא מהסס כשהוא אומר לה את זה, ומביא דמעות לעיניה (אליזבת' מוס הנהדרת…). עצוב שהיא בכלל מנסה לרצות אותו, אבל בהחלט מובן. הייתי רוצה לחשוב שפיט מעוניין בה כי היא לא כמו כולן וכי היא עצמאית וחכמה, אבל נראה שזה לא העניין אני חושבת שהוא דווקא נמשך אליה כי הוא חושב שהיא חלשה. ראינו בהמשך בספק-אונס שהוא יותר אוהב את האישה כדמות מפוחדת. עדות לזה היא אשתו (עוד דמות נשית מצוינת), שהיא דווקא כן חזקה מולו, ולא מבטלת את עצמה אל מול גחמות הילד הקטן שלו.

מעניין לראות שבעולם של "מד מן" הנשים מאוד שלמות עם עצמן, גם אם לא שלמות עם גורלן. פגי, ג'ואן, רייצ'ל, מידג' – כולן נראות בינתיים כמו נשים חזקות במובן הפנימי: הן מעוצבות, יודעות מה הן רוצות ומנסות ללמוד איך לשחק את המשחק. היחידה שנראית שלא מרוצה לא מעצמה ולא מגורלה (או אולי פשוט גורלה הקשה ביותר) היא בטי, שנראית אומללה ואף זקוקה לטיפול פסיכולוגי. לעומתן הגברים כולם לא בטוחים בעצמם, למרות שעבור רבים מהם מקומם בעולם מצוין. דון, פיט, רוג'ר, לכולם יש את הכל, כך נראה (אם נלך עם התמה של העונה), והם לא מרוצים.

הנשים עדיין מתמודדות עם תקרת זכוכית, והן מודעות לה, אבל נראה שהן מבינות את העולם האמיתי של עסקים, ולא בטוחות שלשבור את התקרה הזו בהכרח יהיה דבר טוב. מה שבטוח הוא שהן פועלות יותר על מנת לעשות את מה שהן רוצות, ולהגיע להגשמה, ופחות לשמח את ההורים (כי ההורים לא ישמחו אם הן תצלחנה).

במישור השני של הפרק היו הפלאשבקים של דון דרייפר, כלומר של דיק וויטמן, הילד העני והלא אהוב שגדל להיות דון דרייפר. חסר הבית הזה, עם הקוד שלו (הסתום למביטים מבחוץ בדיוק כמו ששיחות בשדרות מדיסון נשמעות סתומות למי שבא מבחוץ), מייצג את מי שדון הפך להיות, ואת מי שהוא בעצם רצה להיות כמוהו. הוא חסר בית, אבל הוא מנומס, ושפתו יפה, והוא פיקח ועושה את מה שהוא רוצה. נראה שדיק הצעיר רצה יום אחד להיות בניו יורק, עם אישה ובית ומשכנתא וילדים וחליפה יפה, אבל הוא שכח שמה שבא אחר כך הוא נוודות. האם זה גם יהיה סופו של דון?

עוד מילה אחרונה על ג'ואן: כריסטינה הנדריקס מבריקה. לג'ואן היו כמה שורות בודדות הפרק, והיא אומרת את כולן בצורה כל כך טעונה ומלאת משמעויות ("You are very petite"), עד שהיא מקנה תחושה שהיא ממלאת את הפרק.

ומשהו ששכחתי
מאת איימס
בתאריך 7/12/2010
ספוילרים בלבן לסוף עונה 1: פגי קיבלה גלולות בפרק הראשון. האם היא לוקחת אותן? היא מתכננת על רומן מתמשך עם פיט, אז נראה הגיוני שהיא תיקח, אבל היא בהריון, אז איך זה מסתדר? כנראה שהיא לא באה לקבל עוד מרשם לגלולות (אולי היא קיבלה ריפיל חופשי), כי אז היא היתה יודעת שהיא בהריון, אבל לא מתאים לפגי להיות חסרת אחריות. הייתי חושבת שהיא ויתרה על הגלולות לגמרי, אבל כבר באותו ערב היא שכבה עם פיט (ונכנסה להריון)…
כאן גרים בלי כיף (מד מן 1.08)
מאת yaddo
בתאריך 7/12/2010

הופתעתי לגלות בצפייה הנוכחית בפרק שיש בו כמה משפטים ורגעים שממש נחרתו בזכרוני.

"אני לא אוהב אותך ככה"
(פיט לפגי) 

מה זה ככה? מאושרת? שלמה? מפתה במקום להתפתות? חזקה במקום לקבל הוראות? היא חגגה יום מצוין מבחינתה שהתחיל עם סקס במשרד והמשיך עם הצלחה לקופי שכתבה לבל ז'ולי. היא שמחה והתענגה עד כדי דילוג קטן ומלבב תוך כדי צעידה אל שולחנה, רגע זכור נוסף עבורי. בסופו של היום היא נתנה לעצמה לרקוד ולהשתחרר. אבל פיט לא אוהב אותה ככה, שונה מהתמונה שיש לו בראש. זו בדיוק אותה חוויה שיש לו עם אשתו, רק מן הסתם באופן פחות אינטנסיבי. אנטגוניזם כלפיהן בשל העובדה שהאופן בו תיאר לעצמו את הדברים לא מתממש.

"כאן גר איש לא ישר"
(סימן של הנווד על שער הכניסה לחוות משפחת וויטמן)

עלילת הנווד הייתה אחת הזכורות מבחינתי בסדרה, אבל בצפייה הנוכחית גיליתי שמעולם לא התעמקתי בה. השיחה של הנווד עם הילד דיק וויטמן (שחקן מצוין, אגב) שיקפה אמיתות מד-מניות לא קטנות, וניכר שהיא השפיעה עמוקות על הילד הצעיר. מה שמעניין במיוחד הוא העובדה שדון נזכר בסיפור הזה כאשר היה עם מידג' וחבריה. אמנם תחת השפעה מריחואנה, אבל עדיין ודאי לא בלי הקשר. ההבדל הזה בינו לבינם הצית משהו בדעתו.

דיק שאל את הנווד, "לא שמעת? אני בן של זונה". רק הפעם קלטתי עד כמה השיוך הזה היה נוכח בחייו. לא שמעת? הרי כולם מדברים על זה, זה מה שאני, זה מי שאני. אבל הנווד לא שמע כלום על העניין הזה, ובכך היווה מעין פתח מילוט עבור הילד, אולי הראשון בחייו, לכמה רגעים. האיש המשיך והסביר לו שהוא אינו נווד אלא ג'נטלמן של מסילות הרכבת, שמבחירה הוא עושה את אשר הוא עושה. דיק הילד אמר לו, "אז אין לך בית. זה עצוב". אבל הנווד מציב בפניו אמיתות חדשות ומפתיעות: "מה יש בבית? הייתה לי פעם משפחה. אישה, עבודה, משכנתא… אז בוקר אחד שחררתי את עצמי עם הבגדים שעל גופי. שלום". את דבריו חותם הנווד ב"אל תפחד, ילד. אתה עדיין לא גבר".

Mad Men - 01x08 - The hobo code 02בניגוד לדון, כמובן. הסיבה שהוא חושב על השיחה הזו עכשיו היא שהיא עודנה מתקיימת בראשו, בינו לבינו. הוא הרוויח 2500 דולר ככה מן האוויר, ובמקום להביא אותם אל משפחתו ולקנות למשל בית קיץ או מיזוג אוויר או סתם לחסוך – הרי את כל חסכונותיו הוא בזבז על אחיו – הוא מביא אל הפילגש שלו במטרה לברוח איתה הרחק משם, ולו לזמן קצוב. האיש ההוא כינה את דיק הילד 'נווד של כבוד' ולימד אותו את הסימנים שלהם. דון לפיכך הוא נווד, אלא שהוא עומד במקום. בכך הוא אינו נאמן לעצמו, ומתוקף זה גם לא לאחרים. זו הסיבה שהוא נמשך אל מידג' משילת השלשלאות.

"אתה לא יכול"
(דון לחבר של מידג' בזמן שהמשטרה מחוץ לדירתה) 

אחד מהחברים הללו כשל לחלוטין לקלוט את דון: "תראה את עצמך. שבע, ממציא ג'ינגלים לפתיתי סבון ומסירי כתמים, אומר לעצמך שאתה חופשי".
דון בתגובה אמר לו, "עשה מעצמך משהו".
"כמוך?" שאל אותו חבר אחר. "אתה מייצר את השקר. אתה ממציא מחסור. אתה בשבילם. לא בשבילנו". בשבילם. מבחינת הצעירים האלה יש חיץ בינם לבין שאר העולם הממוסד, זה הם מול המערכת. כל אותו עולם יכול להסתפק בחיים צנועים עם עושר פנימי, יצירתי ויצרני, אילולא אנשים כמו דון היו מוכרים לו מוצרים כדי למלא את מה שחסר בחייו. אבל דון, שבעליל יש שקר או שניים בחייו, דבק בגרסה שלו: "צר לי לבשר לך, אבל אין שקר גדול. אין מערכת. היקום אדיש". היקום לא מחבק אותך, לא איכפת לו ממך. אתה זה שצריך לעשות מעצמך משהו, מילה של בן של זונה.

את ה-2500 דולר דון משאיר אצל מידג', לכלכל את אותו חופש שהוא אינו חלק ממנו. "קני לך מכונית". נוּדי. כשהוא מגיע הביתה דון כל כך נסער עד שהוא מעיר את בנו הקטן כדי לנער מעל עצמו את השקרים, להיות כן איתו ולהבטיח שהוא לעולם לא ישקר לו. אבל הוא כן משקר לו, מעצם היותו הוא משקר לו. דון עצמו רמאי כמו אביו. את אותו סכסוך פנימי המתחולל אצל דון ניתן להחיל בקלות גם על פיט ועל סאל, כפי שהפרק הזה היטיב להמחיש. בפתח ביתו של כל אחד מהם ישנו סימון בלתי נראה (פיט אפילו עובר דירה בפרק הזה): "כאן גר איש לא ישר".

תגיות:

מד מן 1.07: אדום בפנים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 06/12/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x07 - Red in the face 01

הנה הדיון שלנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 7

אדום בפנים (מד מן 1.07)
מאת yaddo
בתאריך 6/12/2010
בפרק הזה היה אחד מהרגעים היפהפיים של העשור הקודם מבחינתי: שירת ערגת הציד.

"זוֹ תְּחוּשָׁה מַדְהִימָה
אַתְּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת מְאֹד שְׁקֵטָה
לִפְגֹעַ בָּהּ בִּיְרִיָּה הָרִאשׁוֹנָה אוֹ שֶׁתַּבְרִיחִי אוֹתָהּ
וְלִפְעָמִים צָרִיךְ לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ וְלָחֲסֵל אוֹתָהּ
אָז אַתְּ קוֹשֶׁרֶת אוֹתָהּ לַפָּגוֹשׁ וְנוֹסַעַת הַבַּיְתָה
אֲבָל אַתְּ יוֹדַעַת מָה תָּמִיד רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת?
הָיִיתִי מֵרִים אוֹתָהּ
מַשְׁלִיך אֶת רַגְלָיהָ הָאֲחוֹרִיּוֹת עַל הַכָּתֵף שֶׁלִּי
וְגוֹרֵר אוֹתָהּ מבַּעָד לַשֶּׁלֶג לְבִקְתָּה קְטַנָּה
וְשָׁם הָיִיתִי תּוֹלֶה אוֹתָהּ בֵּין שְׁנֵי עֵצִים
חוֹתֵך אוֹתָהּ
מְנַקֵּז אוֹתָהּ
מְנַקֶּה אוֹתָהּ
וְאָז הָיִיתִי לוֹקֵחַ אֶת סַכִּין הַצַּיִד הַגְּדוֹלָה שֶׁלִּי
וְהָיִיתִי חוֹתֵך אֶת הַנֵּתַח הַזֶּה בְּדִיּוּק מֵהַצַּד
אָז הָיִיתִי נִכְנָס אֶל הַבִּקְתָּה וְהָיְתָה אִשָּׁה שֶׁמְּחַכָּה לִי
עוֹמֶדֶת לְיָד אֶחָד מֵהַתַּנּוּרִים הַיְּשָׁנִים הָאֵלֶּה עִם אֲרֻבָּה שְׁחוֹרָה גְּדוֹלָה
וְהָיִיתִי מַגִּישׁ לָהּ אֶת זֶה
וְהִיא הָיְתָה מַנִּיחָה אֶת זֶה בְּמַחֲבַת בַּרְזֶל יָצוּק
וְאָז הָיִיתִי יוֹשֵׁב לְיָד הַשֻּׁלְחָן וְהִיא הָיְתָה מְבִיאָה לִי אֶת זֶה
וְהָיִיתִי מְנַגֵּב אֶת הַסַּכִּין עַל בִּרְכִּי
וְאָז הָיִיתִי אוֹכֵל אֶת זֶה
בְּעוֹד הִיא צוֹפָה"

כמה יפה. באופן הולם, ביים את הפרק טים האנטר.

נראה לי שמה שעומד בבסיס הכמיהה הזו של פיט הוא הרצון להתבגר, או להיתפש כבוגר. בערב שלפני כן נפנפו אותו רוג'ר ודון, החברים שלו צוחקים על קערית הצ'יפ+דיפ שאשתו לכאורה שלחה אותו להחזיר (הוא אוהב לעשות דברים בשבילה), בחנות הוא לא מפסיד בתחרות הפלרטוטים עם הזבנית למכר שלו. אין לו אלא לקנות את הכלי הכל-אמריקני הזה, רובה ציד. בדעתו הוא נסוג אל גבריות קדמונית, קמאית, שבמסגרתה הוא יודע בפרטי פרטים כיצד הוא לצוד את החיה ולהכין אותה לבישול. הוא גר עם האישה שמחכה לו בבקתה בלי שום כלי חרסינה מוזרים, אלא עם תנור ישן וארובה שחורה. הוא לא נדרש לאף אדם מלבד עצמו ומלבדה. הוא בתפקיד הגבר, היא בתפקיד האישה. לא טרודי, פשוט "אישה שמחכה לי".

לא רק פיט, כולם היו אינפנטיליים בפרק הזה. בטי היא המובהקת מכולם כמובן, אבל היא לא לבד. השיחה שלה ושל פרנסין הזכירה לי את תלמידות בית הספר שמחרימות ילדה מכיתתן. "נראה לה באיזה צד אנחנו נמצאות". רוג'ר ודון אף הם. האחד מנסה לקחת את מה שאינו שלו, האחר גומל לו בנקמה מהנה. מדהים איך על אף כל הסיגריות ובלי פעילות גופנית סדירה, מצליח דון לטפס בקלות יחסית 23 קומות, וכשאני אומר 'מדהים' אני מתכוון לגנותה של הסדרה. לא מאוד אמין. מה שהכי אהבתי בסיפור הזה זה את העובדה שבסופו של דבר רוג'ר הבין היטב שדון תכנן את זה.

Mad Men - 01x07 - Red in the face 02

מד מן 107: אדום בפנים.
מאת איימס
בתאריך 5/12/2010
מדהים. אני זכרתי בכלל שהלן בישופ סטרה לבטי, ולא ההפך.

העונה מתחילה לצבור תאוצה, והפרק הזה מסמן את תחילת רצף הפרקים (שנמשך בינתיים עד סוף העונה הרביעית) שממש אהבתי. אני אפילו לא יכולה להסביר למה, אולי כי מתחילים להרגיש את הסיפור ולא רק את האקספוזיציה.

הסיפור על בטי הנסוגה לאחור (כל הפרק מדברים על כמה שהיא ילדה, ואז הלן בישופ מעמתת אותה עם העובדה שהיא נענתה (בערך) לחיזוריו של ילדון) היה בעיקר עצוב. דון האלים כלפיה, והיא לא מבינה מה היא עשתה, כמו ילדה. מעניין שכשרוג'ר מתחיל איתה היא נראית בעיקר מוחמאת, ובהמשך היא אומרת שכשהיא מושכת עבור גברים הכל בסדר. נכון שהיא לא עשתה שום דבר, אבל היא גם לא *עשתה שום דבר*. ולמרות שאנחנו יודעים שהיא בעמדת נחיתות נוראית, ולמרות שאנחנו יודעים שרוג'ר הוא הבוס של בעלה והיא בטח מבועתת, היא לא נראתה אפילו קצת מוטרדת, אלא מזה שדון בחדר השני.

ופגי, שלא ברור למה מתעקשת לקשור את גורלה בזה של פיט (ספוילר בלבן: נראה שהבעיה הכי גדולה שלה היא יכולת שיפוט קלוקלת במיוחד. בהמשך היא פשוט תניח שכל הגברים נבלות, ולכן לא תהיה לה את הבעיה הזו. בינתיים היא smitten), ממשיכה להתקדם בעולם הסידרה.

הנקמה של דון ברוג'ר היתה משעשעת (מהחביבות עלי בסידרה, קטגוריית "מבדחות"), ומראה שיצירתיותו של דון לא מסתכמת בהמצאת סלוגנים מדליקים, אבל קצת עצוב שזה כל מה שהוא יכול לעשות אחרי מה שהוא יודע שרוג'ר עשה. חבל גם שזה מסתכם כשובבות לא מזיקה (מצידו של רוג'ר), כשכמובן שזה יותר מזה (בין אם זה החמיא לבטי ובין אם לא). בסיכומו של דבר אני תוהה אם רוג'ר באמת התגעגע לג'ואן והתנהג כמו אדיוט, או שהוא סתם אדיוט. ואולי גם הוא רק רצה להרגיש קצת נחשק, ובמקום זה נוכח לגלות שהוא לא דון דרייפר.

בסך הכל פרק מצוין, ואחרי חצי עונה הסדרה ממש צוברת תאוצה.

תגיות:

מד מן 1.06: בבילון

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 02/12/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x06 - Babylon 01

הנה הדיון שלנו על מהפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 6

בבל (מד מן 1.06)
מאת yaddo
בתאריך 2/12/2010

בצפייה המקורית הפרק הזה היה נקודת מפנה ביחסי אל "מד מן", אז עוד "הגברים של שדרות מדיסון". אהבתי אותו מספיק כדי לכתוב עליו פסקה, וזו הייתה ההתייחסות הראשונה שלי כלפיה אי פעם (לא כולל המלצות יום), וכנראה הראשונה על הסדרה בכלל בפורום. בצפייה החדשה הזו אני אוהב אותו הרבה הרבה יותר. אם אז אהבתי אבל לא הייתי מעורב רגשית, הרי שהפעם הפרק גם מאוד נגע בי.פרק מושלם, למעשה. זוהי הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים מושג ממשי על תהומות המאבק הפנימי של דון. ראינו אותו לא מסתגל לחיים בפרברים, ראינו אותו בפרק הקודם מול אחיו סותם לחלוטין את הגולל על החיים האלה, והפעם היה נדמה שההיתקלות שלו בעצמו כילד אחרי הנפילה במדרגות הייתה תוכחה עצמית עמוקה. דיק וויטמן הילד נחשף לראשונה אל אחיו, ואז הסתובב והביט בדון דרייפר המבוגר. איך הפנית את גבך?

דון סגר את הדלת על עברו, אבל ההווה שלו רחוק מלהיות התשובה עבורו. מול אשתו המאוהבת, מול רייצ'ל המסויגת, מול מידג' ההרפתקנית, דון נותר אבוד אבוד אבוד. מצוי בגולה אישית, על נהרות בבל, יושב וגם בוכה בזוכרו את ציון שלו. יותר רעיון מאשר מקום אמיתי, כדברי רייצ'ל מנקן. המקום הטוב, המקום שלא יכול להיות. הדמעות שנצנצו בעיניו של דון למשמע השיר בסוף אמרו את כל מה שצריך להיאמר.

גם מעבר לכך הפרק היה מושלם. ההסברה ההישראלית לא התחילה לעשות את מה שהפרק הזה עשה עבורה. חילופי הדברים בפרק היו שנונים במיוחד והופגנו ביתר שאת בחילופי ההצלפות בין דון לבין ידידה של מידג' בבר, פגי המחישה שוב עד כמה היא רחוקה מיתר הבנות ועלתה על מסלול מעניין, וזכינו להצצה מחכימה ליחסי רוג'ר וג'ואן.

ספוילר קל בלבן: כבר אז נראה שיחסו כלפיה, שכאן מצטייר מעט כקנאות, נובע ממשהו עמוק יותר ולא ניתן לפטור אותו כרומן סתמי. מעניין לראות ביחסיהם שג'ואן מרגישה מאוד בנוח עם מה שישנו. נשים רבות היו אולי מרגישות זולות בכך שהן נפגשות במלון עם גבר נשוי כמיטב הקלישאה, ואילו ג'ואן לא סתם בסדר עם זה, אלא מעדיפה. היא גם מהסה את הצעותיו של רוג'ר ואומרת שמה שיש עכשיו מצוין כפי שהוא ולמה להם לשנות, משפטים שאני אישית רגיל לשמוע יותר מדמויות גבריות יותר מאשר נשיות.

גירסה יפהפיה לשיר.
מאת יערה
בתאריך 2/12/2010
אי אפשר להפסיד עם שירה בקאנון
(:
הו, לחלוטין יפהפיה
מאת yaddo
בתאריך 2/12/2010

הדקות האחרונות עם הקהל מצמררות משהו.

106
מאת איימס
בתאריך 2/12/2010

אין לי הרבה מה לומר (מבלי לספיילר הכל), אלא שזה גם הפרק הראשון שאני זוכרת שממש אהבתי, דווקא לא מהסיבות שלך, אלא מאחרות.

מההתחלה ראיתי במד מן את הנשים של שדרות מדיסון, והגברים היו עבורי מטרד שצריך לשרוד.  ג'ואן והמיניות, בטי והתשוקה, פגי והאמביציה, כולן יצורים שלא אמורים להתקיים. אנחנו כל הזמן עדים לזה שיש ניו יורק אחרת, ניו יורק של מידג' המודרנית, עם המכנסיים והאומנות, אבל הם חיים בעולם אחר. פגי, בטי, ג'ואן, רייצ'ל, חיות בעולם האמיתי, שבו את חייבת להכנס למשבצת (יש שיאמרו שגם מידג' נכנסת למשבצת והיא לא באמת שונה או מיוחדת), והן מותחות את גבולות המשבצת עד שהיא לא ניתנת יותר למתיחה.

וג'ואן, בסוף הפרק, הפכה את זה למאוד ברור שהיא לא מרוצה מהמצב, הוא פשוט היחיד שהיא יכולה להרשות לעצמה. זה לא עניין של בחירה, עבור הנשים האלו, זה עניין של מה שנבחר עבורן כשנולדו איפה שנולדו, עם המראה איתו נולדו, עם הייחוס שקיבלו בירושה.

Mad Men - 01x06 - Babylon 02

ספוילרים בלבן עד סוף עונה 4
מאת איימס
בתאריך 2/12/2010

דון לא מעניין. דון של עונה 1 הוא דון של עונה 4. השינויים קורים סביבו, לא לו. הוא מסתדר עם מה שהעולם נותן, הוא לא מסתגל או משנה את עצמו. לכן בצפייה הזו דון לא מעניין. האחרים הם המעניינים.בטי היתה מאושרת בהתחלה, נראה שבאמת. היא חושקת בדון, מאוהבת בו, שלמה עם חייה. אנחנו יודעים שהיא יודעת שדון בוגד בה, אבל לא אכפת לה, כי חייה טובים עבורה. היא אפילו מפקפקת מעט בעולם שבו היא נמצאת: היא מוכנה לקבל את הלן בישופ למרות שכל נשות השכונה מתנגדות לה, היא לא מפחדת מהעולם. אבל בטי גם מתאבלת, ולא מרשים לה להתאבל. אנחנו יודעים את זה מהרגע שבו אנו מכירים אותה. היא שוקעת לתפקידה כבת וזונחת את תפקידה כאם ולאיש לא אכפת מספיק כדי לראות את זה. כשאבא שלה ימות החוט העדין שמקשר אותה לחובותיה ינתק, והיא תאבד את זה כליל, תצא לחפש משהו אחר.

מערכת היחסים בין רוג'ר וג'ואן גם עברה שינוי ניכר (אגב, בעיית המשכיות: הוא אומר שהם יחד שנה, אבל בפרק בעונה 4 יש פלאשבקים שמרמזים שהם יחד עוד מלפני שדון עובד בסטרלינג קופר). יש שם אהבה מההתחלה, אבל היא מי שמקרבת אותו לאשתו. אחר כך מזכירה אחרת תרחיק אותו מאשתו וגם מג'ואן, אבל הוא רק ישתוקק שוב לג'ואן, שכבר לא תהיה פנויה. כי גם ג'ואן החזקה, הבטוחה, לא יכולה להגיע לכל מקום ללא בעל.

אגב, למרות שרוג'ר אומר שהיא הצילה את מערכת היחסים בינו ובין מונה, נראה שאם דברים היו אחרים, הוא היה מסיים עם ג'ואן ולא עם ג'יין.

ופגי, שקיבלה על עצמה את שונותה, את היצירתיות ואת הדעתניות. היה מדהים לראות את פרץ היצירתיות הראשון שלה, לראות שזה באמת טבעי לה ונובע מתוכה, ולא איזה מאמץ להיות מספר אחת כמו שזה עבור פיט. חוץ מהיצירתיות שלה, לשמוע אותה אומרת שהיא לא רוצה להיות אחת ממאה, כשאנחנו יודעים היום את המחיר שהיא משלמת על ההתעקשות חסרת הפשרות שלא להיות אחת ממאה, מקסים ומרגש (אמרתי שפגי היתה מלכה מהשנייה הראשונה).

כמו שכתבתי בלי ספוילרים, בשבילי "מד מן" היא סידרה על נשים. זה שמרבית הכותבות הן נשים (למרות שמת'יו וויינר היוצר והכותב הראשי הוא דווקא גבר לגמרי) גורם לי לחשוב שזה מכוון. הגברים מעניינים פה, אבל הנשים עבורי הן העיקר. הן מה שמבדיל את "מד מן" מכל סדרה אחרת. כי פה הנשים הן באמת חזקות. הן לא יוצאות דופן, הן לא עושות יותר מכולם, הן פשוט מצליחות לחיות, וזה דבר די חזק.

ובנושא זה

female-character-flowchart

מסכים לגמרי בנוגע לפגי
מאת yaddo
בתאריך 3/12/2010

היה ממש יפה לראות את זה.

ספוילרצ'יק עונה 4: גם אני חשבתי על ההבדל בין דברי רוג'ר לג'ואן לבין מה שראינו בפלאשבקים, אבל אפשר ליישב את זה די בקלות. הוא אמר לה, "זו הייתה השנה הטובה ביותר בחיי. יש לך מושג עד כמה הייתי אומלל לפני שפגשתי אותך?". זה לא בהכרח אומר שהם ביחד רק שנה, אלא שהשנה האחרונה הזו הייתה שיא מבחינת יחסיהם. עבור רוג'ר, על כל פנים.

מאת fred איש קריות
בתאריך 3/12/2010

לכולנו יש מקום, שהמחשבה עליו היא אידיאל, היא רצון עמוק וכנה שהמקום הזה יהיה אמיתי. הרצון הזה משולב יד ביד עם הידיעה שהמקום הזה לא קיים, הוא רק יכול להיות אבל הוא אף פעם לא יהיה. התובנה הזו פוסחת על דון, על אף כל מאמציו לברוח מחייו המקוריים אל עולם האידאל שמיצב לעצמו במחשבותיו, הוא מוצא שהמקום ההוא לא קיים. הפרברים לא טובים אליו, העבודה חושפת את סדקיה, האושר רחוק ממנו. בבל לא נמצאת באופק.

מה שמרשים הוא שדמויות אחרות מסביבו כבר הפנימו את הדברים, כמו ג'ואן, שיודעת שהיא לא תגיע לבבל, לכן היא ממקסמת את מה שהיא יכולה להשיג מהמצב הנוכחי, חדרי מלון מהודרים ודיסקרטיות רומנטית. כמוה גם רייצ'ל מנקן, שאוהבת את ישראל כרעיון, כידיעה שזה מקום שאפשר לחיות בו, אבל שם היא בחיים לא תחיה.

תגיות:
© עידו ישעיהו