Archive for נובמבר, 2010

מד מן 1.05: 5G

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/11/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x05 - 5G 01

הנה הדיון שהיה לנו באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 5

5G – מד מן 1.05
מאת yaddo
בתאריך 25/11/2010

אני לא זוכר שבצפייה הראשונה בפרק, אי אז לפני כמה שנים, הייתי כל כך נסער מהמפגש של אדם ודון, אבל הפעם ממש התרגשתי מכל זה. חוויתי את זה. ממש עמדתי בנעליו של דון כאשר אדם בא לראשונה למשרד של וניסה ליצור איתו קשר. ניסיתי לתהות איך לעזאזל דון מצליח להיות כל כך קר אליו, לנסות בכל מחיר לשמור על העמדת הפנים כמה שניות לפני שהוא מוציא אותו החוצה לדבר באמת. ניסיתי לדמיין איך אני הייתי נוהג אם אח מהעבר היה מגיע אלי כך, ופשוט לא הצלחתי בשום אופן להבין את דון.מאוחר יותר שוב במסעדה שוב הזדעזעתי מההתנהגות שלו. עוזרת העובדה שהשחקן שמגלם את אדם פשוט מעולה ומעורר הזדהות. כמוהו גם אני הייתי בגרון חנוק, באמת. במלון בכלל לא הצלחתי להבין. דון מול אדם שבור, אחיו, שאומר לו שכולם בחייו מתו ושואל אותו בדמעות מה יעשה עכשיו, מחבק אותו בחזקה, ממש לופת אותו. וכן, ממש לופת אותי. דון טופח על גבו ועוזב.

בעיניי הפרק הזה היה על סודות, על דברים שצפים על פני השטח ועל הניסיון לשמור אותם נעולים. אולי בחשבון מנהלים. גם הרעיון הזה לחשבון גברי חדש מוצעת ללקוח של סטרלינג קופר, גם פגי מגלה סוד של דון, גם התחרותיות המשרדית החשאית עולה במלוא עוזה אל פני השטח, וגם, כמובן אדם שב לבקש את קרבתו של אחיו האובד. יכול היה להיות שם פרק הולם, "חשבון מנהלים", אבל בפועל השם הוא 5G. זהו מספר חדרו של אדם, הסמל לתיבת הפנדורה של דון, אבל לפני שזה אוזכר בפרק חשבתי שאולי זה צופן של משהו, ואני מניח שזה לא מקרי.

Mad Men - 01x05 - 5G 02מד מן 105
מאת איימס
בתאריך 25/11/2010
פרסום הוא הכל. החזות היא הכל. האמת לא חשובה, רק התדמית.
פיט מוכן למכור את אשתו בשביל פרסום (אבל באופן כללי נדמה שלפיט אין בעיה למכור אף אחד ושום דבר, אם הוא חושב שזה יקדם אותו). הוא כל כך נסער מהתהילה החדשה של קן קוסגרוב – גם בגלל שזה בתחום שהוא חשב שייחודי רק לו (משעשע, בשביל מישהו שעובד עם אמנים וכותבים, והוא רק מנהל החשבונות שלהם), אבל בעיקר בגלל שקן קיבל 15 דקות של תהילה. לכן הם מתעכבים יותר על זה שהוא שמר את זה בסוד עד רגע הפרסום, אפילו יותר מעצם הפרסום עצמו. התגובה של כולם היא חוסר פרגון, אבל פיט חייב להיות יותר טוב מקן. ספוילר בלבן:באופן כללי קן הוא מתחרה שלו. בצפייה הזו אני מבינה במלואה את ההערה בסוף העונה השלישית – קן גורם ללקוחות לחשוב שאין להם צרכים. הלקוחות של פיט רק מרגישים שהוא מטפל בהם, אבל גם שהם מאוד זקוקים לטיפול. העובדה שהוא שולח את אשתו הטרייה, ועוד מתרעם על שלא עשתה כל שביכולתה, מראה כמה הגינות יש בפיט (אפס).

Five G
מאת Full Moon
בתאריך 19/6/2012

השם של הפרק הוא חמש אלפיות (הG מייצג אלפיה בסלנג – כידוע לכל צופה סדרתי), והוא מתיימר לייצג את חמשת אלפי הדולרים שדון מנסה לתת לאחיו.

אני מסכים לגמרי שבין הצפיה הראשונה לשניה מקבלים פרספקטיבה אחרת על התמונה. ספוילר קטן בלבן: הרי בסופו של דבר הסוד של דון הוא לא כזה איום כפי שהוא חושב וכך גם רמת ההזדהות איתו הקיימת במלואה בצפייה בפרק בפעם הראשון, מתחלפת בהזדהות עם אחיו בצפיה בפעם השנייה. מה שמעניין לדעת – מאחר שלמדנו שאצל מתיו ויינר לכל דבר יש משמעות, היא מה משמעותה של הנורה האדומה שדולקת במסדרון של המוטל המוזנח, אותה רואים הן כשדון נכנס לשם והן כשיוצא.

תגיות:

מד מן 1.04: ניו אמסטרדם

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 18/11/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x04 - New Amsterdam 01

הנה הדיון שלנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 4

ניו אמסטרדם (מד מן 1.04)
מאת yaddo
בתאריך 18/11/2010

שם הפרק הזה כל כך מצא חן בעיני, עוד לפני הצפייה אפילו. כשמה הישן, הראשון, של ניו יורק, הוא עומד במעין כפיפה מעניינת עם הסדרה עצמה, שמתארת לנו במבט מפוכח לאחור את שנות השישים בעיר. יתר על כן, המילה "חדשה" בהקשרה של "אמסטרדם החדשה" שכבר אינה קיימת, עומדת במעין אירוניה עולבת וחלודה.

ממש כמו אצל פיט האומלל. בובת סמרטוטים יוקרתית של מעסיקו, של אשתו, של הוריו ושל חמָיו. הדבר היחיד שנופח בדמותו חיים בעיני האחרים הוא אילן היוחסין שלו. הוא מצליח לשמור כך על עבודתו (ללא ידיעתו) ולזכות בהתבטלותה המיידית של יו"ר ועד הבית בבניין החדש שטרודי והוא קונים בו דירה. אין לפיט דבר להראות מצד עצמו, ולא בגלל שהוא לא מנסה. בניגוד לעיר שהתחדשה והפכה לניו יורק, פיט לא מצליח להגיח כדבר חדש אלא נותר מעין צלמית רפאים של ניו אמסטרדם. של המורשת שלו, שאין לו שום השפעה עליה. אפילו הדבר היחיד שהוא כן מצליח לעשות, לחתור תחת דון ולמכור ללקוח את ההצעה שלו, חוזר כדי לנשוך אותו בתחת.

סוגיית הדורות הייתה כבדה כפלדה בפרק הזה. פיט כל כך קלע במשפט שהציע ללקוח: "עמוד השדרה של אמריקה". הפלדה הייתה עמוד התווך של בניית ארה"ב, ובעיקר עריה הגדולות, בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הפלדה היא בדיוק מה שפיט חסר. בדיוק הסיבה שהוא לא מצליח להיות ניו יורק. לא מצליח להשיג כסף מאביו, לא מצליח לסרב לכסף מהורי אשתו, לא מצליח אפילו להימנע מלעשות סיבוב עם טרודי במונית בזמן שהוא ממהר לפגוש לקוח. גם כשהוא מנסה לעמוד בפני השררה, כמו מול דון, הוא עושה זאת באופן כושל.

השיחה של דון ורוג'ר על פערי הדורות הייתה הדובדבן שבקצפת. לדידו של רוג'ר, הדור שלו שותה כי זה טוב לו, כי מגיע לו. הדור של דון שותה כדי לכסות על חשכה. "הסוג שלך, עם מחשבותיכם העגומות ודאגותיכם, כולכם עסוקים בליקוק של איזה פצע מדומה". סבתא של דודה של משהו של פיט העיזה להתווכח עם חייל בריטי מתישהו במלחמת העצמאות. 300 שנה אחרי כן מתמודד פיט, בחור צעיר שתכל'ס יש לו הכל, עם צרותיו הבורגניות. עניין של פרספקטיבה.

מעניין, לא חשבתי כך על ההקשר של השם
מאת fred איש קריות
בתאריך 18/11/2010

טוב שיש את הדיונים האלה.

מה שכן, ההקבלה לנושא הפרק סביב מאבקי עצמאות של פיט מול בעליו הרבים, אלו מהמשרד ואלו מבית, הייתה בדיוק הבריף של הלקוח, עמוד שדרה של אמריקה.

פיט עורג להיות עמוד השדרה של אמריקה, איש עובד ועצמאי שהכסף שהוא מרוויח ומוציא מניע את גלגלי האומה. אנשים כמו דון, הם עמוד השדרה של אמריקה, ופיט רוצה כל כך להיות כזה. אך הוא אסיר של כלוב הזהב של חיי החברה להם שייך. הוא לא מתלהב מהרעיון של לרכוש את הדירה, אישתו לוקחת אותו ביד לאורך כל הדרך, כמעט בניגוד מוצהר לדעתו. גם הרעיון של לבקש כסף מההורים, הן שלו והן שלה, מנוגד לרצונותיו. כי פעולות אלו ממחישות את מה שהוא לא מצליח להיות. עשוי מפלדה.

"נתתי לך הכל", מד מן 104
מאת איימס
בתאריך 18/11/2010
בפעם השלישית בארבעה פרקים אנחנו שומעים דיון בנוגע למה שיש לאדם. לבטי יש הכל, אבל היא לא מאושרת ולכן נשלחת לפסיכיאטר. דון לא יודע אם למידג' יש הכל או שאין לה כלום. ולדידו של אביו, לפיט יש את הכל, הוא קיבל את זה בירושה, אבל הוא לא עושה עם זה דבר.שם הסידרה נמצאת עכשיו, בפער שבין מה שיש לאדם (כסף, שם, מוניטין) ובין מה שיש לו באמת (אושר, אהבה). פיט, מידג', בטי, דון, אף אחד מהם לא נראה מאושר במיוחד לנוכח מה שיש, או אולי אין, לו. מעבר לפיט, ומערכת היחסים המעניינת עם אביו ועם הורי אשתו (מערכת יחסים חמימה ומשפחתית בהרבה), החלק הטוב של הפרק בעיני היה בטי והפרוורים. בטי הולכת ומתקרבת להלן בישופ, ובוחנת את חייה דרך מה שהיא רואה אצל הלן. היא צעירה ממנה, זו נקודה לזכותה של בטי. היא יפה יותר, עוד נקודה. והיא לא גרושה, בעלה עדיין איתה. אני חושבת שהנשים מסתייגות מהלן לא משום שהיא גרושה – הלא אם
בעלה היה עוזב אותה עם תינוק בבית היא היתה זוכה לרחמים ולא לטינה. לא, הנשים מסתייגות ממנה משום שהיא אישה חזקה. רק היום אנחנו לומדים שהיא זו שעזבה את בעלה (ובגלל משהו שיכול לשמש עילה לכל נשות הפרוורים לעזוב את בעליהן, אם נאמין למה שלמדנו בינתיים על גברים שעובדים במנהטן), היא יוצאת לעבוד עכשיו, והיא לא מוכנה לתת לבעלה להיכנס, ועושה בושות באופן כללי. היא גם הולכת עם מכנסיים ועונה בציניות קרירה לשאלות הנשים. בקצרה, היא לא תשתלב שם ויהי מה.בטי, מצידה, נמשכת לחוסר השילוב הזה. אולי כי היא חושבת את עצמה גם לאישה עצמאית, אולי כי היא חוששת ממה שהעתיד עם דון צופן לה, אולי כי היא נהנית להתנשא מעל הלן (למרות שאין כל כך בסיס להתנשאות הזו). מה שבטוח הוא שמשהו אצל בטי אינו לגמרי בסדר. היא גוזרת תלתל משערותיה ונותנת לגלן בישופ, הילד המוזר שמאוהב בה קצת (מוזר כי הוא שקט וקודר, ואוהב לגהץ). ספוילר:כ ולנו יודעים איך זה יגמר, ומעניין לראות איך גורלה של הלן חוזר אצל בטי, מינוס האישיות החזקה.Mad Men - 01x04 - New Amsterdam 02

גורלה של בטי
מאת yaddo
בתאריך 18/11/2010
ספוילר בלבן לעונה 4: לא בדיוק חופף לשל הלן בישופ כמובן, מאחר שהיא התחתנה עם הנרי מיד אחרי שנישואיה לדון נגמרו. זוהי כנראה ההתגלמות המשמעותית של "מינוס האישיות החזקה" שאת מציינת, ואולי עכשיו היא סוף סוף תשתנה, כשהיא מתפכחת מאשליית החיים הפרבריים המאושרים שלה עם הנרי. "אישה מטופשת", כדברי אמו של הנרי. זה ציטוט שאני חוזר אליו המון כי אני ממש אוהב אותו.
תגיות:

מד מן 1.03: נישואי פיגארו

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/11/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x03 - Marriage of Figaro 01

הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 3

נישואי פיגארו – מד מן 1.03
מאת yaddo
בתאריך 13/11/2010

פרק יפה שחשף בזה אחר זה רבים מפניו של דון דרייפר. מן הרכבת בהתחלה והמכר שפונה אליו כדיק וויטמן ומעלה את עברו הצבאי, דרך פיט שחוזה בו לראשונה מדליק את הצד שעליו רק שמע עד כה; כל הסצינות של דון עם רייצ'ל מנקן היו כתובות למופת ("אל תנסי לשכנע אותי שאי פעם לא היית אהובה"); איש המשפחה הפרברי ששותה חמש בירות – לפחות, כמובן, זה רק מה שהראו לנו – רק כדי להתמודד עם יומו ("יש לנו הכל, אה?", "כן, זהו זה" בקול רם מדי); הגבר היפה שנשים עורגות אליו, שלא לומר משליכות את עצמן לרגליו; האיש האבוד והאנוכי שיוצא להביא עוגה מהחנות ובדיעבד לא חוזר הביתה אלא מתבודד למשך שעות.

הסצינה שבה הוא צילם את המסיבה הייתה שימוש בכלי הכל כך מוכר מסדרות נוסטלגיות – "שנות הקסם" עשתה את זה המון – זליגה ורדרדה ומיופה אל הפיכחון של העולם האמיתי. כולל בפרק הזה, דקות לפני כן, עם פרנסין ההרה ששותה ומעשנת. מבעד למצלמה של דון, בלי פסקול כי אין הקלטה, ראינו את הילדים רצים בסלון, מאושרים. אחד מהם חטף סטירה מחבר של אביו בגלל שהפיל כוס במהלך ריצתו החופשית וחסרת הדאגות. בעלה של פרנסין התחיל עם הלן בישופ סמוך לגרם המדרגות. מבעד למצלמה של דון זה נראה כמו שיחה תמימה בין שני ידידים, שניהם חיוו שלום נלהב למצלמה. משם הוא עבר אל זוג חבריהם ברגע אמיתי של אהבה, כך נדמה, קרובים אחד אל השני, מתנשקים. הדבר הזה – שנראה מול המצלמה כשם שנראה בלעדיה – ערער את דון מאיזושהי סיבה, דמעות עמדו בעיניו. הוא יצא אל החצר האחורית וצפה בילדים משחקים. הלן נעמדה לצדו ואמרה, "קהל מעניין שם בפנים". לשון צחה ודיפלומטית. "אותו הקהל כאן בחוץ", ענה לה דון. אני חלק מאותו חרא בדיוק. הוא נאלץ להימלט מזה.

לפרק קוראים "נישואי פיגארו", אופרה ששמה המלא וההולם את הפרק הוא "נישואי פיגארו או היום המשוגע". זוהי היצירה של מוצרט שדון משמיע מהרדיו לפני שהוא מתחיל לצלם. פיגארו, כך מספרת לי ויקיפדיה, הוא משרתו של הרוזן באופרה, ובעבר היה הספר מסביליה באופרה באותו שם. אולי זהו הדהוד לעברו של דון, או דיק, שהזכיר חברו מהרכבת. מקבילה לאופן שבו דון התקדם בחיים? כשבעלה של פרנסין אמר לדון "יש לנו הכל, אה?", נזכרתי במה שאמר דון למאהבתו מידג' בפרק הקודם: "אני לא יודע אם יש לך הכל או אין לך כלום". השאלה הזו כמובן חלה גם עליו עצמו.

Mad Men - 01x03 - Marriage of Figaro 02

מאת איימס
בתאריך 13/11/2010

ספוילרים, כרגיל, בלבן בגוף הטקסט.

אז מי זה דיק ויטמן? ולמה דון דרייפר נראה כל כך מוטרד למשמע שמו?

גם הפרק, אני עדיין מרגישה שמנסים להראות לי בכח כמה התקופה הזו שונה מהיום, וכמה ההתרחשויות האחרות רק רק תירוץ לזה, ולא להפך, שהתקופה היא רק תפאורה ברקע. נשים בהריון שותות ומעשנות, הגזענות הגלויה והלא PC, זרותה ומוזרותה של אישה גרושה, נשים שקוראות ספרים מסוימים בסתר. אבל זה הרי לא מדויק, כי היה הרבה שקרה בפרק, פשוט לאט ובשקט. פיט חזר, ומיד מודיע לפגי ששום דבר לא קרה. הוא מוקסם מאישתו, לא רוצה לפגוע בה, אבל בסוף היום הוא כן מגניב מחמאה לפגי. אגב החלק הזה, לא זכרתי שאליסון היתה שם כבר מהפרק השלישי. היא היתה פקידת הקבלה שמקבלת את פניו של פיט, ואז היא מנסה לשכנע אותו לבוא עם הבנות לשתות. עכשיו אני מניחה שהיא היתה המזכירה שהחליפה את ג'יין אחרי שזו התחתנה עם רוג'ר, אבל לא זכרתי אותה אפילו משם.

חוץ ממנו היה דון. בניו יורק, בעבודה, הוא איש אחד, הגבר השרמנטי שמקסים את רייצ'ל מנקן (ומיד מספר לה שהוא נשוי, והיא דוחה אותו). מאוחר יותר רואים את בטי והעתקיה, נשות הפרברים, ומבינים כמה חלשות (מוחלשות) הן, וכמה חזקה היא. ההבדל הוא כנראה שהיא גדלה לתוך זה. מעניין היה לשמוע את רייצ'ל מספרת שאמה מתה בלידה, ושאחותה הייתה החברה היחידה שלה, ואת דון מגיב "אל תנסי לשכנע אותי שאי פעם היית לא אהובה". זה מעניין כי זה בדיוק דון דרייפר (דיק ויטמן), איש אהוב מאוד שמתנהג כאילו הוא לא, כי הילדות שלו והעבר שלו, המשיקים בכמה מקומות לאלו של רייצ'ל, הפכו אותו לכזה. בבית דון הוא הגבר המושלם. נאה, עוזר, ולא מקלקל את הסידור המושלם של השירותים. היה כמעט גרוטסקי לראות את מסיבת יום ההולדת של סאלי. מצד אחד כולם יפים ושנונים, מתורגלים במסיבות ובנימוס מעושה. מצד שני, מיד עם הגעתה של הלן בישופ (במכנסיים!), הם מורידים את הכפפות ותוקפים. קודם הנשים, נחמדות לכאורה, אחר כך הגברים, שרק רוצים לעזור. בסוף אנחנו רואים שגם הילדים במסלול להפוך להוריהם, עם 'משחק' הבית שלהם (כמובן שאנחנו יודעים שהם לא יהיו בדיוק כמוהם, אבל לא רחוקים מהם כפי שהיו רוצים).

לא קשה לראות שדון לא מרגיש שם בנוח. הוא בורח בהזדמנות הראשונה שיש לו, ומביא איתו כלב, למורת רוחה של אשתו (שתצטרך לטפל בו, כמובן). אבל כמה שדון אולי לא מרגיש במקום שם, קל לראות שגם לבטי החיים הם לא דבש. בעלה נראה מושלם, אבל היא לא יכולה להיות בטוחה שהוא יחזור, כשהיא שולחת אותו לסידורים.

Mad Men - 01x03 - Marriage of Figaro 03סצינת המצלמה הביתית
מאת fred איש קריות
בתאריך 13/11/2010

חשובה מאין כמוה בפרק, ובסדרה בכלל. הפרקים הראשונים ב"מד מן" ניחנו בדגש רב על כמה שהעולם הזה מהעבר אינו נוצץ כפי שחלקנו היה מעדיף לזכור. בזמנו נתקלתי באלבום של אבא שלי משנות השישים ובו תמונות של אבי הצעיר כחייל משוחרר, בין השאר היו שם שלל של תמונות מחייו הסטודנטיאליים ומיזוגם בחבורה יקרה עם צבי שיסל וגיחות לעולמם של חבורת לול. כששאלתי את אבא שלי האם הימים במחציתם של החבורה האלמותית היו טובים כפי שזכו צופי הסרטים לראות, הוא אמר בקצרה "היה בסדר, לפעמים גם טוב".

כמו האלבום של אבי, גם סצינת המסיבה, בה דון מצלם את באי הבית היא סוג של נוסטלגיה ופיכחון, נושא שהיה מוטיב חוזר בעונה הראשונה, כפי שכותבי ובמאי הסדרה הקפידו להראות. בכל פעם שאנחנו עדים לרופא שמעשן במשרדו, או אדם מבוגר המכה את בן השכנים כי העז לרוץ שלא ברשות. בכל פעם שאתה רואה נער מעלית שחור או הטרדה מינית במשרד אנו עדים גם לכל הרעות שנעלמו משולי המסגרת שהמצלמה לכדה. לא תמיד היה נחמד שם בשנות השישים.

נוסטלגיה, כפי שצופי "מד מן" יודעים היטב, פירושה מלטינית הוא "כאב של פצע ישן". ומי שמכיר את הציטוט הזה, מבין היטב את משמעותה של סצינת המצלמה הביתית, כמעט כמו שניתן להבין (ולהיות מוקסמים) מהקרוסלה.

מסכימה.
מאת איימס
בתאריך 14/11/2010

גם אני חשבתי את זה בזמן סצינת המצלמה. מצלמת הווידאו היא הדרך בה זוכרים: במקוטע, בלי קול, רגעים ולא סיטואציות. הכל גם יוצא מהקשרו בזיכרון. מישהו מעצבן הופך להיות יקר בגלל שיוכו לתקופה מסוימת, רגע קשה הופך להיות מחשל בראי הזמן. וכמה שהתקופה מחורבנת, וכמה שכולם כלואים בתוך תפקידים הקטנים ממידותיהם, הם יסתכלו אחורה באהבה על הוריהם, על ילדיהם, על הלילות המטורפים בניו יורק, על היהודיה המשונה שאהבה יותר מכל את הכלבים שלה. אבל אני לא חושבת שזה בהכרח רע. בבגרותה, תזכור פגי את חבורת הבנות המסתודדת בחדר המנוחה, מצחקקות על ספר מטופש. היא תזכור את נעוריה המחשלים ולא את ההטרדות המיניות ואת האפליה. וזה בסדר, כי זה הוא אופיו של זיכרון (כמובן שהיא תזכור את שניהם, אך תקשר את הטובים לעברה, ואת הרעים לדברים שהתגברה עליהם).

מאת idanyd
בתאריך 18/11/2010
ספוילר בלבן להמשך העונה: כשצפיתי בסצינה הזו בפעם הראשונה, ראיתי שני אנשים – אדם זר שמתבלבל בין דון דרייפר לאיזה חבר שלו מהצבא בשם דיק וויטמן; ואת דון דרייפר, שלא יודע מה לעשות עם מישהו ככל הנראה לא לגמרי בריא בנפשו, שניגש אליו באמצע הקרון וטוען שהוא מישהו שדון מעולם לא שמע עליו. דון מסתכל מסביבו, לראות אולי הזר מדבר למישהו אחר, אבל לא – הזר פונה ישירות אליו. כדי להמנע מסצינות מביכות, ולסיים את הפארסה הזאת כמה שיותר מהר, דון מאשר את הטעות, ושולח את הזר לדרכו.מאחר שבמקור לקח לי הרבה זמן לצפות בעונה הראשונה, כל הפרקים הקודמים לכל פרק שצפיתי בו התמזגו זה לתוך זה.
לכן, כשהאמת על העבר של דון התגלתה, מאחר שהיא לא התאימה לי לפירוש שנתתי לסצינה, הנחתי שהיא היתה בפיילוט, עוד לפני שמר וויינר החליט על העבר הסודי של גיבור הסדרה שלו.כמובן שעכשיו, בדיעבד, מתברר לי שהסצינה הזאת שונה לחלוטין, והיא מתרכזת בכלל באיש מבולבל שניסה להעמיד פנים שהוא מי שהוא לא, ומה קורה לו כשהעבר שלו קופץ להגיד שלום. הוא לא מסתכל מסביב בתקווה לגלות שם את דיק וויטמן, הוא מסתכל בבעתה שעוד מישהו יגלה שדיק וויטמן נמצא ברכבת, ושהוא יושב בכסא של דון.
עוד פרק או שניים נראה איך הפסאדה הזאת שלו קורסת לגמרי כשהעבר גם נשאר לקפה.
רכבות
מאת ribattut
בתאריך 20/12/2010
בעיני הרכבת משמשת בפרק הזה כמוטיב חוזר למעבר בין עולמות: בהתחלה, כשדון פוגש אדם המכנה אותו דיק ויטמן. בהמשך, כשהוא חוזר מהעבודה לבית. ובסוף הפרק, כשהוא נמצא ברכב עם העוגה, ממאן לחזור לבית ולמסיבה ואנו רואים אותו מהורהר, והרכבת חולפת על פניו. הרכבת מחזירה אותו – במחשבה – לעיר ולשיחה שלו עם רייצ'ל על משפחתה הלא מתפקדת, וכיצד הכלבים היו עבורה משענת כילדה. ספויילר בלבן: ההבעה על פניו כשרייצ'ל אומרת שאמה נפטרה כשילדה אותה מסגירה את ההזדהות עמה. כשהוא יושב ברכב, ונזכר ברגע הזה, נראה כאילו הוא מחליט להביא לסאלי כלב במתנה כפיצוי על המשפחה שהיא גדלה בה. המתנה הזו עומדת בניגוד למתנה הראשונה – בית המשחקים, שדרך המשחק בו והעמדת הפנים של "אימא ואבא" הילדים לומדים כיצד עליהם להתנהג. אולי זו גם אמירה לגבי האישה שדון היה רוצה שסאלי תגדל להיות? יותר דומה לרייצ'ל מנקן מאשר לבטי דרייפר.
Mad Men - 01x03 - Marriage of Figaro 04
תגיות:

מד מן 1.02: שירותי נשים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/11/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Mad Men - 01x02 - Ladies Room 02

הנה הדיון המעשיר שהיה לנו על הפרק השני של "מד מן" בפורום שלנו באג'נדה. ספוילרים לאירועים בהמשך הסדרה צבועים בלבן.

מד מן עונה 1 פרק 2
מאת איימס

בתאריך 8/11/2010

גם בפרק השני, עדיין מנסים לאפיין את האנשים והתחושה, וההבדלים זועקים: פלירטוטים במשרד בלי חשש של האשמות הטרדה מינית, נושאי שיחה שהם טאבו (בטי שמספרת על אימה), טיפול פסיכולוגי כמשהו שיש להתבייש בו, ובעיקר ההבדל בין המינים. בובי יכול להיחבל ולהצטלק וזה יהיה בסדר, אבל אבוי אם זה יקרה לסאלי, כי היא תהפוך להיות סחורה פגומה. "יש נשים קופירייטריות" בתור ממצא נגיד ובלתי נתפס, ובכל מקרה כל השורה הזו היתה נסיון להתחיל עם פגי.

יותר מהכל, הפרק הזה היה הצצה ראשונה על מערכת היחסים בין דון ובין בטי האומללה, שמרגישה טרודה וכלואה במערכת היחסים ובחיי הפרוורים. ניכר שאכפת לה מילדיה, אבל איפשהו בדרך להבעת החיבה הזו הכל משתבש: היא זועמת על סאלי, שמגיעה אליה עם שקית נילון על הראש, על שהיא אולי הפילה את הבגדים מהניקוי היבש, היא הרוסה אחרי התאונה בגלל מה שהיה יכול לקרות להם, אבל גורמת לזה להשמע כאילו היה מפריע לה אם ילדיה לא היו מושלמים, וכאילו עדיפה להם פגיעה ממשית על פני זה.

חוץ מבטי אנחנו רואים גם את פגי, כשהיא נחשפת לעולם האמיתי של עבודה במנהטן. בתחילת הפרק היא מלאת התלהבות מכך, באמצע הפרק נמאס לה מהמבטים, ובסופו היא הולכת לבכות בשירותים, אבל מחליטה להיות חזקה מכך. ספוילר בלבן:

יותר מהכל, זו הבעיה בצפייה שנייה. הפרקים הראשונים האלו שרק מציגים את כולם. מעניין בכל זאת לראות את בטי של אז, לפני שהיא איבדה את זה לגמרי (שם היא באמת ילדה אבודה, עכשיו היא מלאת איבה לעולם), וגם את ג'ואן. כמה שג'ואן של הפרקים הראשונים נראית נבזית, היום אני מבינה איזה תפקיד מהותי היא לקחה (במודע, היא לא התגלגלה אליו במקרה), בהפיכתה של פגי לקופירייטר ולאישה עצמאית. להמשך קורותיה של פגי בעונה הזו ובכלל יש בזה חלק גדול, אבל לג'ואן תפקיד חשוב.

מעניין לראות שכבר מההתחלה פגי מתבדלת משאר המזכירות. הפרק היא עושה את זה כשהיא לא בוכה בשירותים (היא תבכה בשירותים אח"כ :)). בהמשך היא תבקש משרד משלה, למשל. זו נראית כמו קפיצה גדולה, אבל פגי הזו הייתה שם כל הזמן. עוד היה מעניין לראות את דון עם בטי. אין קשר בין אהבתו אליה ובין הבוגדנות שלו. ועולה המחשבה, איך הכל התדרדר עד כדי כך? בהתחלה הם באמת אהבו. היא עשתה טעויות, הוא עשה המון טעויות, אבל מעניין לעקוב אחרי השלבים בדיוק. אין ספק שהטיפול הפסיכולוגי, ואבדן האמון במטפל ובדון יחד, הועיל לכך.

שירותי נשים (מד מן 1.02)
מאת yaddo
בתאריך 8/11/2010

אחרי פיילוט מעט Off לתחושתי, הגיע הפרק השני וכבר נראה יותר כמו הסדרה שאני אוהב. פחות ניסיונות לזעזע ולהפתיע, יותר שכבות ונימוקים תת קרקעיים. אהבתי במיוחד את הסיפור הכאילו-תלוש שסיפר דון לבטי במסעדה לקראת סוף הפרק, על כך שכדי להימנע מלשלם עמלה לחברות הטלפון על שימוש במספרים חסויים, אנשים (כלומר גברים) ממציאים לעצמם שמות על גבול הפורנוגרפיה. בפרק שכולו עסק לכאורה ב"מה נשים רוצות", הקטע הזה לדעתי הבהיר שלא פחות מכך עסק הפרק גם בגברים, והוא עשה זאת באמצעות ההשתקפות בנשים.המהלכים הדוחים שהפעילו קן ופול על פגי, שהייתה בערך שבריר מהבוטות שזכינו לה בפרק הראשון, וכל הגברים שנראה כי מפשיטים את פגי במבטם, הם בעצם פסאדה, מראה פנים על גבול הפורנוגרפיה שהם מפגינים כלפי חוץ כדי להסתיר את עצמם האמיתי, החסוי. כמובן, גברים רוצים סקס חלק ניכר מהזמן, אבל נראה לי שהעובדה כי ההתנהגות שלהם נראית מופרזת וקיצונית, כמו ילדים בחנות ממתקים שבה כמעט הכל מותר, לא טמונה רק במרחק השנים אלה במשהו עמוק יותר. לא בכדי כיכבה הפסיכיאטריה בפרק הזה. ספוילר להמשך העונה בלבן: המשקף המושלם לסברה הזו בהקשר של משחקי המינים הוא כמובן סאל, שכמו בפרק הראשון גם הפעם שיחק את משחק הסטרייטיות באופן מאוד בוטה. הוא עד כדי כך שקוע במשחק הזה עד שגם מבטו נראה מלא זימה כשפגי סוקרת את גברי המשרד שחולפים על פניה.

דון עצמו עוטה מסכה, אבל שונה. לא כמו שולחי הידיים שסביבו, אלא על פי האופן שלדעתו נשים רוצות – "קאובוי שקט וחזק שתמיד מחזיר את הבקר הביתה בבטחה". לאור ההתערערות של בטי הוא מתחיל לתהות: "מה אם הן רוצות משהו אחר? בפנים, איזו שאיפה מיסתורית שאנחנו מתעלמים ממנה?".

Mad Men - 01x02 - Ladies Room 05

ואולי
מאת איימס
בתאריך 8/11/2010
פגי באמת קוראת יותר מדי אל תוך המבטים האלו, ספוילר בלבן כי אנחנו יודעים שסאל לא מעוניין בה ולו במעט. אולי מה שג'ואן אומרת נכון,

ואולי פגי מסונוורת מהעיר הגדולה ומהאפשרויות.זה כמו שכשמפסיקים לעשן פתאום נראה כאילו כולם מעשנים, או אחרי שלומדים מילה חדשה פתאום שומעים אותה כל הזמן, אז אחרי שפגי הכירה את העולם הסוער של הסקס המזדמן (למרות שהיא שומרת אמונים לפיט, שנמצא בירח דבש, בצעד תמוה וקצת עצוב), פתאום זה בכל מקום. כן, קן ופול באמת הציעו לה הצעות. אבל פול חיזר אחריה לאורך כל הפרק די בעדינות, ועזב אותה מיד כשאמרה לו, וההבדל היחיד הוא שהיא עובדת איתו, ובעצם רק קן היה ממש תוקפן.

זה נכון

מאת yaddo
בתאריך 8/11/2010

פול היה הרבה יותר נחמד ולבבי, אבל בסופו של דבר כל זה שירת את המטרה של לסגור את הדלת מאחוריה ולעגוב עליה, בדיוק כמו קן, ולדידה של פגי כמו כל שאר הגברים. סביר להניח שהגברים הבוהים בה זכו לעזרה מדימיונה של פגי, אבל זה מעין פגישה בחצי הדרך. מה שהם מציגים ("לא יודע מה נשים רוצות אבל אני רוצה שיהיה לי את זה") והאופן שבו כל אחת מפרשת את זה.

אני לא יודעת,
מאת איימס
בתאריך 8/11/2010

אני זוכרת שגם בצפיה הראשונה בעיקר חשבתי שהוא מאוד נחמד, והוא קיבל גם ממנה סימנים של עניין, ואני קיבלתי את הרושם שהוא מחזר אחריה. הוא גם הפסיק מיד כשהיא אמרה לו.

אבל זו לא הנקודה, עכשיו ספוילרים: פגי באופן עקרוני לא מאוד מעוניינת בגברים. אני חושבת שפיט הוא היוצא דופן המובהק. היא יותר רוצה לדעת שמעוניינים בה מאשר להיות עם גבר באמת. יש לה כל מיני מערכות יחסים משונות, אבל היא מוותרת עליהן מאוד בקלות. אפילו על פיט היא פשוט ויתרה, למרות שלדבריה היתה יכולה לכבול אותו אליה אם הייתה רוצה (והיה נדמה שהיא רוצה, וגם היום נראה שהיא קצת רוצה).

אני חושבת שכמו שניתן ללמוד על התקופה והגברים מהפרק הזה, ניתן ללמוד על פגי.

הגיוני שדווקא ההתנהגות הגברית הבוטה הזו, שפגי טרחה לספר לג'ואן שהיא מרתיעה כל כך ושהיא לא רגילה לה, היא זו שגרמה לה להתעניין פחות בגברים. לא רק כאלה מהמשרד אלא גם חבר'ה טובים מבחוץ. כמובן שגם לקריירה העתידית שלה יש משקל לא מבוטל בגישה הזו, אבל זה בטח עזר.

Mad Men - 01x02 - Ladies Room 01

מה צופים רוצים? עוד תירוץ להתקרב
מאת שין-גימל
בתאריך 7/12/2010
דון
אני זוכר שבקומנטרי ל-The Train Job, הפיילוט "השני" של פיירפליי, טים וג'וס דיברו על בעיית האקספוזיציה. הם היו צריכים לכתוב תסריט של ארבעים דקות שמציג את כל הדמויות וגם מצליח לבדר. בשביל זה, הרבה מאוד מהדמויות היו צריכות להתנהג כאילו שהן לא מכירות אחת את השנייה, והם קיוו שהצופה פשוט לא ישים לב.ייתכן שזה גם המקרה בדאבל דייט של הסטרלינגים והדרייפרים: היוצרים ציפו שלא נשים לב שהשיחה נראית יותר כמו שיחת היכרות מאשר מפגש בין מכרים ותיקים. אבל יכול מאוד להיות שזה לא מפגש כזה: בפרק הקודם דון העיד שהוא מפחד להיות מפוטר, ואחרי הדייט הוא לא משוכנע בכמה רוג'ר מעוניין בטובתו. כלומר, כשרוג'ר שואל על הילדות של דון, ובטי משיבה שדון לא אוהב לדבר על עצמו, אנחנו למדים מכך שהנושא באמת לא עלה אף פעם. אנחנו יודעים מהפרק הקודם שדון נמצא במשרד לפחות חמש שנים, אבל נראה שהקידום של דון למשרה בכירה הוא טרי יחסית. עוד רמז לכך הוא כשרוג'ר אומר שהוא לא מתרגל לעובדה שרוב הזמן נראה שדון לא עושה כלום.הלקוחות של החברה מצפים מסטרלינג-קופר לקחת את ניקסון, כי הם רוצים את ניקסון בשלטון. מה שגם מעיד איפשהוא על האמון הגבוה של הלקוחות בסטרלינג-קופר, ובתורו על האמון הגבוה של רוג'ר וברט בדון. או שברט הוא סתם מטורף שהולך במשרד עם גרביים.העירו על הפרק הקודם שדון הוא לא חלק מהחבר'ה, אבל עם רמז קל מדון החבורה מתנפלת על קן ומרססת אותו. דון נתפס כמבוגר האחראי, אבל הוא צריך רק לשחרר את הרצועה או לא להיות שם, וכבר דברים עולים בלהבות. כפי שנראה מאוחר יותר בסדרה.מידג' חיה חיים של חופש מוחלט – ברמה השטחית מפריע לדון שמישהו אחר הביא לה את הטלוויזיה, אבל ברמה היותר עמוקה מפריעה עצם נוכחות הטלוויזיה – דון זקוק לאי הלא-בורגני הזה. מאוחר יותר, דון לא מצליח להחליט אם למידג' יש הכל או כלום – מה שמעיד על חוסר היכולת של דון לבחור בין הבורגנות לחופש.

דון מתרץ את האיחור לבטי בשיכרות של פרדי, שטרם ראינו. אולי זו הסיבה שפרדי שורד כל כך הרבה – הוא תירוץ טוב.

כמו בפרק הקודם, עם הקפיץ, אנחנו רואים איך דון "מדלג" מ-13 שכיבות שמיכה ל-97 – על מי בדיוק הוא מנסה לעבוד?

"אנשים הולכים לראות פסיכיאטר כשהם לא מאושרים" – דון מנתח את בטי ומחליט שהיא מאושרת על סמך התיאור השטחי של החיים שלה – וזה בדיוק מה שהוא עושה בעבודה ולעצמו – מוכר אשליות שטחיות.

בתשובה לשאלה "מה נשים רוצות", רוג'ר עונה: "הכל! במיוחד אם לאחרות יש את זה". דון ורוג'ר הם השליטים המאושרים שלא מבינים מדוע הנתינים שלהם אינם מאושרים.

דון מתייחס לפיץ' האסטרונאוט במה שנשמע יותר כמו עלבונות מאשר טיעונים רלוונטיים. אם בפרק הקודם נחשפנו בקטנה לכך שדון ממנף רעיון של מישהו אחר כשלו, בפרק הזה אנחנו רואים את הנטייה של דון לפסול על הסף רעיונות שאינם שלו.

מה נשים רוצות? תירוץ להתקרב. וזה באמת מה שבטי רוצה – דון פשוט לא נותן לה.

Mad Men - 01x02 - Ladies Room 03

בטי
ואם דון לא אוהב לדבר על עצמו, בטי חייבת לדבר על הבעיות שלה, וכפי שאיימס ציינה, נדחית על ידי מונה. מונה, מצידה, רומזת על הבעיות שלה עם רוג'ר כשהיא אומרת לבטי שבטח לא קשה לה להחזיק בדון דרייפר עם השפתיים האלה.

הפרק סובב סביב שתי בעיות מרכזיות של בטי: היא לא יודעת מיהו דון באמת, ואין לה עם מי לדבר על הבעיות שלה – ושתי הבעיות ביחד גורמות לה לבדידות. ההתקף השני של בטי נגרם כשהיא מסתכלת על הלן בישופ הגרושה – בטי מודאגת מכך שהמצב שלהן לא עד כדי כך שונה. בטי ופרנסין זוממות להעיף את הלן מהשכונה מחשש שתפגע בערך הנדל"ן. יש כאן סוג של היררכיה, כשבטי נמצאת בשליטה של דון, אבל כשלעצמה נמצאת בעמדת כוח מסוימת כלפי הלן, ולא מן הנמנע שתפעיל את הכוח הזה.

בכל הנושא של סאלי בשקית הפלסטיק ובובי בתאונה יש לי רק דבר אחד להוסיף – בטי לא שמה לב בזמן אמת שהילדים שלה בסכנה. אני לא יודע עד כמה אז היו מודעים לסכנה שבשקיות פלסטיק, אבל המראה הזה מחריד עבור כל הורה מודרני, בעוד שבטי מעירה לסאלי על הכביסה. כנ"ל לגבי הקפיצה של בובי בין המושבים.

האמירה של בטי לגבי הסכנה שסאלי תחיה חיים בודדים נתפסת בעיני יותר כאמירה על עצמה. בשיחה של בטי אצל הפסיכולוג היא יורה לכל הכיוונים חוץ מפנימה, ובעיקר נשמעת כמו הד של דון:
מעניין למתוח קו בין הקפיצה הלוגית של דון מהאסטרונאוט למקלט, להתייחסות של פגי לחשש מהפצצה. העבודה של דון מבוססת על ההנחה ש"כולם חוששים\מאושרים ממשהו". פגי לא באמת חוששת מהפצצה – היא יודעת שכולם חוששים מהפצצה, ולכן היא סבורה שהיא חוששת ממנה ושזה מה שמטריד אותה. מעבר לזה, האמירה של בטי שהיא גודלה "לא לדבר על עצמה" היא הד מדויק של האמירה של דון מתחילת הפרק, ואולי אפילו לא נכונה עובדתית לגבי בטי.

כשכתבתי במסמ"צ על שני הפרקים הראשונים, כתבתי שהפרק הזה "מעיק". אני לא מוצא אותו מעיק עכשיו, אבל זה כי אני מכיר הרבה יותר טוב את הדמויות (ואני גם יודע שהמצב שלהן יילך ויתדרדר). אבל אני מבין למה הרגשתי כך אז. מדובר בפרק הראשון שמציג לנו את הדמות של בטי, והוא לא עושה לצופה שמנסה להתחבר אליה חיים קלים. הקטע על ספת הפסיכולוג, והקטע של התמוטטות העצבים (שבדיעבד ג'נוארי ג'ונס גם לא הייתה מספיק טובה לסחוב אותו) – שניהם קשים לצפייה, ולא בלתי אופייניים לסדרה. אני באמת חושב שלו הייתי רואה את הסדרה כמה שנים לפני כן לא הייתי ממשיך לצפות.

Mad Men - 01x02 - Ladies Room 04

הסדרה\המשרד
קשה לדעת אם התרסיס הוא בגדר תוכן שיווקי. האמירה של היוצרים בעניין היא: "אתם לא צריכים לדעת עבור איזה מהמוצרים משלמים לנו" (ספוילר בלינק לעונה השלישית), והערפול הזה די תורם לאותנטיות של הסדרה. רוב הכסף של הלקוחות הולך על המדיה. קריאייטיב הוא "קישוט" שניתן בחינם. האמירה הזו קצת מוזרה בהתחשב במיקוד של הסדרה – באנשי הקריאייטיב והחשבונות, שהם, אנחנו למדים, הגורמים המרכזיים בהחלטה של לקוח לחתום עם החברה. אפשר רק להניח שבתחום המדיה יש יכולות דומות לכלל חברות הפרסום. מצד שני, זה מעלה כמה מחשבות מעניינות על איך עובדת החברה החדשה בעונה ארבע. ואם לאנשי המדיה יש נוכחות דלה בסדרה, לרואי החשבון יש נוכחות כמעט אפסית יחסית להשפעה שקינזי מייחס להם.פרייס הוא כזה, כשחושבים על כך, אבל הוא נתפס כלא חשוב.

פגי, קן, קינזי ופיט
אני אוהב את הרעיון שלכם שהמקרים הספציפיים של פגי והאופי האמיתי של הגברים במשרד נפגשים בחצי הדרך. פיט וקן (שהעיד על עצמו בפרק הראשון שהוא מלאך יחסית לפיט) הם ללא ספק הקצנה של מה שהולך שם.

את קינזי אני תופס כקצה השני. הסדרה במובהק מנסה לגרום לנו לחבב אותו. מעבר לסימפטיה שנגרמת מספיגת העלבונות אצל דון, ההתנהגות המאוד ידידותית עם פגי, וזה שהוא נסוג ברגע שהיא מבקשת, גם האמירות שלו על שיוויון הזדמנויות לנשים לא מגיעות לגמרי לדעתי מתוך הרצון להיכנס לשמלה של פגי. זכור לי שמאוחר יותר הסדרה עוסקת בקונפליקט הפנימי של קינזי עם האידיאלים שלו, ומעניין להקביל את זה למה שפגי עוברת בעונה ארבע. נכון – זה עדיין לא הופך אותו לאדם נאור לחלוטין, אבל בוודאות ממקם אותו במקום אחר משל קן ופיט.

פגי עומדת בסוג של גבורה מול החיזורים וההטרדות, וג'ואן מציעה לה ליהנות מזה. אבל אז מתברר שמקור הכוח שלה הוא הגלויה של פיט. אופס.

קינזי מציג את פיט כמי שאין לו מקום בקריאייטיב – כנראה שהגיחה הכושלת של פיט לקריאייטיב בפרק הקודם הפכה לשמועה במשרד, או לחילופין זו לא הפעם הראשונה שהוא מנסה.

קינזי מוכר את העתיד (ואנחנו מגלים שהוא חובב מד"ב), בעוד הפרסום של דון מתבסס על העבר.

פול ופגי
מאת ribattut
בתאריך 20/12/2010
אני צופה בפעם השניה בסדרה. ואשמח להעיר כמה הערות – גם אם באיחור.
לגבי פול ופגי – פול, שמציג את עצמו כאדם מתקדם יחסית לתקופה, נוטע בפגי תקוות כשהוא אומר לה שיש נשים קופרטייריות (גם אם במטרה להתחיל איתה). מעבר לזה, הוא מוסר לה איזה רעיון להגיש לדון ומעיר: "את יכולה להסתכל". ספויילר בלבן:  מעניין לראות שבעצם פול הוא הראשון שמציג בפני פגי את הרעיון להיות קופרייטרית. במיוחד כיוון שבעונה השלישית הוא רואה בה איום על מקומו בחברה (חשש שהתברר כנכון – לפחות לגבי החברה החדשה).Mad Men - 01x02 - Ladies Room 06
תגיות:

מד מן 1.01: עשן נכנס לעיניך

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 05/11/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

הנה הדיון שהיה לנו על פרק הבכורה של "מד מן" בפורום באג'נדה.
ישנם ספוילרים להמשך הסדרה, אבל כולם צבועים בלבן.

 

מד מן, עונה 1 פרק 1
מאת איימס
בתאריך 5/11/2010
הדבר הראשון שזועק הוא האהבה העצמית. "הם טבעו את המונח", מספרים לנו על המד-מן, כינוי מדליק לעבודה מדליקה. עוד לפני שראינו דמות אחת אנחנו יודעים איך יהיו הדמויות אותן נפגוש: מלאות בעצמן. הפרק מהווה אקספוזיציה מושלמת. הדמות הראשונה, איזו קלישאה, היא התקופה: שנות ה-60. הסדרה לא מתרחשת סתם בניו יורק, אלא בניו יורק בשנות השישים: כזו שבה ניתן לעשן בכל פינה. אולי ההבדל הבולט ביותר והמהותי ביותר מאז ועד היום, הוא הסיגריות. אז היה עשן בכל מקום, עשן בעיניים, אי אפשר לראות. היום העולם נקי, האויר מטוהר, אבל אנחנו עדיין לא רואים כלום. לא יכלו להראות לנו את מעמדן של הנשים ולצפות שנופתע, כי נשים עדיין שומרות על המעמד הזה מבחינות רבות היום. אי אפשר להראות לנו אפליה ולצפות שנדהם, כי גזענות קיימת גם היום. אבל הסיגריות מבדילות מיד בין אז ובין היום.

אחר כך אנחנו פוגשים את דון דרייפר, משרבט על מפית, הופך אויר לרעיונות, מדבר עם כולם, גם עם העובד השחור. איזה איש העולם הגדול, כמה ענווה. זאת כמובן בסתירה גמורה לעמיתיו הילדים, שמסוחררים מהגעתה של אישה חדשה למשרד. פגי אולסן של הפרק הראשון היא עכבר קטן ומפוחד, הישר מבית הספר למזכירות. היא מקבלת סיור במשרד מג'ואן הותיקה, ולאט לאט מופשטת מתמימותה. בבוקר ג'ואן מספרת לה שחצי מהזמן היא תהיה מלצרית או אם, ובשאר הזמן… כבר בצהריים היא מקבלת גלולות למניעת הריון, ובערב היא כבר מזמינה את פיט למיטתה. איזו טרנספורמציה ביום אחד, כמה משחיתה היא העיר הגדולה, כמה מסוכנת.


(אחחח… גלגול העיניים)

ולא רק לפגי היא מסוכנת, גם דון, שעל פניו הוא ניו יורקי נהנתן, איש רעיונות יהיר, שמנמנם במשרדו באמצע יום העבודה, הוא בכלל איש משפחה עם אישה קטנה ושני ילדים בפרוורים. כשהוא לא איתם הוא לוקח נשים מעניינות לארוחות ערב ומסביר איך העולם איננו אמיתי, הוא רק מה שאנשי פרסום מספרים לנו אודות הפרטים שבו. לפי דון אין מחשבה עצמאית, אין רגשות, אין אהבה. הכל רק פאנצ'ים של פרסומים שנועדו למכור גרביונים לנשים.

הסידרה נפתחת עם חברה במשבר: ענף שמבוסס על כספי חברות הסיגריות, בעידן שבו מתחילים להבין שהסיגריות אינן בריאות. כולם מנסים לעקוף את הבעיה לאורך כל הפרק, כולם מנסים לא לדבר על שום דבר, אבל לעשות את זה היטב, ורק דון מבין שצריך לדבר על משהו, כל דבר, רק שלא יהיה על הדברים שכתובים בעיתון. הוא הוגה את פרסום הIt's toasted, ומציל את החברה כמצופה ממנו.

מי שמנסה לקחת עליו את תפקיד המושיע הוא פיט קמפבל הצעיר, שעתיד להתחתן מחרתיים, אבל בינתיים תוקף מינית (הטרדה מינית זה כבר שטות במשרד. פגי נתקלת בזה בשניה שהיא נכנסת למעלית), פועל באגרסיביות מלוקקת ו-גם אצלו- מלאת אהבה עצמית.

אני לא יודעת איך אפשר לומר שהסידרה הזו היא ויסקי וסיגריות ותו לא. אולי כי התרגלנו לראות מה שמראים לנו, וזהו. לא לעבוד קשה. מאחורי מה שהדמויות אומרות יש את מה שאנחנו חושבים עליהם. את הביקורת שאנחנו מעבירים על התקופה הזו, כאילו הם כל כך מיושנים, פרימיטיביים, בורים. אם מדקדקים מגלים שהם לא כל כך שונים מאיתנו, אם כבר הם יותר כנים לגבי זה. הפרק הזה הוא על השיפוטיות שלנו כשאנחנו רואים את מד מן, כמו שהוא על הגברים והנשים של שנות ה-60, בתקופה המוזרה והמבלבלת הזו.

וכמובן שיש גם רמזים לעתיד לבוא. כמובן שאפשר לראות ניצנים של מערכות יחסים, של התפתחויות, של דמויות. אבל על זה בשרשור הבא.

 

מאת איימס
בתאריך 5/11/2010

אחחח. איזה פרק. התרשמתי מאוד לראות כמה מושלמות כבר הדמויות, בהשוואה לעתיד. רומאנו כבר גיי בבירור (איך לא שמתי לב לזה אז?), ג'ואן ורוג'ר, לפגי כבר אין סבלנות לכלום (אבל היא עדיין לא אומרת כלום), פיט החלאה (בהמשך הוא יאנוס, עכשיו הוא רק תוקף), וכמובן דון. כשראיתי את הפרק בפעם הראשון לא הופתעתי בכלל מזה שלדון יש אישה וילדים בבית, עד כדי כך לא חיבבתי אותו מההתחלה.הכי אהבתי את נקודת הפתיחה של מערכת היחסים של פגי ודון. לקח ארבע עונות כדי שהם יהיו כמעט שווים, וגם זה ברמה אישית ולא באמת ברמה מקצועית. אהבתי גם את הדגש הניכר ששמים על החשיבות של חברות הטבק לדון (ולעולם הפרסום בכלל), בדיעבד קל לראות כמה הסיגריות מסמלות בסידרה הזו, וממש לא רק סממן תקופתי.היחידה שאכזבה אותי היתה ג'ואן. ראשית, היא מאוד רזה שם, ואני זוכרת שכבר בעונה הראשונה היו דיבורים על "גזרת שעון החול שלה". היא סתם גבוהה יותר מכולן ולובשת בגדים צמודים יותר. שנית, היא פשוט לא לגמרי ג'ואן שאנחנו מכירים היום, רק מישהי שמנסה לחקות את ג'ואן. קשה לי לשים את האצבע על זה.

נראה לי שיהיה מהנה ומעניין (כתבתי מהר והמצאתי מילה: מהניין).

 

מאת yaddo
בתאריך 5/11/2010
מתי פיט אנס? אני זוכר רק אונס אחד בסדרה – ג'ואן על ידי בעלה. אכן קטע עם סאל, זה היה כל כך ברור, אבל מאחר שבפעם הראשונה נאלצנו לצרוך כל כך הרבה דמויות בבת אחת, טבעי שלא נשים לב דווקא אליו. הוא היה נורא מתאמץ עם החזות הסטרייטית שלו, משעשע ועצוב לראות בו זמנית. מבין אותך לגמרי לגבי ג'ואן. גם חילופי הדברים בין פיט לדון נראו לי מוזרים ולא אופייניים לדרך שבה הכרנו אותם אחרי כן.

 

מאת איימס
בתאריך 5/11/2010

היתה את הבחורה הזרה (האומנת, אולי?) שגרה אצל השכנים. טרודי לא הייתה בבית והוא חיזר אחריה באגרסיביות, ובסוף היא שכבה איתו. השכן בא מאוחר יותר לומר לפיט שהוא התנהג לא בסדר (לגבי החלק הזה אני לא בטוחה מה בדיוק היה. מה שהשתמע בבירור הוא שהבחורה היתה בטראומה קשה לאחר מכן). 

 

מאת yaddo
בתאריך 9/11/2010
בצירוף מקרים וינסנט קרתייזר ניהל בשבוע שעבר שיחה שבמסגרתה הגן על בן דמותו ואמר שפיט לא אנס את האו-פר של השכנים, אלא שבתסריט נכתב שהיא מנשקת אותו בחזרה. לדבריו מתיו וויינר נזעק ואמר "לא אנסת אותה! אני לא מבין למה אנשים אומרים שפיט אנס אותה, זה לא אמור להיות אונס". מעניין.

 

באמת מעניין. (המשך ספוילר)
מאת איימס
בתאריך 9/11/2010
אני קצת אמביוולנטית לגבי דברים כאלו. מצד אחד, אחרי שהיצירה יצאה לאויר העולם היא כבר לא שייכת ליוצר, ואם כולם רואים משהו אולי הוא שם. מצד שני, הוא אומר מה אמור להיות שם, ואולי בגלל נבזיותו של פיט והמשחק של האו-פר נדמה שיש שם מה שלא היה. מצד שלישי, איך זה שכווולם חושבים שהוא אנס אותה?אבל בכל מקרה, באמת שהסצינה הזו בוצעה בצורה נוראית, אם הוא לא
היה אמור לאנוס. ולמה לא ראינו אותה יותר? או שזה לא אונס כמו שהאונס של ג'ואן הוא לא אונס, אם אתה חי בשנות השישים (~נחירת בוז~)
כותרת קצת יומרנית, אבל ככל שאני מנסה לחשוב מה יש לי לומר על הפרק, זה הדבר הראשון שעולה לי לראש.
אין ספק שהסדרה מנסה לומר דברים גם באופן כללי על גברים ונשים. אבל עכשיו כשרואים את התהליך שעבר על הדמויות, ואת כל הדברים שהיה חשוב לויינר להכניס לפרק הראשון, התמונה מתבהרת. זו דרמה היסטורית שמתמקדת בתקופה של שינויים בחברה (אולי אפילו עד כדי ראייה מעט מוקצנת של השינויים הללו). כל הדמויות בסדרה, כמעט ללא יוצאי דופן, יוצאות דפוקות מהתקופה הזו.
פגי שכבר רואה את עצמה בעולם שלאחר השינוי, אבל נאלצת כל הזמן להרכין ראש ולקבל את כללי המשחק שעוד נותרו מהעולם הישן, מה שהיא לא עושה ברצון או בהצלחה מרובה. דון שמבין מאוחר מדי שהוא היה צריך לבחור בין ההוללות לחיי הבורגנות, אבל עד שהוא מתאפס על עצמו העולם כבר התהפך. בטי שמשתחררת מכבלי בעל בוגדני ושתלטן אבל לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. וכן הלאה. אני לא אומר שההקבלה לתקופה שלנו לא מעניינת את ויינר – כנראה שהיא כן – אבל הראייה השלמה של אותם שינויים חברתיים מהווה כר פורה מאוד לסיפורים (או במילים אחרות, בית חרושת לדמויות "דפוקות").יש לי כמה דברים פחות יומרניים לכתוב על הפרק – אני מקווה שזה יהיה מחר.

עשן נכנס לעיניך ("מד מן" 1.01)
מאת yaddo
בתאריך 5/11/2010

עשן באמת נכנס לי לעיניים. הפרק הזה היה מאוד בוטה. פתאום הרגשתי עד כמה פיילוטי הפיילוט הזה, עד כמה הוא מנסה לדחוף לנו בפנים את ההבדלים התהומיים בין היום לבין חמישים שנה אחורה. זה היה בולט במיוחד בכל העידוד של פגי להיות יותר פתיינית, שלא לומר ממש זונה, עבור דון דרייפר, עד שלבסוף הושבה ריקם על ידו. גם היחס אל נשים כטיפשות ופתיות היה נראה ממש יוצא מגדרו, מה שהגיע לשיא כבר בהתחלה עם הסצינה שבה ג'ואן מציגה בפני פגי את הטכנולוגיה החדשה, מכונת הכתיבה, ואומרת לפגי שלא תיבהל מהמראה המסובך שלה כי היצרן עשה אותה פשוטה מספיק כדי שנשים יוכלו להשתמש בה. בעע.

כל הפרק הזה הזכיר לי מאוד את הסרט "הדירה" של בילי וויילדר, שיצא בשנת ההתרחשות של הפרק, 1960, והציג גם הוא משרד ניו יורקי דומה מאוד חזותית ובעל דינמיקה גברית-נשית מזנה ומשפילה (ברור את איזה צד). רייצ'ל מנקן הייתה היוצאת מן הכלל, וכמוה גם דוקטור גרטה גוטמן. על הראשונה נאמר לנו בפירוש שהיא יהודייה, השנייה היא כנראה יהודייה לאור שמה, מבטאה והעובדה שדיברה על וינה שלפני המלחמה. בכל זאת כאשר רוג'ר חיפש יהודי מהחברה שיישב עמם בפגישה עם רייצ'ל מנקן, היא לא עלתה בכלל כאופציה אפילו שבאה למשרדו של דון בהמשך היום. היא הרי אישה. במקומה הסתפקו בבחור יהודי עלום מחדר הדואר.

אהבתי שרייצ'ל מנקן קולטת מיד עם מי יש לה עסק כשהיא מול דון, גם בפגישה במשרד ובמיוחד בפגישה בבר. דמות מעולה ואחת הסיבות לכך שרציתי לחזור ולצפות בסדרה מההתחלה.

 

אאל"ט לגבי גרטה (ספויילר קטן בלבן)
מאת שין-גימל
בתאריך 21/11/2010

היא לא עובדת בחברה – החברה שוכרת את שירותיה לביצוע עבודות ספציפיות. כפי שנראה אחר כך גם עם פיי.

היה מעניין להיזרק (שוב) היישר אל תוך שנות ה-60. מעמד האישה, מעמד השחורים, ואנחנו מקבלים מנה גדושה מזה כבר בהתחלה. כמו שנאמר כבר בשרשור, זה לא פרק ראשון רק לסדרה, אלא לתקופה. מהרגע הראשון מבהירים לנו איפה אנחנו נמצאים.מה שמעניין במיוחד הוא שהשוביניזם מגיע מהנשים עצמן לא פחות
מאשר מהגברים. ההערה של ג'ואן על מכונת הכתיבה, הבנות בטלפונייה עם עצות הלבוש לפגי ועוד. כנ"ל לגבי המלצר השחור במסעדה שלוקח לו זמן בכלל לעכל שלקוח פונה אליו בשיחה ולא בבקשה לעוד כוסית או אש. מעניין גם לראות כמה גישת הרופאים השתנתה מאז. גניקולוג שמטיף ומגדיר לבחורה בדיוק מה וכמה לעשות. זה גם דומה לצעקות של הגניקולוג (אותו אחד?) על רוג'ר בשלהי העונה הרביעית על ההיריון הלא רצוי. הרופאים של שנות ה-60 בהחלט אירוניים – יד אחת מאשימה ושופטת ויד שנייה מכניסה סרטן אל תוך הגוף.לגבי סאלבטור – בחיי, זה כזה שקוף, אני לא מאמין שלא שמתי לב בצפייה הראשונה. העברת היד על התמונה של השכן (או
מי שהוא לא יהיה), הסטרייטיות המוחצנת להחריד והשורות שמקבלות הקשר אחר לחלוטין:
בחורה בבר: אני אוהבת את המקום הזה. חם, רועש ומלא בגברים.
סאלבטור: אני מבין את הכוונה.
או במשרד על התיאוריה של פרויד וגרטה: "אנחנו אמורים להאמין שאנשים חיים בצורה אחת, ובאופן סודי חושבים על ההיפך המוחלט?". איך הייתי כזה עיוור? נראה כאילו חלק מהמשפטים נכתבו במיוחד בשביל הצופים החוזרים.
ה"מפגש" של פיט ופגי עדיין נראה מאולץ משהו. "הייתי חייב לראות אותך", כאילו שהיא לא עוד בחורה אחת מני רבות שזרק לה הערה מינית (כיאה לתקופה). העובדה שהיא גם מכניסה אותו קצת מוזרה. לא למדת כלום ממה שדון אמר לך? לא אמרת לפני דקה שאת "לא בחורה כזו"?

לגבי הרגע ההוא עם פיט
מאת שין-גימל
בתאריך 21/11/2010

יש משהו מאוד סימבולי בכך שכשפיט אומר לפגי שהוא היה חייב לראות אותה, הוא לא ממש מסתכל עליה.

הפתיח והפתיחה
מאת יוני_אנטון
בתאריך 6/11/2010
כמה דברים שאנו יכולים ללמוד מפרק הפתיחה:
1. אחרי הפתיח שבו רואים דמות בחליפה נופלת ואשר מסתיים באותה דמות יושבת מאחור, דבר ראשון שרואים זה את דון יושב באותה פוזה מאחור. בזאת נאמר לנו שזה יהיה סיפור על נפילתו.
2. בפרק הפתיחה מגלים לנו מוטיב מרכזי: דון חי חיי שקר הן בעולמו המקצועי (עולם הפרסום) והן בחיי הנישואים שלו. גם פיט מתחיל את חיי הנישואים בשקר.
3. דון לא כל כך מסתדר עם נשים דעתניות.
4. אין אהבה בעולם: דון אומר זאת בפירוש, גם נישואיו של פיט הם ללא אהבה וגם פגי לא מחפשת אהבה.
5. דון הוא לא אחד מ"החבר'ה". הוא מנותק ולא שייך.
6. דון הוא מקצוען וה"טאלנט" העיקרי של החברה.

אוקיי, אז ניסיתי את זה (ס)
מאת פליטסיני
בתאריך 7/11/2010

וממש ממש אהבתי. כן, היו חלקים שנראו כמו פרסומת סיגריות שלא נערכה. אבל זו סדרה שאפשר להתמכר אליה בקלות. הכותבים בנו את הסדרה כך שנחבב את פגי. אני מניח שאנחנו נראה את פגי עוברת כל סיוט אפשרי בדרך להרס עצמי מוחלט. אבל היא בהחלט דמות מלבבת וחמודה, וחזקה באופן די חבוי. דון דרייפר. אני מתקשה למצוא מילים לתאר אותו, כי אני עדיין לא ממש מבין אותו. הוא לפעמים נראה שמח, אבל נדמה שרואים ניצוץ של פחד ברגעים מסוימים. הוא טוען שאין לחיים משמעות, אבל הוא אוהב את אשתו באופן חד משמעי. גם הסיפור של גיבור המלחמה משום מה לא מסתדר לי.

זאת ההגדרה שלי לדון אחרי הפרק הראשון: ניהליסט אופטימי, מודרני מיושן ונואף נאמן.

ההפקה מדהימה, והכל נראה טבעי. כל הקאסט עושה עבודה מדהימה. ההתקדמות האיטית מתאימה. הכותבים לא דוחפים לנו את הכל בפרצוף. אפשר לומר שהצטרפתי לרשימת המעריצים.

 

הצפייה הדו שבועית הזו בעייתית
מאת backbeat
בתאריך 9/11/2010

(לא יודעת איך אעמוד בזה. אבל בינתיים…)

תמיד זכרתי (ספוילרים לעונה 4 בלינק) שלא היה כמעט כלום בין פיט לפגי. בדיעבד התברר שהיה עוד אפילו פחות. הפרק הוא אקספוזיציה נפלאה ואין פלא שדעות שקיבעתי לעצמי בצפייה הראשונה נשארו איתי יותר מעונה קדימה.

אם זה פיט. ילד מפונק שחושב שהכל מגיע לו: המשרה של דון, פגי, הגוף של הבחורה בבר. אחד הדברים הראשונים שהחברים שלו מספרים לנו עליו זה שהוא מתחתן עם כסף.

אם זו פגי. במשך כל העונה הראשונה לא הייתי סגורה לגביה, האם היא באמת תמימה או שזו פרונט כשבעצם הכל מחושב (מתחילה עם דון, שוכבת עם פיט). עכשיו כבר ברור – אחרי שביום אחד נאמר לה אין ספור פעמים שהיא צריכה לחשוף את הרגליים וג'ואן עצמה ממש שולחת אותה אל דון, איך היא לא תחשוב שמצופה ממנה לשכב איתו. ספוילר מולבן לפניך: פלא שהיא זוכרת לו את העלבון הצורב חמש שנים אח"כ? היום אני יודעת שהאמביוולנטיות הזו אצל הצופה לגביה הייתה מכוונת, זו עוד גדולה של התסריטאים.עם דון לא הייתה לי בעיה, לא אז ולא היום.
*
ועוד ספוילר לבן – אגב, הרגתם אותי כולכם עם סאל. הדבר שהכי זכור לי ממנו זה שזה היה ברור להכאיב מהשנייה הראשונה. כ"כ ברור שאני זוכרת אפילו שיחת אחרי-צפייה על כך שזה מדהים איך אנשים אז לא היו מודעים לזה בעוד שהיום אי אפשר לפספס אותו. מסתבר שאפשר 🙂

 

יאדה על סאל (ספוילר עתידי)
מאת fred איש קריות
בתאריך 9/11/2010

כל משפט שני שלו כאילו נועד להיות משחק מילים שאומר "אני כל כך גיי אבל בעצם לא".

 

לגבי סאל (נו, ספוילרים עתידיים)
מאת idanyd
בתאריך 18/11/2010

לגמרי מסכים איתך ועם פרד. זה כל-כך ברור מהפריים הראשון (ולא רק לי, גם לאלו שצופים איתי בסדרה לראשונה), שאני בכלל לא חושב שה"גילוי" אודותיו הוא ספוילר. היוצרים פשוט מניחים שנהיה מספיק חכמים להבין שהוא עמוק בארון, בלי שיצטרכו להאכיל אותנו בכפית. הם הרי לא ידועים בנטייה שלהם להגיש כפיות לפיות הצופים שלהם, אז למה כאן זה כל-כך שונה?

זה לא עניין של כפית
מאת yaddo
בתאריך 18/11/2010

בפרק הראשון אתה נוחת על 78 דמויות חדשות שמעולם לא הכרת קודם, אז לשים לב דווקא לאחת מהן בהקשר מסוים זה לא בהכרח מובן מאליו.

כל הסצינה במועדון רק מדגישה את הנטייה שלו
מאת fred איש קריות
בתאריך 18/11/2010

העובדה שהוא מסכים עם אחת הנערות שאומרת "המקום הזה מפוצץ בגברים". העובדה שהוא מתעקש על לא לשבת עם אף אחת מהבנות שמצטרפות לשולחן. לעזאזל, הוא לא סתם גיי, הוא סופר גיי!

המשך ספוילרים
מאת דור
בתאריך 18/11/2010

גם אני הבנתי את זה מיד בצפייה ראשונה, ואני משוכנע שזו המטרה. זה בולט מאוד, הרבה יותר מכל מאפיין של כל דמות אחרת בפיילוט. לדעתי זה נועד להראות שהסטריאוטיפים ההומוסקסואליים המוכרים לנו היום לא רווחו בכלל בעבר בתקופת הסדרה, שכן אין שום סיכוי שמי שהיה מתנהג כך עכשיו לא היה גורם לסביבתו להניח הנחות לגבי נטייתו המינית, גם אם הן שגויות.

זה דווקא הדבר שהכי קל לשים לב אליו
מאת backbeat
בתאריך 18/11/2010

בניגוד לשאר 77 הדמויות האחרות שאתה לא יודע מה הן מסתירות, כי עוד לא ספרו לך, אצל סאל זה פשוט שם. אפילו בלי הסצינה במועדון זה ברור מהפריים הראשון, כמו שאמר עידניד. כי בניגוד לאחרים אצל סאל לא משנה מה הוא אומר ומה הוא עושה (למרות שגם אלו מלאים רמזים) זה איך שהוא אומר ואיך שהוא עושה – זה בקול, בתנועות, במניירות.

זה קל להחליט לכתוב פוסט ארוך כשחולים עם חום, אבל איכשהוא אני מקווה שהזדמנות כזו לא תיקרה בדרכי יותר.
הסדרה
לפיילוט יש אווירה קולנועית משהו. היא מתבטאת הן במעברים הקולנועיים ובקטעי האווירה ("זבוב על התקרה") וצילומי הרחוב, שמודגשים הרבה פחות כבר בפרק הבא.

דון ועולם הפרסוםאיימס העירה על היחס לפער המעמדות בשיחה הידידותית של דון עם המלצר השחור. לעומת זאת, דון לא מסוגל לקבל את דעתה של אשה, גם אם היא הלקוח שלו. השיחה עם המלצר היא סוג של ניסיון של דון "לעקוף את הלקוח" ולפנות ישר אל "המשתמש". המשתמש הזה מדבר בקלישאות – "אני אוהב לעשן", "נשים אוהבות את המגזינים שלהן", אבל אלה בדיוק הקלישאות שדון מוכר לאנשים, וזה מה שהוא רוצה לשמוע.לדון יש רגעים של חוסר בטחון בפרק הזה. הוא מציג למידג' את אי פתרון הבעיה כעילה לפיטורים אפשריים, ועצם ההצגה דווקא למידג' – הפילגש שלו – מראה על איזשהוא סוג של ייאוש (אעפ"י שכנראה שהוא מחשיב את דעתה המקצועית).

סאל מתייחס באופן חולף ללשים גולגולת ועצמות על חפיסת הסיגריות, מה שאוטומטית מזכיר לי את "תודה שעישנתם" (אם טרם ראיתם – מומלץ). יש משהו במשותף בין התפיסה של דון וגיבור הסרט ההוא כ"סוחרי מוות". התייחסות נוספת היא כשהבוס של לאקי סטרייק מעיד על החברה שלו ככזו שלא מוכרת רובים.

לדון יש תפיסה מאוד ברורה לגבי מה עובד בפרסום. הוא מנסח אותה היטב ב"רגע ההאוס" שלו בפגישה עם לאקי סטרייק – "פרסום מבוסס על אושר. ההרגעה שאומרת לך שאתה בסדר." הוא לא מסוגל לקבל קונספטים מורכבים יותר נפשית, בהם מכירה על בסיס הריגוש שבסיכון, או הרצון לשלם יותר, כיוון שרעיונות כאלה מסכנים את אשליית האושר שהוא יצר לעצמו – ובהתאם, הגישה שלו לפסיכולוגיה ("באיזו סוכנות פרויד עובד?").

הרעיון המבריק של דון לא בדיוק "בא מהאוויר" כפי שדון טוען – דון אומר לגרטה שהשאלה היא לא למה צריך לעשן, אלא למה צריך לעשן "לאקי סטרייק". בפועל, הרעיון של דון מבוסס דווקא על התפיסה שאין ערך ספציפי למותג, מעבר למה שדון בונה עבורו, שזה יותר דומה למה שגרטה מציעה מאשר למה שדון ציפה ממנה.

אחרי הפרק הזה, אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מי הוא דון. דון מציע למידג' להתחתן, אבל אומר לרייצ'ל שאהבה הומצאה על ידי אנשים כמוהו למכור ניילונים, ואז חוזר הביתה למשפחה ולילדים. נרמז שדון משכיב מזכירות, אבל עם פגי הוא מתנהג באופן כמעט אצילי, ויורד חזק על פיט כשהוא מתעלל בה מילולית. כנראה שרייצ'ל פוגעת הכי קרוב כשהיא מתארת את דון כאדם מנותק הרואה את העולם מבחוץ, אבל לא בטוח שאפילו דון מבין עד כמה היא צודקת. דון מרצה לרייצ'ל על הבחירה בין קריירה ורווקות למשפחה, אבל הוא לא חייב לעשות את הבחירה הזו, והוא מעולם לא עשה אותה. עוד עדות להיאחזות של דון באשליות – דון מעיף מבט על המדליות שלו, ומיד אחר כך מבצע מתיחות עם הקפיץ. וכמובן אי אפשר שלא להשפריץ קולה מהאף כשפיט אומר לדון שהוא יילך אחריו לקרב בעיניים עצומות.

פיט
פיט "מוותר על החיים שלו" בשביל להיות עם אשתו. דרך האמירה הזו אנחנו נחשפים לתפיסה של פיט את הרווקות כמשהו חיובי שהוא צריך "לוותר עליו". דון מעיר שעבור פיט העולם הוא עדיין חזיה אחת גדולה שצריך לפתוח, וקן מעיד על עצמו בתור מלאך יחסית לפיט. אלה, והיחס של פיט לפגי, מעידים על כך שפיט לא באמת בשל או אפילו רוצה להתחתן. אבל כפי שהעירה בקביט, יש את עניין הכסף. דון מדבר על כך שפיט רוצה את הג'וב שלו עוד לפני שאנחנו רואים אותו בכלל, וזה מעניין כי פיט הוא איש חשבונות ודון הוא איש קריאייטיב (חלוקה המוצגת בקצרה בפרק הזה, ותובהר בפרק הבא). פיט גם מנסה את ידו במכירת הרעיון של גרטה ללקוח – אבל נכשל, לאו דווקא כי מדובר ברעיון רע, אלא כי מה שמשותף לרעיון הזה, למכונה שיודעת ליצור עותקים מושלמים של מסמכים, ולפיט – הוא שעדיין לא הגיע זמנם.

פגי
פגי אולי נמצאת בתחתית סולם המזון, אבל יש מי שנמצאות אפילו נמוך יותר – המרכזניות, שמסוגרות בתוך חדר המנותק מיתר המשרד, אבל למעשה מהוות את מרכז העצבים שלו (הו, האירוניה). הן לא יודעות שאלינור פוטרה, אבל הן יודעות טוב מאוד שדון דרייפר אוהב לראות רגליים חשופות, וכך אנחנו נחשפים לסדר החשיבות של הדברים במשרד.

איימס ויאדו ציינו כבר את ההשחתה של פגי. קן אומר ש"אתה חייב לתת להן לדעת איזה בחור אתה, כדי שהן ידעו איזה בחורות להיות." וגם אם פגי לא שומעת את המשפט הזה, היא מפנימה היטב את המסר. אחרי שהוא דוחה אותה, היא אומרת לדון שהיא מקווה שהוא לא חושב שהיא בחורה כזו. אבל בין אם היא מובכת ומושפלת מהעניין, או מחפשת דרך אחרת להתקדם או להתקבל, זה מוביל אותה לזרועותיו של פיט. ופיט? פיט סתם רוצה לזיין את כל מה שמסביבו, ובעיקר את דון דרייפר (בכל זאת, הוא מסנן לעברו Fuck You).

המשפחה והילדים
ובעולם אחר, אחרי רכבת ונסיעה באוטו, מחכים לדון החיים האחרים עם בטי. בשיחה בינם בכלל לא עולה שלומם של הילדים, והגם שהדבר נועד בעיקר כדי ליצור טוויסט על טוויסט, אנחנו נראה מאוחר יותר שזה גם מתאים לאופן שבו בטי תופסת את התפקיד שלה ושל דון במשפחה.

הזווית היהודית
הייתה לי שיחה עם מישהי שלשום בנושא התוכן היהודי בסדרות אמריקאיות, והיא הזכירה את מרתה קאופמן כדוגמא למי שיכלה, אבל לא השכילה, לשלב תוכן תרבותי יהודי ב"חברים". מתיו ויינר גם לא עושה זאת כאן, אבל הוא תוקף את הסוגייה בהקשר החברתי מהרגע הראשון. למעשה היהודים לא נבדלים כאן מחברות אחרות שמלחמת המעמדות וההשתלבות שלהן עולה בפרק הזה – הנשים, השחורים וההומואים. "רוב היהודים עובדים בסוכנויות יהודיות ומוכרים מוצרים יהודיים לחברות יהודיות". רייצ'ל, המוצגת כמי שמעוניינת להתנער מהיהדות של המותג שלה, ולפנות לקהל רחב יותר, מייצגת שינויים בחברה היהודית באמריקה.

תגיות:
© עידו ישעיהו